יהדות אשכנז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אשכנזים)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איור מהגדת ראשי הציפורים, שנוצרה כנראה בווירצבורג בסביבות 1300.

המונח יהדות אשכנז מתייחס לכמה הגדרות שונות של עדות יהדות אירופה. ההגדרה המצומצמת מכוונת ליהודי מערב גרמניה וצפון צרפת (הטריטוריה שבין נהרות הלואר והריין) וצאצאיהם, אשר גיבשו מנהגים, נוסח תפילה ופסקי הלכה ייחודיים[1]. ההגדרה המורחבת מתייחסת גם לצאצאיהם של אותם יהודים, אשר החלו להגר מסוף ימי הביניים מזרחה מגרמניה, לארצות הגובלות בה - אוסטריה, בוהמיה, מורביה, פולין, וכן לכיוון צפון מערב - לאנגליה[2]. לעומתם ישנם הטוענים כי מוצאם הקדום של רבים מיהודי אשכנז הוא בגרים מממלכת הכוזרים שהיגרו לתוככי אירופה לאחר התפוררות הממלכה הכוזרית במהלך ימי הביניים.[3]

ההגדרה של יהדות אשכנז היא ראשית לכל גאוגרפית - היינו, יהודים שמוצאם מיהדות גרמניה וצפון צרפת של ימי הביניים או מממלכת הכוזרים, אך היא גם הלכתית - על פי הפרקטיקה הדתית שהתפתחה בקרב אותם יהודים במהלך ימי הביניים. בשל הקפדתם של יהודי אשכנז שהיגרו למזרח אירופה על המנהגים וההלכות של "ארצות-אשכנז", כפי שנתגבשו עוד בראשית ימי הביניים, כונו גם הם יהודים אשכנזים, למרות השוני התרבותי שנוצר במהלך מאות השנים האחרונות. מאפיין נוסף של רוב יהודי אשכנז עד למאה העשרים היה השימוש בשפת היידיש בחיי היום יום.

רוב מניינו ובניינו של העם היהודי כיום - משתייך ליהדות האשכנזית. לפני השואה עמד שיעור יהודי אשכנז ויהודי מזרח אירופה על למעלה מ-90% מכלל היהודים בעולם,[4] וכיום, 75 שנה אחרי, הוא עומד על למעלה מ-80% ברחבי העולם. [דרוש מקור]

מקור השם וגבולות הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות העברית של ימי הביניים שימש השם "אשכנז" ככינוי לגרמניה-צפון-צרפת. ייתכן שהשימוש בשם זה ככינוי לגרמניה, נובע מהדמיון בצליל לשם "זאקסן" (אחת ממדינות גרמניה)[5]. משהחלו היהודים לנדוד למזרח אירופה, הפך הביטוי "אשכנזים" למייצג את כל היהודים, הן במרכז אירופה והן במזרחה. זאת יש לזכור, שבבלקן ובמערב אירופה ישבו גם יהודים ספרדים.

על אף הקשר האתני בין יהודי מרכז ומערב אירופה לבין יהודי מזרחה, חל ביניהם בידול הולך וגובר מסוף המאה ה-18; לקיבוץ הראשון ניתנה בהדרגה אמנציפציה, בעוד שהאחרונים היו רחוקים מכך ונתונים היו ברובם להגבלות רבות עד למהפכה הרוסית 1917. במערב הניעו תהליכים אלה תירבות (אקולטורציה) מואץ של היהודים, שהתבטא בהשתלבות לשונית - אם בראשית המאה ה-19 נדרשו המשכילים בגרמניה לחבר ספרות עממית ביידיש כדי שההמונים יבינו אותה, כעבור כמה עשורים השפה האידית כמעט ונעלמה - ובאימוץ הדרגתי של ערכי החברה המקומית. בעקבות כך החלו תופעות של חילון, המרות דת, נישואי תערובת, רפורמה דתית ועוד. במזרח היו תהליכים כאלה איטיים מאוד, מוגבלים ונחלת חלקה של שכבה צרה בלבד. כך, למשל, בעוד שתנועת ההשכלה במערב התפוגגה בשלב מוקדם עם ההתערות החברתית, גלגוליה השונים שרדו שנים רבות בגליציה – בה ניתנה אמנציפציה באופן רשמי, אך היא הייתה הצהרתית יותר ממעשית בשל נחשלות החברה הנוכרית הסובבת.[6] במיוחד ברוסיה, נותרה החברה היהודית מסורתית בעיקרה, ובכך זימנה כר פעילות נרחב ללוחמים למען ההשכלה שם. במהלך המאה ה-19 עלה השימוש במושג "יהודי המזרח" (אוסטיודן) כדי לבדל בין שני אגפיה של יהדות אירופה.

מוצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה היסטורית, היה ניתן לזהות יהודים אשכנזים לפי היידיש, שהיא ניב שהתפתח מגרמנית עתיקה (וזוהי הסיבה לדמיון בינה לבין גרמנית), עם השפעות מעברית וארמית. (בשל ה"עיברות" של האוכלוסייה בישראל לא ניתן כיום להגדיר מי ממוצא אשכנזי ומי לא, על פי קריטריון זה, פרט לחלק מהקהילות החרדיות שבניהן מדברים, כשפת אם, ביידיש).

בדיקות של כרומוזום Y לבדו (בגברים) הראו שגם ליהודים אשכנזים וגם ליהודים ספרדים יש מוצא משותף מהמזרח התיכון (כלומר אבות-אבותיהם של הגברים הגיעו כנראה מהמזרח התיכון). לעומת זאת, בדיקות DNA של המיטוכונדריה, גילו שהנשים הראשונות היו כנראה אירופאיות, והגברים כמסתבר גיירו אותן (לא ברור באיזו תקופה). הקבוצה האתנית הקרובה ביותר ליהודי אשכנז, אחרי יהדות ספרד, הם האיטלקים, קרוב לודאי בשל נישואי תערובת. נראה שהיו נישואי תערובת, אך בתדירות קטנה יותר, גם בין אשכנזים לצאצאי הפרנקים (הם הצרפתים של היום) וכן לגרמנים (בתקופה שבה הם ישבו באזור נהר הריין). יש תאוריות אחרות - על כך שהאשכנזים אינם שילוב בין איטלקים ליהודים, אלא בין גרמנים ליהודים (לדוגמה התאוריה שיצר היינריך גרץ). אנשים שתומכים בתאוריה זו אומרים שהבדיקות הגנטיות שצוטטו לעיל, בודקות רק קטע קטן מה-DNA ולכן הסברה על מוצאם של היהודים האשכנזים משילוב של איטלקים ויהודים אינה מדויקת.

תולדות יהודי אשכנז[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז אירופה ומערבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעות בין ההיסטוריונים חלוקות לגבי השאלה האם יהודי צפון צרפת הם שפנו ראשונים מזרחה והתיישבו באזור הריין, או להיפך[7]. ידיעה ראשונה על ישיבתם של יהודים בתחומי גרמניה דנה בקהילה בעיר קולוניה (קלן). ישיבת היהודים בגרמניה הייתה רצויה לשליטים המקומיים עד סוף האלף הראשון לספירה. בתקופה זו קהילות בחבל הריין מנו בעיקר סוחרים; בעקבות המתח שנוצר בין היהודים לראשוני בני מעמד-הבינים הנוצרי, ולאור ההתעוררות הדתית הנוצרית שליוותה את תקופת מסעי הצלב, השתנה מצבם של היהודים. במהלך מסע הצלב הראשון ב-1096, בוצע טבח ביהודי קהילות אשכנז שישבו בחבל הריין. הפרעות התלוו למסע הצלב הראשון והן מוכרות בזיכרון הקולקטיבי היהודי כפרעות תתנ"ו. בשנת 1236 הוכרזו יהודי גרמניה על ידי הקיסר פרידריך השני כ"עבדי האוצר הקיסרי". בשנת 1356 העביר הקיסר הגרמני את זכותו על היהודים לידי "הנסיכים הבוחרים" (הנסיכים הגרמנים שבחרו את הקיסר). בלחץ הבורגנות החדשה והכמורה הנוצרית נדחקו היהודים כמעט מכל מקצוע אפשרי והותר להם לעסוק רק בהלוואות בריבית ובסחר בחפצים ישנים. היהודים גם נדחקו לגטאות ואולצו לשאת אות קלון על בגדיהם. רבים מהיהודים גורשו מגרמניה ולשפל הגדול ביותר הגיעה יהדות גרמניה לאחר מלחמת שלושים השנה.

כל היהודים גורשו מאנגליה בשנת 1290 ומצרפת בשנת 1394 (פרט ליהודים בודדים בפרובנס שנותרו עד סוף המאה ה-15). היהודים החלו להסתנן מחדש לצרפת (בעיקר ממזרח אירופה ומגרמניה) החל מהמאה ה-16, ורק לאחר המהפכה הצרפתית הגדולה ניתנה להם אמנסיפציה והם יכלו להתפשט לכל רחבי הארץ.

מזרח אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מסוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-14 התגבשו הקהילות היהודיות המאורגנות והקבועות במזרח אירופה. צמיחת האוכלוסייה נבעה בעיקר מהגירת אוכלוסין גדולה ממרכז אירופה, כשבין המהגרים היו גם יהודים רבים. יהודים לא אשכנזים התיישבו אף הם במזרח אירופה, אך מספרם היה קטן יחסית, והשפעתם על הצביון התרבותי-חברתי של היהודים במזרח אירופה היה שולי.

בתחילת המאה ה-16 מספר היהודים במזרח אירופה נאמד בין 10,000 ל-30,000. באמצע המאה ה-18 זינק מספר היהודים לכ-750,000. בתקופה זו שליש מיהודי מזרח אירופה התגורר באזורים שרוב אוכלוסייתם פולנית. שאר היהודים התגוררו בקרב עמים אחרים, בעיקר בסביבה אוקראינית ורוסית-ליטאית. את הזינוק במספר היהודים ניתן להסביר בהגירה גדולה ממרכז אירופה למזרחה במאה ה-16, וכן לשיעור ילודה גבוה בקרב מהגרים אלה. גזרות ת"ח ת"ט הביאו לכך שיהודים פולנים ביקשו מפלט בגרמניה וכך התחדש היישוב היהודי בגרמניה.

באמצע המאה ה-18 שני שליש מכלל האוכלוסייה היהודית במזרח אירופה התגוררו בערים או בעיירות, ושליש התגוררו בכפרים - תופעה ייחודית שכמעט ולא התקיימה במערב אירופה. מציאות זו התחזקה במשך השנים, כאשר אחוז היהודים בערים ובעיירות רק הלך וגדל, וכך התבלטה תופעת השטעטל - "העיירה היהודית", שהייתה עיירה שחלק גדול מתושביה היו יהודים, ושצביונה התרבותי היה יהודי.

המאה ה-19 והמאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מאמצע המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 (עד מלחמת העולם השנייה והשואה) הקהילות האשכנזיות שגשגו, הן מבחינת הריבוי הטבעי והן מבחינה תרבותית. ריבוי האוכלוסין יצר לחץ כלכלי הולך וגובר, אשר גרם להגירת המונים ממזרח אירופה, בערך 2.5 מיליון איש. הרוב המכריע של המהגרים היגר לארצות הברית. כמה עשרות אלפים מתוכם הגיעו לישראל ובכך החלה הציונות המעשית. באותן שנים התרחשו שינויים פוליטיים ותרבותיים באירופה, שנתנו את אותותיהם גם על היהודים והשפיעו עליהם רבות. כך, למשל, שאבו יהודי אשכנז את רעיון הלאומיות מעמי אירופה, ונוסדו שתי תנועות יהודיות לאומיות חדשות: הציונות והבונד. בתקופה זו בולטותם של יהודי אשכנז באה לידי ביטוי בתרומה משמעותית לתרבות האנושית, תרומה אשר יצרה את הביטוי הגניוס היהודי.

רובם הגדול של הנרצחים בשואה, בה נרצחו כשישה מיליון יהודים, היו מיהודי אשכנז. היו אלה קהילות אשכנזיות שחיו במדינות כמו פולין, ברית המועצות על כל מדינותיה (רוסיה, אוקראינה, בלארוס, ליטא, לטביה וכו'), רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, צרפת, בלגיה, הולנד, אוסטריה, גרמניה, סרביה, קרואטיה וכו'. מלבדם נספו רוב יהודי יוון שהייתה ספרדית דוברת לדינו, ובפרט יהודי קהילת סלוניקי. כמו כן, יהודים מטריפולי נשלחו לאושוויץ במסגרת הפתרון הסופי ויהודי עיראק עברו פוגרום ("פרהוד") תחת חסות הפיכה פרו-נאצית. תחום המושב, האזור במזרח אירופה שבו ישבו מרבית היהודים האשכנזים, נכבש כבר בראשית מלחמת העולם השנייה, והשלטון הנאצי בו היה ממושך ביותר. רוב הקהילות האשכנזיות שהיו באזור הושמדו. לעומת זאת, בצפון אפריקה לא הצליחו הכוחות הנאציים להתבסס, ונהדפו בידי בעלות הברית. לפיכך, רוב היהודים הספרדים שישבו באזור שוחררו ממחנות הריכוז בטרם החלה ההשמדה. באיטליה פרט לעיר מילאנו בה ישבו אשכנזים לא מעטים. בבולגריה ובארצות נוספות שבהן ישבו קהילות יהודיות ספרדיות, היה אמנם שלטון פשיסטי בהשפעה גרמנית-נאצית, אולם שליטיהן לא ראו בקהילות היהודיות המקומיות גורם זר, ולפיכך לא הסכימו בדרך-כלל להעביר את היהודים למחנות ריכוז והשמדה. לפיכך קהילות יהודיות בארצות אלה נפגעו פחות מקהילות יהודיות אשכנזיות.

לאחר רצח העם שביצעו הנאצים בשואה, ולאחר הקמת מדינת ישראל, הידלדלה מאוד האוכלוסייה היהודית באירופה. את המכה הקשה ביותר ספגה יהדות פולין (בכלל זה יהדות ליטא), שמנתה כ-3 מיליון נפש, ונכחדה כמעט לגמרי. יהדות פולין וליטא הייתה מאורגנת בארגונים, במוסדות ובמפלגות חילוניים ודתיים, חלקם נהרסו כליל, וחלקם עברו לארצות הברית ולישראל.

תפוצת יהודי אשכנז בעולם כיום כוללת את אירופה, דרום אמריקה, דרום אפריקה, אוסטרליה, קנדה ארצות הברית, מקום ריכוזם הגדול ביותר כיום, ובמדינת ישראל, בה הם מהווים קבוצה חברתית ומכונים "אשכנזים (ישראל)".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים הלל בן-ששון, יהדות אשכנז, הוצאת מטכ"ל, תשכ"ג.
  • אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים (קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית), הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ"א (474 עמ').
  • ישראל יעקב יובל, חכמים בדורם : המנהיגות הרוחנית של יהודי גרמניה בשלהי ימי הביניים, ‫ירושלים : הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשמ"ט.
  • ישראל מ' תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1992.
  • אברהם גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, (קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית), הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ה (633 עמ').
  • ישראל מ' תא-שמע, הלכה, מנהג ומציאות באשכנז, 1100 - 1350, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1996.
  • ישראל מ' תא-שמע, התפילה האשכנזית הקדומה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2003.
  • אשר פרישמן, האשכנזים הראשונים - תלדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ספרית הילל בן חיים למדעי היהדות, 2008.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אשר פרישמן, האשכנזים הראשונים - תולדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו, הוצאת הקיבוץ המאוחד ספרית הילל בן חיים למדעי היהדות, 2008, פרק שלישי: "הפריסה הגאוגרפית" (להלן: "האשכנזים הראשונים"), עמ' 112.
  2. ^ האשכנזים הראשונים, עמ' 113
  3. ^ ראו למשל ספרו של ארתור קסטלר, "השבט השלוש-עשרה, ההסטוריה הכוזרית ומורשתה", הוצאת מאזניים, 1999.
  4. ^ Elazar, Daniel J.. "Can Sephardic Judaism be Reconstructed?". Jerusalem Center for Public Affairs.
  5. ^ יהודה זיו, על דעת המקום: האמת הצרופה על צרפת וצריפין, בבלוג עונג שבת (עונ"ש)
  6. ^ William O. McCagg, A History of Habsburg Jews, 1670-1918, Indiana University Press, 1992. עמ' 119-122.
  7. ^ האשכנזים הראשונים, עמ' 112.