"עשה לך רב" - הספרדים ובמיוחד רבי יוסף קארו, הרבו לפסוק כדעת הרמב"ם, ואלו האשכנזים ובראשם הרמ"א פוסקים בדרך כלל כדעת חכמי אשכנז המוקדמים, כדוגמת: התוספות, המרדכי, הרא"ש, הטור, והמהרי"ל. על עיקרון זה מתבססים מחלוקות רבות בין השולחן ערוך לרמ"א. בעבר, עיקרון זה הוביל לפסיקה כמנהג המקום. בימינו, לעיתים קרובות היחיד בוחר לעצמו את רבו.
"יחיד ורבים הלכה כרבים", כלומר במקרה וישנה מחלוקת בין חכם יחיד לחכמים רבים, בדרך כלל נפסקת הלכה כרבים. כמו כן ישנם תחומים מסוימים בהלכה בהם נפסקת הלכה לעיתים כדעת היחיד כנגד הרבים (לדוגמה בהלכות אבלות), וכן לעיתים מסתמכים על דעת יחיד בשעת הדחק, או במקרים בהם מעורבים שיקולים נוספים להיתר.
גדוּלה בחכמה או שפסקיו התקבלו יותר.
העדפת דעת חכמים מתקופות בעלות סמכות מיוחדת.
מאידך 'הלכה כבתראי' - ישנם מקרים של מחלוקת בין פוסקים מאותה סוג תקופה, שבהם מעדיפים את הפוסק האחרון דווקא. לדוגמה, מקובל בהלכה שבמחלוקות בתוך תקופת האמוראים, הלכה כאחרונים.[2]
בדין תורה הולכים אחר המחמיר, בדברי חכמים אחר המיקל.
^השופט מנחם אלון מסביר את עיקרון "הלכתא כבתראי": "אין להבין עקרון זה, כאילו נתמעט על ידו משהו מן ההערצה שייחסו הדורות המאוחרים לדורות הראשונים, אך הערצה זו היה בה כדי להניע את הפוסק המאוחר כדי לעיין בכובד ראש, ביראה ובענוה בהחלטתו, שכן ידע שהוא דן בבעיה שכבר דנו בה הראשונים. אך משהגיע למסקנתו - נפסקה הלכה כדבריו, ולא כדברי הראשונים." מן הספר "המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו", עמ' 235
