חריזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חריזה היא טכניקה שירית המבוססת על חזרה של צליל דומה בסופי מילים או חזרה של תנועות, בדרך כלל בסיומו של הטור השירי. סדרת הצלילים החוזרת בשתי המלים מכונה בשם חֶרֶז.

בשפות שונות, ואף בתקופות שונות באותה שפה, נהוגים כללים שונים כדי לקבוע מהו חרוז הראוי לשימוש בשירה. כללים אלו עוסקים בדרך כלל במספר ההגיינים (פונמות) המשתתפים בחֶרֶז, בטבעם (עיצורים או תנועות), ולעתים אף בהטעמה של הגיינים אלו. ראו להלן לפירוט על כללי החריזה הנהוגים בשפות שונות.

חריזה שימשה במשך מאות בשנים בשירה, בדרך כלל בשילוב עם משקל קבוע. הדוגמאות הראשונות לחריזה נמצאות בשירה הסינית הקדומה, והטכניקה הופיעה במקביל בשפות הקלאסיות האירופיות (יוונית ולטינית). אחד מתפקידיה המקוריים של החריזה היה להקל על זכירה בעל-פה של טקסטים שיריים, שנועדו לצורכי פולחן ולמטרות אחרות, אך כבר מראשיתה היה לחריזה גם תפקיד אסתטי. תפקיד נוסף של החריזה הוא הסחת דעת הקורא מתוכן השיר. בשירה המודרנית, שהתנערה מחובת הכתיבה בחרוז ובמשקל, משמשת לעתים חריזה בלתי-סדורה או יוצאת דופן למטרות שונות (על מנת למשוך תשומת לב לשורה מסוימת, לחידוד אלמנטים מוזיקליים בשיר, וכן הלאה).

סוגי חרוזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרוז זכרי ונקבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרוז שהטעמתו היא בהברה האחרונה, כלומר במלרע, נקרא חרוז זכרי (או 'גברי'), וחרוז שהטעמתו בהברה הלפני-אחרונה, כלומר במלעיל, נקרא חרוז נקבי (או 'נשי'). כך למשל, החרוזים אתה-חצה וכדור-שידור הם זכריים, ואילו החרוז פֶּרַח-קֶרַח הוא חרוז נקבי.

במספר שפות אירופיות נהוג גם חרוז דקטילי, שבו ההטעמה היא בהברה הלפני-לפני-אחרונה, בהתאם למשקל הדקטיל (לדוגמה: resident-president). בעברית, שבה ההטעמה היא כמעט תמיד בהברה האחרונה או הלפני-אחרונה, כמעט ולא מופיעים חרוזים בסגנון זה.

בשירים רבים מקובל להשתמש בחרוזים נקביים וזכריים חליפות, תוך שינוי מתאים במשקל. דוגמה לתחלופה כזו בחרוזים 'זכריים' ו'נקביים' מופיעה בשירו של נתן אלתרמן, "עוד חוזר הניגון":

שֶׁיָּדֶיךָ רֵיקוֹת וְעִירְךָ רְחוֹקָה
וְלֹא פַּעַם סָגַדְתָּ אַפַּיִם
לְחֹרְשָה יְרֻקָּה וְאִשָּׁה בִּצְחוֹקָהּ
וְצַמֶּרֶת גְּשׁוּמַת עַפְעַפַּיִם.

סיווג על-פי המיקום בטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

החרוז המקובל והמשמש בדרך כלל בשירה הוא החרוז הסופי - זהות של צלילים בסוף מלים המופיעות בסופו של הטור השירי. אך בשירים רבים מופיעה גם חריזה פנימית - חריזה של מילה המופיעה באמצע הטור עם מילה המופיעה בסופו: 'וענן בשמיו, ואילן בגשמיו' (מתוך אותו שיר של אלתרמן) או אף חריזה בין שתי מלים עוקבות: 'וְגֶשֶם עִוֵּר חִזֵּר עַל פְּתָחִים וְקִשְקֵש' (מתוך השיר 'חוני' מאת דן פגיס). כאשר החרוז מופיע בשתי מלים הפותחות את הטור, הוא נקרא חרוז פותח.

שימוש מעניין בחריזה פנימית הוא חריזה של מילה באמצע השורה עם מילה באמצע (או בסוף) השורה שאחריה, ואף בשורות הבאות. חרוז כזה נקרא בין-שורתי והוא משמש לעתים כתחבולה להאטת הקריאה ולהפניית תשומת הלב אחורה, אל המילה הנחרזת בשורה הקודמת, או אף כדי ליצור קשר של זיקה בין המלים הנחרזות. בחריזה מסוג זה משתמש לא מעט המשורר נתן זך. לדוגמה, מתוך שירו של זך "כמו חול":

וַהֲרֵי נֶאֱמַר בִּמְפֹרָש כְּמוֹ חוֹל, וּמִמֵילָא מְדֻבָּר
גַם עַל הַיְכֹלֶת לִסְבֹּל. אוֹ שֶמָא אֶפְשָר לַחְשֹב שֶהַכֹּל

כאן החרוז חוזר שלוש פעמים, פעמיים באמצע השורה ופעם אחת בסופה, ועל-אף שאינו חרוז עשיר במיוחד, הוא יוצר השפעה על הקורא, המקשר זו לזו את המלים 'חול', 'לסבול' ו'הכל'.

החרוז הבלתי-מדויק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשירים רבים נעשה שימוש בחרוז בלתי-מדויק - חרוז שאינו מקיים באופן מלא את כללי החריזה, אך החזרה על הצלילים בו יוצרת עדיין קישור צלילי בין המלים. חרוזים מעין אלו שימשו פעמים רבות דווקא משוררים המתמחים בחריזה, כגון אלתרמן או לאה גולדברג, על מנת 'לשבור' את הסכמה המכנית של החריזה המדויקת. לחרוז הבלתי-מדויק יש מספר סוגים:

  • חרוז אסוננטי אינו חורז את העיצור האחרון במילה, אלא תנועה+עיצור+תנועה לפניו (למשל: חֶדֶר-צֶדֶק, חתונה-חתולה). חריזה כזו מתבצעת לעתים גם בהשמטת העיצור האחרון (עוֹלָם-עוֹלָה). החרוז האסוננטי קרוב (אך לא זהה) לטכניקה המצלולית הנקראת אסוננס.
  • חרוז קרוב חורז עיצורים סופיים או תנועות סופיות כאשר הם קרובים בצליל, אך אינם זהים.
    • בחרוז קרוב עיצורי מופיעים כעיצור האחרון שני עיצורים 'דומים', כגון הזוגות מ/נ, ל/ר, ב/פ, ד/ט או ת, צ/ז/ס/ש (למשל: עכשיו-אשף, הֶרֶס-קֶרֶש). דמיון העיצורים הוא תוצאה של התכונות הפונטיות שלהם.
    • חרוז קרוב תנועתי הוא חריזה של תנועות דומות (סגול/פתח-קמץ, סגול-צירה/חיריק, חולם/שורוק) כאשר העיצורים זהים. (למשל: אֹרַח-ארֶך, לִפְתֹחַ-שָטוּחַ)

הבית הבא, מתוך שירו של נתן יונתן "שיירה שלנו", מדגים כמה סוגים של חרוז בלתי מדויק:

הִנֵה הָאוֹר דּוֹעֵך עַל שִׁריוֹנַיִךְ
גַּם לֵב הַשִּׁיר נִפְתָּח בְּאַהֲבָה.
שַׁיָּרָה שֶׁלִּי, רֵאשִׁית הַמַּנְגִינָה הִיא,
וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֶת סוֹפָהּ.

בין השורה הראשונה לשלישית יש חרוז אסוננטי, שבו העיצור האחרון ('ך') מושמט בחזרה השנייה על החרוז. בין השורה השנייה לרביעית יש חרוז קרוב עיצורי (אהבה-סופה) המתבסס על דמיון הצלילים של ב' ופ' רפות.

חריזה בשפות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חריזה משמשת כאמצעי ספרותי בכל השפות האירופיות, אך במידה שונה. גם בשפות אחרות, כגון היפנית, נעשה בתקופות שונות שימוש בחריזה, אך אמצעי זה לא תפס בהן את המקום המרכזי שתפס במסורת האירופית.

בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשירה העברית הקדומה לא נעשה שימוש בחריזה. בשירה המופיעה בתנ"ך, למשל, (כגון פרקי ספר תהילים או שירות קדומות יותר - שירת דבורה או שירת הים) נעשה שימוש בטכניקות ספרותיות כגון הקבלה, דימוי, לשון נופל על לשון (כגון בספר ישעיה, פרק ה' פסוק ז': "ויקו למשפט והנה משפח, צדקה והנה צעקה"), אך לא בחריזה כהגדרתה כיום.

רק בארץ ישראל ובבל בתקופת הכיבוש הערבי החלה להופיע צורה של חריזה שהושפעה מהחריזה הערבית. אחד המשוררים המפורסמים מהתקופה היה רבי אלעזר ברבי קילר (להבדיל מרבי אלעזר בירבי קליר שחי בסוף התקופה הביזנטית). בשירת ימי הביניים של יהדות ספרד הושפעה החריזה מהערבית והלטינית. צורה זו כללה חריזה קבועה בסופי טורים או חצאי-טורים, בקטע שיר שלם (שנקרא 'דלת') ובמשפט הסיום שלו ('הסוגר'), בטכניקה המכונה חרוז מבריח.

עם תחיית השפה העברית, מתקופת ההשכלה ואילך, החלה להיכתב שירה עברית בחרוז ובמשקל, שהושפעה בין השאר מן המודרניזם הצרפתי והרוסי. בין משוררי התקופה, ידועים במיוחד נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי ביכולת החריזה יוצאת הדופן שלהם, שהתאפיינה בחרוזים עשירים במיוחד ובחריזה מפתיעה, המקשרת בין חלקי דיבר שונים (חריזה של שם-עצם עם פועל בעתיד וכדומה). שלונסקי אף הגדיל וכתב מחזמר שלם בחרוזים - "עוץ לי גוץ לי" - שהפך למחזמר ילדים קלאסי.

משוררי דור המדינה (או 'דור תש"ח'), ובראשם נתן זך, נטשו את הכתיבה בחרוז ובמשקל לטובת מסורת השירה המודרנית האנגלית והאמריקנית, הנכתבת בחרוז חופשי, דהיינו ללא אופן קבוע ומחייב של חריזה. זך תקף בין השאר את החריזה האלתרמנית והציג אותה כבגידה בתוכן השירה לטובת הצורה או ה'קישוט'. המהפכה של זך הצליחה באופן יוצא מן הכלל, והכתיבה בחרוז חופשי הפכה לנורמה בשירה העברית, שמעטים חרגו ממנה. בין יוצאי הדופן היה המשורר אהרן שבתאי, שכתב לא רק בחריזה אלא גם במבנה קלאסי - הסונטה - וניסה לצקת לתוכו תוכן מודרני.

אחת מתוצאות ה'מהפכה' של זך הייתה שכתיבה בחרוז ובמשקל הפכה למזוהה עם פזמונים, ושימשה רבות בשיריהם של פזמונאים מובילים כגון נעמי שמר ואהוד מנור, וכן בכל רובדי המוזיקה הפופולרית.

בשנת 2000 ליווה את פרסום ספרו של דורי מנור, "מעוט", פולמוס בין מנור לבין נתן זך בנוגע למה שנתפס בעיני מנור כהגמוניה משתקת של החריזה החופשית מבית מדרשו של זך. פולמוס זה התרחב עם יציאת כתב העת הו!, בעריכת מנור, שבו ניתן מקום רב לשירה הכתובה בחרוז ומשקל. במקביל, החלו משוררים ומשוררות נוספים לחזור לכתיבה בחרוז ובמשקל, בהם אנה הרמן, סיון בסקין ומאיה ערד, שפרסמה רומן הבנוי מסונטות (בהשראת יבגני אונייגין של פושקין ו-The Golden Gate מאת ויקרם סת) ומחזה בחרוזים בהשראת גריבויידוב.

כללי חריזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כללי החריזה בשפה העברית התפתחו והשתנו עם התפתחות השפה, והגיעו לבשלות בשתי תקופות עיקריות - שירת ימי-הביניים של יהדות ספרד והשירה העברית החדשה.

בשירת ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשירת ימי הביניים היו שלושה סוגי חריזה מקובלים, שנקבעו על פי מספר העיצורים המשתתפים בחרוז:

  • חרוז עובר – עיצור והתנועה שלפניו: אבד – מחמד
  • חרוז ראוי – שני עיצורים והתנועה שביניהם: לשמר - ייגמר
  • חרוז משובח – שלושה עיצורים והתנועות שבניהם: דברים – גברים

עם זאת, רוב הפייטנים ובעלי השיר בימי הביניים התייחסו במורת הרוח ל'חרוז עובר' ולא נטו להשקיע ב'חרוז משובח', ולכן רובם הגדול של החרוזים בשירת ימי-הביניים היו במתכונת 'חרוז ראוי'.

נורמות החריזה בשירת ספרד היו שונות מאלו המקובלות בימינו. ראשית, לא יוחסה חשיבות להטעמת המילים החורזות, כך שחריזת מילה מלעילית כגון "גבר" עם מילה מלרעית כמו "עובר" הייתה מקובלת לגמרי. החריזה המוטעמת הפכה לנורמה רק בשירה העברית החדשה. כמו כן, בפייטנות הקדומה (וכן בשירת הקודש של ימי-הביניים) נחשבה לחריזה גם חזרה על אותה מילה בסופי השורות.

דוגמאות לכללים אלו של החריזה בימי הביניים ניתן לראות בשירו של שלמה אבן גבירול, "מה תפחדי נפשי":

מַה תִּפְחֲדִי, נַפְשִׁי, וּמַה תָּגוּרִי? / שִׁכְנִי וְגוּרִי בַּאֲשֶׁר תָּגוּרִי!
אִם נֶחְשְׁבָה תֵבֵל קְטַנָּה לָךְ כְּכַף, / אָנָא, עֲנִיָּה סֹעֲרָה, תָּתוּרִי?
טוֹב מֵהֲלֹך אָנֶה וְאָן כִּי תֵשְׁבִי / לִפְנֵי אֲדוֹנַיִךְ וְלֹא תָסוּרִי.
אִם מֵאֱנוֹשׁ תִּנָּזְרִי – תֵּעָזְרִי / וּשְׂכַר פְּעֻלָּתֵךְ אֲזַי תָּשׁוּרִי.
אִם תַּאֲוַת נַפְשֵׁךְ כְּעִיר מִבְצָר – הֲלֹא / תִּפֹּל בְּיָדֵךְ, אִם מְעַט תָּצוּרִי
אֵין לָךְ בְּקֶרֶב הָאֲדָמָה נַחֲלָה: / עוּרִי לְבַקֵּשׁ אַחֲרִיתֵךְ, עוּרִי!

החריזה בשיר היא במתכונת חרוז מבריח - חריזה בסופי הטורים, הנשארת קבועה לכל אורך השיר (הצליל החוזר הוא וּרִי). מכיוון שמדובר על שתי תנועות ועיצור, זהו למעשה 'חרוז עובר' בלבד, אך הוא עשיר יותר מכפי שנדמה, הן מכיוון שרוב השורות זהות בעיצור נוסף (תָ) המצוי לפני החרוז, והן מכיוון שהחרוז מכיל שתי תנועות ולא אחת. כמו כן ניתן לשים לב שאף כי חצאי-הטורים לא נחרזים, הרי שבשורה הראשונה מופיע החרוז החוזר גם בסוף חצי הטור (למעשה, בדיוק אותה מילה המופיעה בסוף הטור, אך במשמעות אחרת) וגם באמצעו של חצי-הטור השני.

מבנה זה, של חרוז משותף יחיד לכל טורי השיר, הינו אפייני ביותר לשירת ספרד. על שירו, "על איילת השחר" מציין ביאליק, "מאורה על פי נוסח ספרד", ואמנם, כל טורי השיר, ואף חצי הטור הראשון, משתמשים באותו חרוז. (כדי לעמוד על כך, כדאי לשים לב שההדפסה המקובלת של שיר זה, שוברת כל טור לשתי שורות, כאשר בין כל שני טורים עוקבים מפרידה שורה ריקה.)

בשירה העברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשירה העברית הקלאסית החדשה (החל מתקופת ההשכלה ותחיית השפה העברית) מקובלות מספר הגדרות שונות של חריזה תקנית.

הכלל העובר מגדיר חרוז תקני כחרוז הכולל זהות של כל ההגאים החל מהתנועה המוטעמת האחרונה ועד לסוף הטור. כך למשל אכלתי-שלחתי אינו חרוז (כי התנועה המוטעמת היא הלפני-אחרונה, והצלילים החל ממנה הם alti במלה הראשונה ו-achti במילה השנייה). לעומת זאת הצירוף אתה-חצה הוא חרוז תקני, משום שההברה המוטעמת היא ההברה האחרונה, התנועה המוטעמת האחרונה היא 'אָה', ואין אחריה צלילים נוספים.

'הכלל העובר' לא התקבל על דעתם של משוררים רבים, ביניהם אלתרמן, שלונסקי ורבים מבני דורם, בין השאר מפני שהוא מקבל כתקניים חרוזים דלים כמו 'אתה-חצה' בדוגמה לעיל. משוררים אלו פעלו על פי הכלל הקלאסי, הדורש זהות של עיצור+תנועה כאשר החרוז מסתיים בהברה פתוחה (הלכה-ברחה, שלווה-אהבה) וזהות של עיצור+תנועה+עיצור כאשר החרוז מסתיים בהברה סגורה (חלום-שלום, כדור-שידור). לפי כלל זה, זהות של תנועה+עיצור בלבד בסיומת סגורה (שור-חמור) או של תנועה בלבד בסיומת פתוחה (אני-סופי) מוגדרת כחרוז עני שאינו רצוי בשירה (בעיקר כאשר הסיומת פתוחה). דרישה זו מופיעה כבר בשיר היתולי המיוחס לאברהם אבן עזרא, ומבוסס על הפסוק "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו":

לא תחרוז בשור ובחמור יחדיו.
אך אמנם תשמור החמור בהר המור,
ואת השור תקשור בערי המישור.

יש מקרים שבהם לא קיימת הסכמה בין שני הכללים לגבי שאלת תקינותו של חרוז. עם זאת, כיום מקובל כי חרוז טוב הוא כזה העומד בתנאי שני הכללים הנ"ל. בכל מקרה, בשירה העברית החדשה חרוז אינו נחשב תקני אם ההטעמה של החֶרֶז בשני אברי החרוז היא שונה: כך למשל הצירוף נשימהדימה אינו חרוז, שכן ההטעמה בשתי המלים שונה (ההברה המוטעמת היא זו המודגשת).

כאשר נוספים בשני אברי החרוז צלילים משותפים (עיצורים או תנועות) מעבר לנדרש על-פי כללי החריזה, החרוז נקרא חרוז עשיר (לדוגמה: אישור-קישור). כאשר כל הצלילים בשני אברי החרוז זהים (קָרָא-כָּרָה; פֶּרָח-פֶּה רַךְ), נוצר חרוז עשיר במיוחד, המכונה צימוד.

אם צלילי החֶרֶז (הצלילים החוזרים בשתי מילות החרוז) נובעים מסיומת דקדוקית (כגון סיומת הגוף בפעלים או סיומת השייכות או הרבים בשם), החרוז נקרא חרוז דקדוקי והוא אינו תקני על פי אף אחד מהכללים. דוגמאות לחריזה דקדוקית הם הצמדים שומרים-דגלים, הלכו-ישבו, שלךָ-ידךָ. כדי שחרוז דקדוקי יחשב תקין עליו לכלול לפחות אחת מאותיות השורש (לדוגמה: שומרים-גברים, יצאו-קראו, ביתי-אשתי). עם זאת, אם הצלילים החוזרים מהווים סיומת דקדוקית רק באחת ממילות החרז, החרוז נחשב תקני (לדוגמה: שֶלָך-הלך, ברזים-הִגזִים).

בשפות קלאסיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החריזה החלה להופיע לראשונה בשפה היוונית כבר בעת העתיקה. השירה הלטינית, ובעיקר השירה הכנסייתית הלטינית, השתמשה רבות בטכניקת החריזה. דוגמה לחריזה בשפה הלטינית ניתן לראות בשיר התפילה הקתולי "דיאס אירה" (יום הדין):

Dies irae, dies illa
Solvet saeclum in favilla
Teste David cum Sybilla

בהשפעת הלטינית חדר הסגנון אל הצרפתית והאנגלית.

באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשירה האנגלית הקדומה לא היה שימוש בחריזה, והיא הסתמכה בעיקר על אליטרציה. דוגמה ראשונה לחריזה בשפה מופיעה אמנם בשיר אנגלו-סקסי עתיק מהמאה העשירית, אך חריזה לא הפכה לטכניקה מוכרת בשירה האנגלית עד למאה ה-14. מתקופה זו ועד המאה ה-16 הייתה החריזה סימן ההיכר העיקרי של השירה בשפה האנגלית.

באנגלית, כברוב השפות האירופיות, נהוגה כיום חריזה של שני ההגאים האחרונים בשורה, כשאחד מהם הוא תנועה והשני עיצור. בשל הקושי היחסי למצוא חרוזים למלים רבות בשפה האנגלית, לא נפוצה בשירה בשפה זו חריזה "עשירה" הכוללת עיצורים רבים, ולעומת זאת נעשה שימוש רב בחרוז בלתי מדויק, באסוננס, בקונסוננס וב"חרוז לעין" - שתי מלים שנראות כמתחרזות אך נשמעות שונה, כגון move-love. כמו כן, נפוצה באנגלית שירה הכתובה במשקל מדויק אך ללא חריזה, והדוגמה הטובה ביותר לכך היא השירה המכונה 'חרוז לבן' (Blank verse - פנטמטר ימבי לא-מחורז) שבה נכתבו מרבית מחזותיו של שייקספיר.

אחד מגדולי החורזים בשירה האנגלית היה לונגפלו, שהחריזה בשיריו נחשבה 'קלה' - דהיינו כזו שנדמית טבעית ומתגלגלת בקלות על הלשון. בשורות הבאות, מתוך שירו של לונגפלו 'הקוצר והפרחים' (The Reaper and the Flowers), החרוזים נראים טבעיים אף כי הם מורכבים מאוד מבחינה תחבירית (פועל בעבר נחרז עם שם עצם, כינוי גוף עם תואר):

``My Lord has need of these flowerets gay,
The Reaper said, and smiled;
``Dear tokens of the earth are they,
Where he was once a child.

בצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצרפתית מקובלות מספר צורות של חריזה. החריזה המקובלת בשפה האנגלית נקראת בצרפתית rime suffisante (חריזה מספקת). צורות מורכבות יותר של חריזה הנהוגות בצרפתית הן:

  • חריזה עשירה (rime riche) שבה החרז מורכב משלושה הגאים.
  • חריזה עשירה מאוד (Rime richissime ) שבה החרז מורכב מארבעה הגאים ויותר.

חריזה עשירה במיוחד המתקיימת בשירה הצרפתית היא 'חריזה מלאה' (holorime)- חרוז המשתרע על פני הטור השירי כולו (כלומר, שתי שורות הנשמעות זהות לחלוטין אך משמעותן שונה). דוגמה יפה לכך הוא צמד השורות הבא, המיוחס לויקטור הוגו:

Gall, amant de la Reine, alla (tour magnanime)
Gallamant de l'Arène à la Tour Magne, à Nîmes.

תרגום מילולי (מבלי להתחשב בחריזה הצרפתית):

גאלוס, מאהב המלכה, הלך (תוך גדלות נפש)
בגאווה מן הארנה אל המגדל הגדול נים

המשורר אלפונס אלה נודע בשימוש ב'חריזה מלאה' מסוג זה.

סכמות חריזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר בשיר קיימת חריזה (בסופי הטורים) החוזרת על עצמה באופן עקבי, מקובל לדבר על סכמת החריזה (או 'אופן החריזה') של השיר. את סכמת החריזה מתארים על ידי שימוש באותיות לציין חרוזים זהים, כאשר כל אות חדשה מציינת חרוז חדש, שלא הופיע עדיין בשיר. למשל, סכמת החריזה של השורות 'סוף העולם/נגמר הזמן/אני לבד/איפה כולם' תהיה 'א ב ג א', כי שלוש השורות הראשונות מסתיימות בצלילים שונים, וברביעית חוזרים הצלילים מהשורה הראשונה. סכמות החריזה תלויות באורך הבית בשיר. סכמה קבועה של חריזה (ובדרך כלל גם של משקל) היא אחד המאפיינים הבולטים של צורות שיריות שונות ושל מבנים שיריים שונים.

סכמת חריזה נפוצה ביותר בשירה הקלאסית היא הקופלט ההירואי - שתי שורות מתחרזות במשקל פנטמטר ימבי. בסכמה זו נעשה שימוש רב בשירה האנגלית, בין השאר אצל המשוררים אלכסנדר פופ וג'ון דריידן. בבית משולש (בן שלוש שורות), החריזה הנפוצה ביותר היא של השורה הראשונה והאחרונה. חריזה זו נהוגה בשירה הכתובה בטרצינות, כגון הקומדיה האלוהית של דנטה (אז בדרך כלל מתחרזת השורה השנייה עם הראשונה והשלישית בבית הבא) ובצורת הווילאנל, בה נשמר אותו חרוז לאורך כל השיר.

בבית המרובע (המורכב מארבע שורות), שהוא הנפוץ ביותר, מקובלות מספר סכמות חריזה:

  • חריזה מסורגת (או 'סרוגה') - א ב א ב - היא המתכונת הנפוצה ביותר, ובאופן כללי נוטה להיות דינמית יותר משאר הסוגים.
  • חריזה צמודה (או 'צמדית') - א א ב ב - יוצרת חלוקה אוטומטית של הבית לשתי קבוצות של שתי שורות, שפעמים רבות מתייחסות לשני עניינים שונים, או לשתי פנים שונות של אותו עניין.
  • חריזה חובקת (או 'חבוקה') - א ב ב א - נוטה להיות סטטית יותר מהחריזה המסורגת, וליצור תחושה של סגירות.
  • חריזה בסגנון הרובעיית (מרובע) - א א ב א - משמשת לעתים קרובות לטקסטים מכתמיים או משעשעים, שבהם ה'חריגה' בשורה השלישית 'נענית' בידי השורה המסכמת, החוזרת על החרוז. יהודה עמיחי כתב מרובעים בחריזה הקבועה א א א א, שהיא וריאציה על ה'רובאיאת'.

סכמות חריזה קיימות גם בבתים ובשירים ארוכים יותר. בחמשיר, למשל, סכמת החריזה הקבועה היא א א ב ב א - השורה החמישית (שהיא בדרך כלל 'שורת המחץ' או הפואנטה) מתחרזת עם הראשונה והשנייה. הבית האיטלקי בן שמונה השורות הקרוי אוטבה רימה נחרז א ב א ב א ב ג ג.

סכמות החריזה המוכרות ביותר הן אלו של הסונטה בת 14 השורות: הסונטה האיטלקית הקלאסית (ה'פטררקית') הייתה מורכבת משמונה שורות בחריזה א ב א ב/א ב א ב או בחריזה א ב ב א /א ב ב א ומשש שורות שנחרזו ג ד ה/ג ד ה או ג ד ג/ ג ד ג, ואילו הסונטה השייקספירית נחרזת א ב א ב/ ג ד ג ד/ ה ו ה ו/ ז ז, באופן שמחלק אותה בבירור לשלושה בתים בני ארבע שורות ול"מסקנה" בת שתי שורות; עם התפתחות מסורת הסונטה נוצרו עוד כמה וריאציות לסכמות חריזה אלה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg