יהדות אשכנז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אשכנזים)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איור מהגדת ראשי הציפורים, שנוצרה כנראה בווירצבורג בסביבות 1300.
הפיזור הגאוגרפי של שפת היידיש; המרחב האשכנזי האוטוכתוני.

יהדות אשכנז היא שם כולל לעדות היהודים שמקורן בחלק ממערב אירופה, במרכזה ובמזרחה. מן המאה ה-9 הופיעו קהילות שפיתחו מאפיינים ייחודיים במרחב שבין נהרות הלואר והריין, כיום בגבול צרפת-גרמניה, שנקרא "אשכנז" במקורות הרבניים. כבר במאות ה-11 וה-12 נדדו יושביהן גם לארצות הגובלות, כולל שטחי בוהמיה, אוסטריה, צפון איטליה ואנגליה, והביאו את מנהגיהם עמם. בנוסף למרחב אשכנזי מוגדל זה, החלה במאה ה-14 הגירה למזרח אירופה, לנחלות האיחוד הפולני-ליטאי לעתיד, כשהבאים לשם משליטים את ארחותיהם על היהודים המקומיים דוברי היודיאו-סלאבית. עד תקופה זו היוו בוהמיה ואוסטריה את "אשכנז המזרחית", אך בערך תוך מאתיים שנה פיתחה יהדות מזרח אירופה, במיוחד יהדות פולין, ייחוד בולט משלה וניתן היה להבדיל בינה לבין כלל האשכנזים במערב. במאה ה-19 החלה הגירה גדולה נוספת מחוץ לאירופה, בעיקר לאמריקה ולישראל.

מאפייניה המשותפים של יהדות אשכנז היו בעיקר סידור התפילה שלה, נוסח אשכנז, ומאוחר יותר נוסח ספרד החסידי שנגזר ממנו ואומץ על ידי רבים; מסורת פסיקה הלכתית עצמאית שנמשכה מרבינו גרשום עבור ברמ"א, שהוסיף את "המפה" ל"שולחן ערוך", וכלה בפוסקים עד ימינו; הברה אשכנזית נבדלת של לשון הקודש; והניב היהודי-גרמני, היידיש, ששימש בעבר את כל שלוחותיה ועודנו שפה יהודית נפוצה יחסית. בנוסף לכל אלה היו מגוון מנהגים ומסורות. עד למאה ה-18 היוו האשכנזים מאלזס ועד לשטחי אוקראינה וליטא המודרניות מרחב תרבותי מאוחד למדי, למרות הגיוון בתוכו. תהליכי הטמיעה וההגירה שאירעו מאז שמו לכך קץ. הרוב התנתקו ממאפייניהם, אימצו את לשון הסביבה וארחותיה, וגם האדוקים שימרו בעיקר מרכיבים דתיים מובהקים. עם זאת, פרטים שונים – כמו מאכלים מסוימים – מוסיפים להיות מוכרים מאוד. רוב מניינם ובניינם של היהודים כיום, מוצאם אשכנזי. לפני השואה עמד שיעורם מכלל יהודי העולם על למעלה מ-90%, וגם כעת הם למעלה מ-70%.

מקור השם וגבולות הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות העברית של ימי הביניים שימש השם "אשכנז" ככינוי לגרמניה-צפון-צרפת. ייתכן שהשימוש בשם זה ככינוי לגרמניה, נובע מהדמיון בצליל לשם "זאקסן" (אחת ממדינות גרמניה)[1]. משהחלו היהודים לנדוד למזרח אירופה, הפך הביטוי "אשכנזים" למייצג את כל היהודים, הן במרכז אירופה והן במזרחה. זאת יש לזכור, שבבלקן ובמערב אירופה ישבו גם יהודים ספרדים.

על אף הקשר האתני בין יהודי מרכז ומערב אירופה לבין יהודי מזרחה, חל ביניהם בידול הולך וגובר מסוף המאה ה-18; לקיבוץ הראשון ניתנה בהדרגה אמנציפציה, בעוד שהאחרונים היו רחוקים מכך ונתונים היו ברובם להגבלות רבות עד למהפכה הרוסית 1917. במערב הניעו תהליכים אלה תירבות (אקולטורציה) מואץ של היהודים, שהתבטא בהשתלבות לשונית - אם בראשית המאה ה-19 נדרשו המשכילים בגרמניה לחבר ספרות עממית ביידיש כדי שההמונים יבינו אותה, כעבור כמה עשורים השפה האידית כמעט ונעלמה - ובאימוץ הדרגתי של ערכי החברה המקומית. בעקבות כך החלו תופעות של חילון, המרות דת, נישואי תערובת, רפורמה דתית ועוד. במזרח היו תהליכים כאלה איטיים מאוד, מוגבלים ונחלת חלקה של שכבה צרה בלבד. כך, למשל, בעוד שתנועת ההשכלה במערב התפוגגה בשלב מוקדם עם ההתערות החברתית, גלגוליה השונים שרדו שנים רבות בגליציה – בה ניתנה אמנציפציה באופן רשמי, אך היא הייתה הצהרתית יותר ממעשית בשל נחשלות החברה הנוכרית הסובבת.[2] במיוחד ברוסיה, נותרה החברה היהודית מסורתית בעיקרה, ובכך זימנה כר פעילות נרחב ללוחמים למען ההשכלה שם. במהלך המאה ה-19 עלה השימוש במושג "יהודי המזרח" (אוסטיודן) כדי לבדל בין שני אגפיה של יהדות אירופה.

מוצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה היסטורית, היה ניתן לזהות יהודים אשכנזים לפי היידיש, שהיא ניב שהתפתח מגרמנית עתיקה (וזוהי הסיבה לדמיון בינה לבין גרמנית), עם השפעות מעברית וארמית. (בשל ה"עיברות" של האוכלוסייה בישראל לא ניתן כיום להגדיר מי ממוצא אשכנזי ומי לא, על פי קריטריון זה, פרט לחלק מהקהילות החרדיות שבניהן מדברים, כשפת אם, ביידיש).

בדיקות של כרומוזום Y לבדו (בגברים) הראו שגם ליהודים אשכנזים וגם ליהודים ספרדים יש מוצא משותף מהמזרח התיכון (כלומר אבות-אבותיהם של הגברים הגיעו כנראה מהמזרח התיכון). לעומת זאת, בדיקות DNA של המיטוכונדריה, גילו שהנשים הראשונות היו כנראה אירופאיות, והגברים כמסתבר גיירו אותן (לא ברור באיזו תקופה). הקבוצה האתנית הקרובה ביותר ליהודי אשכנז, אחרי יהדות ספרד, הם האיטלקים, קרוב לודאי בשל נישואי תערובת. נראה שהיו נישואי תערובת, אך בתדירות קטנה יותר, גם בין אשכנזים לצאצאי הפרנקים (הם הצרפתים של היום) וכן לגרמנים (בתקופה שבה הם ישבו באזור נהר הריין). יש תאוריות אחרות - על כך שהאשכנזים אינם שילוב בין איטלקים ליהודים, אלא בין גרמנים ליהודים (לדוגמה התאוריה שיצר היינריך גרץ). אנשים שתומכים בתאוריה זו אומרים שהבדיקות הגנטיות שצוטטו לעיל, בודקות רק קטע קטן מה-DNA ולכן הסברה על מוצאם של היהודים האשכנזים משילוב של איטלקים ויהודים אינה מדויקת.

תולדות יהודי אשכנז[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז אירופה ומערבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעות בין ההיסטוריונים חלוקות לגבי השאלה האם יהודי צפון צרפת הם שפנו ראשונים מזרחה והתיישבו באזור הריין, או להיפך[3]. ידיעה ראשונה על ישיבתם של יהודים בתחומי גרמניה דנה בקהילה בעיר קולוניה (קלן). ישיבת היהודים בגרמניה הייתה רצויה לשליטים המקומיים עד סוף האלף הראשון לספירה. בתקופה זו קהילות בחבל הריין מנו בעיקר סוחרים; בעקבות המתח שנוצר בין היהודים לראשוני בני מעמד-הבינים הנוצרי, ולאור ההתעוררות הדתית הנוצרית שליוותה את תקופת מסעי הצלב, השתנה מצבם של היהודים. במהלך מסע הצלב הראשון ב-1096, בוצע טבח ביהודי קהילות אשכנז שישבו בחבל הריין. הפרעות התלוו למסע הצלב הראשון והן מוכרות בזיכרון הקולקטיבי היהודי כפרעות תתנ"ו. בשנת 1236 הוכרזו יהודי גרמניה על ידי הקיסר פרידריך השני כ"עבדי האוצר הקיסרי". בשנת 1356 העביר הקיסר הגרמני את זכותו על היהודים לידי "הנסיכים הבוחרים" (הנסיכים הגרמנים שבחרו את הקיסר). בלחץ הבורגנות החדשה והכמורה הנוצרית נדחקו היהודים כמעט מכל מקצוע אפשרי והותר להם לעסוק רק בהלוואות בריבית ובסחר בחפצים ישנים. היהודים גם נדחקו לגטאות ואולצו לשאת אות קלון על בגדיהם. רבים מהיהודים גורשו מגרמניה ולשפל הגדול ביותר הגיעה יהדות גרמניה לאחר מלחמת שלושים השנה.

כל היהודים גורשו מאנגליה בשנת 1290 ומצרפת בשנת 1394 (פרט ליהודים בודדים בפרובנס שנותרו עד סוף המאה ה-15). היהודים החלו להסתנן מחדש לצרפת (בעיקר ממזרח אירופה ומגרמניה) החל מהמאה ה-16, ורק לאחר המהפכה הצרפתית הגדולה ניתנה להם אמנסיפציה והם יכלו להתפשט לכל רחבי הארץ.

מזרח אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מסוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-14 התגבשו הקהילות היהודיות המאורגנות והקבועות במזרח אירופה. צמיחת האוכלוסייה נבעה בעיקר מהגירת אוכלוסין גדולה ממרכז אירופה, כשבין המהגרים היו גם יהודים רבים. יהודים לא אשכנזים התיישבו אף הם במזרח אירופה, אך מספרם היה קטן יחסית, והשפעתם על הצביון התרבותי-חברתי של היהודים במזרח אירופה היה שולי.

בתחילת המאה ה-16 מספר היהודים במזרח אירופה נאמד בין 10,000 ל-30,000. באמצע המאה ה-18 זינק מספר היהודים לכ-750,000. בתקופה זו שליש מיהודי מזרח אירופה התגורר באזורים שרוב אוכלוסייתם פולנית. שאר היהודים התגוררו בקרב עמים אחרים, בעיקר בסביבה אוקראינית ורוסית-ליטאית. את הזינוק במספר היהודים ניתן להסביר בהגירה גדולה ממרכז אירופה למזרחה במאה ה-16, וכן לשיעור ילודה גבוה בקרב מהגרים אלה. גזרות ת"ח ת"ט הביאו לכך שיהודים פולנים ביקשו מפלט בגרמניה וכך התחדש היישוב היהודי בגרמניה.

באמצע המאה ה-18 שני שליש מכלל האוכלוסייה היהודית במזרח אירופה התגוררו בערים או בעיירות, ושליש התגוררו בכפרים - תופעה ייחודית שכמעט ולא התקיימה במערב אירופה. מציאות זו התחזקה במשך השנים, כאשר אחוז היהודים בערים ובעיירות רק הלך וגדל, וכך התבלטה תופעת השטעטל - "העיירה היהודית", שהייתה עיירה שחלק גדול מתושביה היו יהודים, ושצביונה התרבותי היה יהודי.

המאה ה-19 והמאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מאמצע המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 (עד מלחמת העולם השנייה והשואה) הקהילות האשכנזיות שגשגו, הן מבחינת הריבוי הטבעי והן מבחינה תרבותית. ריבוי האוכלוסין יצר לחץ כלכלי הולך וגובר, אשר גרם להגירת המונים ממזרח אירופה, בערך 2.5 מיליון איש. הרוב המכריע של המהגרים היגר לארצות הברית. כמה עשרות אלפים מתוכם הגיעו לישראל ובכך החלה הציונות המעשית. באותן שנים התרחשו שינויים פוליטיים ותרבותיים באירופה, שנתנו את אותותיהם גם על היהודים והשפיעו עליהם רבות. כך, למשל, שאבו יהודי אשכנז את רעיון הלאומיות מעמי אירופה, ונוסדו מספר תנועות יהודיות לאומיות: ציונות, בונדיזם, טריטוריאליזם יהודי, אוטונומיזם יהודי ולהן גוונים ותתי-זרמים. ב-1939 היוו האשכנזים 90% מיהודי תבל.[4] לפי הערכה לשנת 2008 של סרג'יו לה פרגולה, הם עדיין מהווים קרוב לשלושה רבעים.[5]

רובם הגדול של הנרצחים בשואה, בה נרצחו כשישה מיליון יהודים, היו מיהודי אשכנז, בעיקר במזרח אירופה. לאחר רצח העם שביצעו הנאצים בשואה, ולאחר הקמת מדינת ישראל, הידלדלה מאוד האוכלוסייה היהודית באירופה. את המכה הקשה ביותר ספגה יהדות פולין (בכלל זה יהדות ליטא), שמנתה כ-3 מיליון נפש, ונכחדה כמעט לגמרי. יהדות פולין וליטא הייתה מאורגנת בארגונים, במוסדות ובמפלגות חילוניים ודתיים, חלקם נהרסו כליל, וחלקם עברו לארצות הברית ולישראל.

תפוצת יהודי אשכנז בעולם כיום כוללת את אירופה, דרום אמריקה, דרום אפריקה, אוסטרליה, קנדה ארצות הברית, מקום ריכוזם הגדול ביותר כיום, ובמדינת ישראל, בה הם מהווים קבוצה חברתית ומכונים "אשכנזים (ישראל)".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים הלל בן-ששון, יהדות אשכנז, הוצאת מטכ"ל, תשכ"ג.
  • אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים (קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית), הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ"א (474 עמ').
  • ישראל יעקב יובל, חכמים בדורם : המנהיגות הרוחנית של יהודי גרמניה בשלהי ימי הביניים, ‫ירושלים : הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשמ"ט.
  • ישראל מ' תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1992.
  • אברהם גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, (קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית), הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ה (633 עמ').
  • ישראל מ' תא-שמע, הלכה, מנהג ומציאות באשכנז, 1100 - 1350, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1996.
  • ישראל מ' תא-שמע, התפילה האשכנזית הקדומה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2003.
  • אשר פרישמן, האשכנזים הראשונים - תלדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ספרית הילל בן חיים למדעי היהדות, 2008.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודה זיו, על דעת המקום: האמת הצרופה על צרפת וצריפין, בבלוג עונג שבת (עונ"ש)
  2. ^ William O. McCagg, A History of Habsburg Jews, 1670-1918, Indiana University Press, 1992. עמ' 119-122.
  3. ^ האשכנזים הראשונים, עמ' 112.
  4. ^ Elazar, Daniel J.. "Can Sephardic Judaism be Reconstructed?". Jerusalem Center for Public Affairs.
  5. ^ Sergio DellaPergola, "Sephardic and Oriental" Jews in Israel". בתוך: Sephardic Jewry and Mizrahi ,Jews, Oxford University Press 2008. עמ' 13.