טנקה
טַנְקָה (יפנית 短歌) הוא שיר קצר של 31 הברות, הצורה השירית הנפוצה ביותר ביפן עד המאה ה-17.
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשירה היפנית המסורתית אין חרוזים, והיא בנויה על מקצב. שירת הטנקה נכתבת בחמש שורות במבנה של 5, 7, 5, 7, ו-7 הברות. שירה זו התחבבה על היפנים והפכה במשך הזמן לצורה הסטנדרטית של שיר. השיר כולל בדרך כלל תיאור טבע, אירוע מסוים המביא להתפעמותו של הצופה, רמז למשהו מסתורי יותר וביטוי לירי מאופק – יסודות שהפכו אופייניים לשיר הקצר.
כדוגמה ניתן להציג שיר טנקה של אחת המשוררות הגדולות, אוֹנוֹ-נוֹ-קוֹמַאצִ'י (825? – 900?)[1]:
- 思ひつつ寝ればや人の見えつらむ夢と知りせば覚めざらましを
בתרגום של בן עמי שילוני:
- אולי נרדמתי
- כאשר חשבתי עליו,
- כי ראיתיו מול עיני.
- לו ידעתי שזה חלום
- לא הייתי מתעוררת.
החלק הראשון הוא תיאור של מה שקרה: המשוררת נרדמה בעודה חושבת על אהובה, והאהוב הופיע בחלומה. החלק השני הוא התגובה הרגשית שלה אחרי שהתעוררה מהחלום והבינה שזה כל מה שזה היה – חלום.
התפתחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 905 נאסף, על-פי הוראתו של הקיסר, קובץ של 1,111 שירי טנקה, שקיבל את השם קוקין ואקקשו (אוסף שירים יפניים וחדשים), או בקיצור: קוקינשו. בשנת 1201 הקיסר גו-טובה, שפרש מכס המלוכה בגיל 18 והיה משורר ופטרון של האמנויות, הקים בקיוטו משרד לשירה. תפקיד המשרד היה לקבץ את מיטב השירים של זמנו, והקיסר לשעבר, השתתף בעצמו בתהליך הבחירה. בשנת 1205 פורסם הקובץ, שנקרא שין-קוקין-ואקה-שו (האוסף החדש של השירים היפניים הישנים והחדשים) או בקיצור שין-קוקינשו. הקובץ הכיל 1,981 שירי טנקה, כאשר שליש מן המשוררים בקובץ זה הן נשים.
בתקופת טוקוגאווה (1603-1867) לא היה קיים ביפנית המושג "ספרות" הרווח בתרבות המערב, אשר כורך באופן קולקטיבי סוגי כתיבה שונים שכולם בעלי ערך פנימי בפני עצמם, והם משמשים כאמצעי לביטוי אמת. בהיררכיה הקונפוציאנית ליצירה ספרותית היה ערך רק כאשר היא ביטאה אמת מוסרית או פילוסופית - במילים אחרות, כאשר היא הייתה דידקטית. צורות ספרותיות שונות נקשרו למעמדות שונים. ההייקו, למשל, נקשר למעמד הסוחרים, בעוד שהטנקה הייתה משוייכת באופן מסורתי לאצולה. ההבדלים בין ז'אנרים אלה התבססו הבדלים שטחיים לכאורה, כמו שיוכם המעמדי, הסטנדרטים האסתטיים, והנושאים האופייניים להם, והם כלל לא נתפסו כבעלי מכנה משותף - "שירה". יתרה מזו, משוררי טנקה, זיהו את עצמו לא כמשוררים, אלא כאדם-טנקה (קג'ין), בעוד שמשוררי הייקו התייחסו לעצמם כאדם-היקו (בייג'ינג).[2]
רק בתקופת מייג'י, בשנת 1885, הוצגה לראשונה בתקופה המודרנית תפיסת הספרות כאחדות הכוללת ז'אנרים רבים, שכולם היו דרכים פוטנציאליות לביטוי אמת. המבקר והסופר טסובושי שויו, שהתוודע אליה באמצעות סופרים ומבקרים בריטים, הציג אותה בספרו הביקורתי "מהות הרומן".[2]
שירה שהתפתחה משירת טנקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת מורומאצ'י התפתחה שירת הטנקה לז'אנר של שירים מקושרים – רנגה. בתקופת טוקוגאווה התפתחה משירת הטנקה שירת ההאיקו, שיר קצרצר בן 17 הברות, שקיצץ את שתי שורותיו האחרונות של שיר הטנקה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "יום השנה לסלט", מאצ'י טאווארה, בתרגום יעקב רז (שירי טנקה מודרניים של משוררת יפנית צעירה בת זמננו)
- יפן מונוגטארי, יפן בספרות וספרות ביפן
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- טנקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ שיר טנקה
- 1 2 Janine Beichman, Masaoka Shiki: His Life and Works, Cheng & Tsui, 2002, עמ' 13, ISBN 978-0-88727-364-3. (באנגלית)
