יעקב רז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

יעקב רז (נולד ב-1944) הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, חוקר ומתרגם של זן בודהיזם, תרבות ושירה יפנית, מורה למדיטציית הזן ופעיל חברתי ישראלי.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב רז נולד בדרום תל אביב, וגדל במרכז העיר, ברחוב קינג ג'ורג'. הוא בן למשפחה שמוצאה בסלוניקי. אביו היה במאי תיאטרון ביוון, ויעקב הרבה ללכת עם הוריו לתיאטרון בילדותו, ומשם באה אהבתו לתיאטרון יותר מאוחר. יעקב רז למד בבית הספר היסודי 'אחד העם' ואחר-כך למד במגמה הריאלית בתיכון עירוני א'. מאז שהוא זוכר את עצמו הוא אהב לקרוא על כל נושא שבעולם. רז למד לנגן על פסנתר החל בגיל שש אצל מורים פרטיים ובקונסבטוריון הישראלי למוזיקה בתל אביב, והרבה לנגן מוזיקה קלאסית וג'אז עד סוף שנות העשרים שלו. בצבא שירת בנח"ל והיה חבר קיבוץ חצרים במשך כמה שנים.

הוא למד פילוסופיה ותיאטרון לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב. רוב השיעורים בחוג לפילוסופיה היו על פילוסופיה מערבית, למעט שני שיעורים על פילוסופיה של המזרח ופילוסופיה מושווית, אותם לימד פרופ' בן-עמי שרפשטיין. באותו זמן התקיים בחוג גם סמינר על פילוסופיה סינית קלאסית שהעביר פרופ' דניאל לסלי מאוסטרליה. שם נחשף רז לראשונה לנושאים שאחר כך יהפכו למרכז חייו. אז החל ללמוד סינית קלאסית, ומאוחר יותר, יפנית. תוך כדי לימודיו האקדמיים התעניין בתיאטרון, והחל לביים. בחוג לתיאטרון היה בין מקימי קבוצה קטנה, 'תיאטרון האוניברסיטה', שיצרה הצגות שהוצגו גם מחוץ לאוניברסיטה. התיאטרון היה לו אז תחביב. המחזה הראשון שביים היה "אסקוריאל" (1970) פרי עטו של המחזאי הבלגי (שהוריו היו פלמים) מישל דה גלדרוד. ההצגה הועלתה באוניברסיטה ומחוצה לה, וזכתה לביקורות טובות. ההצגה השנייה אותה ביים הייתה "מיכאל קולהאס", על פי הנובלה בשם זה מאת היינריך פון קלייסט, בעיבודה של עליזה עליון-ישראלי.

בלימודיו האקדמיים המשיך לגלות עניין הולך וגובר בתרבויות המזרח, בעידודו של פרופ' בן-עמי שרפשטיין. העניין שגילה היה בפילוסופיה הדאואיסטית, בודהיזם – במיוחד זן בודהיזם, אסתטיקה, וספרות של סין ויפן. הוא כתב את עבודת המאסטר שלו על המשורר האירי וו.ב. ייטס והעניין שגילה במזרח, תוך התמקדות בתיאטרון ה'נו' היפני. בעבודה זו שילב מחקר באסתטיקה, תיאטרון ותרגום בין-תרבותי. העבודה הוגשה ב-1972 בכותרת "ויליאם בטלר ייטס ותיאטרון ה'נו" היפני". במקביל לכך התחיל ללמוד אצל מורה הזן היפני קיודו רושי, שהתגורר בישראל במשך עשר שנים, והיה תלמידו של נאקגאווה סואן, מגדולי מורי הזן במאה העשרים. יעקב רז החל אז גם בלימודים של השפה היפנית, אצל הינקה פיאטלי [1]

במחקריו המוקדמים יותר התעניין רז בעיקר באסתטיקה של הזן ובאסתטיקה היפנית, השונה במידה רבה מן התפישות המערביות. יותר מאוחר הרחיב את התעניינותו לפילוסופיות של אסיה בכלל, ולזן בודהיזם הסיני והיפני בפרט. הלימודים האקדמיים של הגות המזרח והאימון המעשי במדיטציה הביאו אותו לאט לאט להעמיק בנושאים הללו עד כדי כך שהפכו למרכזיים בעיסוקיו האקדמיים, בתפישת העולם שלו, ובאורחות חייו.

ב-1972 נסע רז ללמוד ביפן על בסיס מלגה של משרד החינוך היפני. הוא למד באוניברסיטת ואסדה בטוקיו בין השנים 1972-1977 . עבודת הדוקטור שלו עסקה בחיבור בין אסתטיקה לאנתרופולוגיה ונושאה היה הקהל של התיאטרון היפני.

כששב רז לישראל החל ללמד בחוג לתיאטרון בפקולטה לאומנויות באוניברסיטת תל אביב. יותר מאוחר, מכיוון שהעניין שלו בעולמה של אסיה היה רב-תחומי – פילוסופיה, אנתרופולוגיה, אמנות ואסתטיקה – עבר ללמד בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית. במקביל היה נוסע מפעם לפעם למזרח, ומלבד עיסוקיו האקדמיים שהה במנזרים זן בודהיסטיים ואחרים לאימון מעשי של הזן. אחרי חמש שנים באוניברסיטה העברית חזר לאוניברסיטת תל אביב, שם היה שותף להקמת החוג ללימודי מזרח אסיה, ושם הוא מלמד עד היום.

מלבד העיסוק בפילוסופיה ואסתטיקה התעניין רז בדמות האחר ותרבויות השוליים בתרבות היפנית וחקר את הנושא בכלים של מחקר תרבות ואנתרופולוגיה. בסוף שנות ה-80 קיבל מ'קרן טויוטה' מענק מחקר גדול ועמד בראש צוות חוקרים אמריקאי-יפני שחקר את הנושא. בהמשך המחקר התרכז בהבטים האנתרופולוגיים של עולם הפשע היפני, היאקוזה, אותו חקר רז במשך כחמש שנים. במהלך השנים הללו יצר קשר הדוק עם כמה מראשי הארגון בטוקיו. המחקר הניב שלושה ספרים: ספר של אוסף מחקרים על דמות האחר בתרבות יפן, ושני ספרים על ארגון הפשע היפני, היאקוזה: הספר האחד מחקרי והשני רומן בדיוני.

מאז שנות התשעים עניינו העיקרי של רז הוא הבודהיזם, הן כנושא למחקר והן כאורח חיים אפשרי לאדם המערבי המודרני. עיסוקו המרכזי הוא בזן בודהיזם הסיני והיפני, מראשיתו ועד ימינו. כמו כן הוא עוסק באינטראקציה של הבודהיזם והמערב, בתחומים שונים כמו פסיכולוגיה, חברה, מעורבות חברתית, אקולוגיה, עשיית שלום ועוד. הוא מלמד בודהיזם, בודהיזם ופסיכולוגיה, בודהיזם ואסתטיקה, ספרות יפנית, ודימויים הדדיים בין המזרח והמערב. רז מילא תפקידים אקדמיים רבים, ובמשך השנים הנחה ועודנו מנחה מספר גדול של דוקטורנטים בנושאים מגוונים, ובעיקר בתחומי הבודהיזם.

בשנת 2006 זכה רז בעיטור "מסדר השמש העולה" מממשלת יפן, כהוקרה על מפעלו המחקרי ועל תרומתו להפצת תרבות יפן. [2]

בשנת 1978 נולד יוני, בנו היחיד של רז, ילד עם צרכים מיוחדים, ששינה לחלוטין את חייו, והוסיף משמעות עמוקה להבנתו את התורה הבודהיסטית.

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאטרון היפני – האסתטיקה היפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים אחדות חקר רז היבטים שונים של התיאטרון היפני והאסתטיקה היפנית בכלל. בתחילה משך אותו המגע בין התיאטרון היפני והעולם המערבי, במיוחד ההשפעה החזקה של תיאטרון ה'נו' היפני על המשורר והמחזאי האירי וו.ב. ייטס. יותר מאוחר חקר את היחסים המיוחדים שבין קהל ושחקנים בתיאטרון המסורתי היפני, במחקר ששילב היסטוריה, אסתטיקה ואנתרופולגיה. בכמה מאמרים שכתב עסק בהבטים שונים של האסתטיקה של התיאטרון היפני ושל האמנות היפנית בכלל, תוך קריאה בכתבים קלאסיים יפניים. מהמאות ה-11 ועד ה-19.

את מחקר האסתטיקה היפנית המשיך שנים רבות לאחר מכן בהוראה ובכתיבה סביב מה שכינה 'יופיו של הפגום' בתרבות יפן.

'"קהל ושחקנים: מחקר של היחסים ביניהם בתיאטרון היפני המסורתי"' (1983) הספר מבוסס על עבודת הדוקטור של רז, והנו סקירה היסטורית–אנתרופולוגית-אסתטית של מקומו של הקהל היפני באירוע התיאטרוני. לצורך המחקר חקר רז מסמכים היסטוריים רבים מן המאה העשירית ועד ימינו, ובמסקנותיו הוא מתאר את הקהל היפני כאמן פעיל הלוקח חלק בהצגה ולא רק מתבונן בה.

היבטים של האחר בתרבות היפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך מפעל המחקר שלו פנה רז לעיסוק בדמותו של האחר בתרבות יפן. הוא עמד בראש צוות של חוקרים מארה'ב ויפן שחקרו את הנושא במבט בינתחומי. את אוסף מחקריו בנושא פרסם בספר שיצא ביפן בשם הבטים של האחר בתרבות יפן (1992). הספר יצא ביפן בשפה האנגלית (ר' רשימה למטה). במחקרים אלה עסק בדמויות ובקבוצות שוליות בתרבות היפנית, בעבר ובהווה, וכן ביצירות ספרות שעסקו בנושא.

המחקרים כללו כתות וקבוצות שנתפשו כאחרים ואנשי שוליים, ריטואלים שקשורים בדמות האמביוולנטית של האחר, היחס של משיכה-דחייה של החברה היפנית והקבוצות השוליות אלה כלפי דמויות כאלה, ועוד. אחת הקבוצות האלה היא "גוזה" – כת של מספרות שאמאניות עיוורות, שאיתן גם בילה זמן רב. קבוצה אחרת הייתה חבורות של רוכלים, מרגלים, מבריחים ונוודים, שהשתייכו ליאקוזה, קבוצות ארגוני הפשע היפני. מחקרים אלה הובילו אותו לנושא שהעסיקו מספר שנים – ארגון היאקוזה, עולם הפשע המאורגן ביפן.

היאקוזה – עולם הפשע המאורגן ביפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל ב-1987 החל רז לחקור את היאקוזה, עולם הפשע המאורגן היפני. הוא הצליח ליצור קשר עם אחד הבוסים הגדולים של היאקוזה בטוקיו, ובמשך חמש שנים נסע בין יפן לישראל וקיים מאות ראיונות עם אנשי המאפיה היפנית, חי איתם, ויצר קשרי ידידות עם כמה מהם. כל אלה הניבו שני ספרים: ספר מחקר אנתרופולוגי, "'האנתרופולוגיה של היאקוזה: יפן כפי שהיא נראית מצידה האחורי'" [1996]. הספר יצא בשפה היפנית. רז הוא אחד משני החוקרים היחידים בעולם שהצליחו בעבודת שדה צמודה וממושכת עם היאקוזה.

הספר האחר הוא "'אחי, היאקוזה'" (2000), שהוא רומן בדיוני המבוסס על המפגש של רז עם אנשי היאקוזה, ועל ידידות שנרקמה בינו לבין אחד מהם, יוקי שמו. האיש, שהיה חבר זוטר ביאקוזה, נעלם יום אחד, ורז יצא למסע של חיפושים אחריו. הרומן מספר את סיפורו של מסע החיפוש בן עשר שנים אחרי יוקי, שעלה בינתיים לגדולה בארגון היאקוזה, נפל ונעלם. הספר ראה אור בעברית (והיה רב-מכר), וגם ביפנית ורוסית. הוא עתיד לצאת לאור בקרוב בגרמנית ובאנגלית.

בודהיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל בראשית שנות התשעים ריכז רז את הכתיבה וההוראה שלו בבודהיזם, ובעיקר בזן בודהיזם הסיני והיפני. הוא עוסק בפרשנויות ובשיח עם טקסטים של הבודהיזם הקלאסי – ההודי, הסיני והיפני - כמו בהבטים של הדיאלוג שבין הבודהיזם האסיאתי לבין העולם המערבי. בין מחקרי הדוקטורט שהוא מנחה עוסקים רבים בשיח שבין בודהיזם ופסיכולוגיה, בודהיזם ומעורבות חברתית, יישוב סכסוכים, ופעילות שלום. שדה העיסוק הזה הניב מספר גדול של מאמרים וספרים, ביניהם:

זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה (2006). ספר שבו סוקר רז סוגיות שונות בהיסטוריה, בהגות, בשירה ובאסתטיקה הזן-בודהיסטית. הספר זכה להצלחה רבה.

עלייתה והעלמותה של ההתהוות המותנית (2012). מאמר שבו מעיין רז באחד הרעיונות המרכזיים של הבודהיזם – רעיון ההתהוות המותנית – ומציע להסתכל בו באור חדש-ישן. רז טוען שרעיון זה עצמו, כמו כל תופעה אחרת לפי הראייה הבודהיסטית, הוא חולף, וששיאו של האימון הבודהיסטי הוא ביטול רעיונותיו שלו.

[Kill the Buddha" - Quietism in Action and Quietism as Action in Zen Buddhist Thought and Practice 2010"] הוא מאמר שבו בוחן רז את גישותיו של הזן בודהיזם לניגוד לכאורה שבין ישיבה שקטה תוך פרישה מן החיים, לבין פעולה אקטיבית בעולם, ומציע גישה אחדותית שלפיה אין באמת סתירה בין השניים.

אחת מנקודות המגע המעניינות שבין בודהיזם לבין העולם המערבי הייתה השיח רב השנים שניהל מרטין בובר עם הבודהיזם, החל בשנות ה-20 של המאה העשרים - בספרו “אני ואתה” - ועד המאמר המפורסם שלו על “חסידות וזן” בשנות ה-50. רז ערך בשנת 2011 סמינר על בובר והבודהיזם, כשעיקרו דיון השוואתי בין דוגן, גדול ההוגים של יפן (המאה ה-13), לבין הגותו של בובר. בעקבותיו כתב מאמר בשם אגל הטל וניצת האפרסק: בובר, בודהיזם והמיסטיקה של הקונקרטי, [2013] שהופיע בספר התרגום החדש לעברית של "אני ואתה" (מתרגם: אברהם פלשמן, בהוצאת מוסד ביאליק). במאמר סוקר רז את האופנים השונים של הדיאלוג הבובריאני עם הבודהיזם, ויוצר שיח בדיוני בין דוגן לבין בובר, כשהוא מזהה אצל שניהם מה שהוא מכנה שני מאפיינים: האפשרות למיסטיקה קונקרטית, ויסודות של פילוסופיה אקולוגית.

שגעון ורוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא אחר שרז חוקר בו כבר מספר שנים לקראת כתיבת ספר, הוא 'שגעון ורוח', או כפי הוא מכנה אותו 'הבודהיזם המשוגע'. תופעות של התנהגות 'משוגעת' ידועות בהיסטוריה של כל הדתות הגדולות, ובכללם הבודהיזם. המסורת הבודהיסטית גדושה בסיפורים רבים על מורים טיבטיים, סיניים ויפניים, שנוהגם היה מוזר עד מטורף. אחד המורים הגדולים, איקקיו, שחי במאה החמש עשרה, כינה עצמו 'ענן משוגע', ובעודו משמש כראש אחד המסדרים הגדולים ביפן, היה מבלה בבתי מרזח, בתי זונות, לבש סחבות, חי בבקתה פשוטה, וכתב, מלבד שירה פילוסופית עמוקה, גם שירה ארוטית נועזת עד ימיו האחרונים בגיל מופלג. יש לשער שחלק גדול מן המורים האלה היו מאובחנים בימינו כמקרים פסיכיאטריים. ההשקה הזאת שבין 'יציאה מן הדעת', לבין האפשרות לחוות את העולם ברמות תודעה אחרות מהמקובל, מרתקת את רז כבר זמן רב. הוא העביר סמינרים בנושא ועוסק בתרגומי שירה והגות של כמה מהמורים 'המשוגעים' הללו.

אחת התוצאות של שנות עיסוקיו הרבות של רז בבודהיזם בהבטיו המעשיים והעיוניים היא ספר חדש בשם כך שמעתי (2013). זהו ספר של הגות אישית על בודהיזם, שמבוסס על שיחות שערך רז עם קבוצות מדיטציה מאז 2010. הספר ייצא באוגוסט 2013 בהוצאת 'מודן'.

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רז הרבה לתרגם מיפנית לעברית. בין תרגומיו ספרות יפה ("קוקורו" ו”הר געש”), שירת טאנקה ושירת האיקו קלאסיות ומודרניות ("יום השנה לסלט", “הדרך הצרה לאוקו”), סיפורי זן ושירת זן. בספריו השונים הוא משלב תרגומים רבים מתוך ההגות הסינית והיפנית.

'"שיחות מטורפות – מעשי זן"' הוא אוסף של סיפורי זן סיניים ויפניים. רז עורך בספר דיאלוג עם הסיפורים באמצעות הערות ותגובות משלו. הספר היה רב-מכר.

'"איש מחפש פר"' – תרגום של טקסט זן סיני עם מאמרים, יחד עם דן דאור. הספר מבוסס על סדרת ציורים מלווים בשירים שיצאו בסין במאה ה-12, ממכחולו של מורה הזן גואו-אן.

"'הדרך הצרה לאוקו"' הוא יומן מסע של מצואו באשו, גדול משוררי ההאיקו היפניים. הספר הוא תרגום של יומן בן תשעה חודשים שערך באשו בסוף המאה ה-17. רז הוסיף הערות ואחרית דבר.

ספרים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"המיתולוגיה היפנית" – מבחר מסיפורי המיתולוגיה היפנית בעברית.

"טוקיו הלוך חזור" – הוא יומן מסע אישי, אוטוביוגרפי בחלקו שמתאר מסע ממשי וגם סדרת מפגשים עם דמויות שונות ביפן, חלקן אמיתיות חלקן בדויות. ציר הספר הוא מסע שערך ב-1989 בעקבות באשו, בדיוק שלוש מאות שנה אחרי מסעו הידוע של באשו, שנערך ב-1689.

בימוי בתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב- 1970 הקים רז עם קבוצת חברים את "תיאטרון האוניברסיטה", קבוצה נסיונית שהפיקה מספר הצגות. רז תרגם, עיצב וביים את ההצגה הראשונה, “אסקוריאל" מאת מישל דה גלדרוד.

ב- 1972 ביים מחזה על פי סיפור של היינריך פון קלייסט, “מיכאל קולהאאס", בעיבודה של עליזה עליון-ישראלי.

ב-1978 כתב וביים יחד עם דני הורוביץ את ההצגה "מעשה נורא" בתיאטרון החאן הירושלמי. הייתה זו ההצגה הראשונה אותה ביים רז בתיאטרון הרפרטוארי. ההצגה מבוססת על סיפור קבלי עתיק, שמספר על רבי יוסף דלה ריינה, שחי בצפת, והחליט לצאת עם תלמידיו לשחרר את המשיח מכבליו.

ב-1980 ביים תיאטרון החאן הירושלמי את ההצגה "רשומון". הוא תרגם ועיבד את הסיפור "בחורש" מאת רינוסוקה אקוטאגאווה, והתבסס גם על הסרט "רשומון" של אקירה קורוסאווה. תהליך החזרות להצגה לווה במדיטציה שתרגלו השחקנים. הבמה עוצבה כבמת זירה, הקהל ישב בארבעת הצדדים וכל דמות גולמה בידי שני אנשים, כדי להראות את הכפילות של ראיית המציאות. ההצגה זכתה להצלחה ורצה במשך שלוש עונות.

ב-1981 ביים בתיאטרון החאן את המחזה "המרפסת", מאת ז'אן ז'נה.

ב-1982 ביים בתיאטרון חיפה את "יוסל'ה גולם", מחזהו של דני הורוביץ על פי אגדת הגולם מפראג.

ב-1984 ביים בתיאטרון חיפה את "האדונית והרוכל", על פי המחזה "פן אישן המוות", מאת עדה אמיכל ייבין, בהשראת סיפורו של ש"י עגנון "האדונית והרוכל". זהו סיפור על רוכל יהודי שמזדמן ביער לביתה של אישה החיה לבד. אותה אישה מפתה גברים, מפטמת אותם ואוכלת אותם בסופו של דבר. זהו סיפור עם נפוץ באירופה, ועגנון יצק בו תוכן חדש באגדה, כשהעמיד את האישה הפגנית מול היהודי התמים, שכמעט נפל בפח.

ב-1985 ביים בתיאטרון החאן את "עידו ועינם" על פי סיפור בשם זה של ש"י עגנון. רז עצמו עיבד את הסיפור למחזה וגם עיצב את התפאורה.

ב-1986 ביים בתיאטרון החאן את המחזה "עלילות יחזקאל פיירמאן", מאת דני הורוביץ, על דמותו וחייו של יוסף חיים ברנר[3].

מלבד אלה, ביים רז עוד מספר הצגות נסיוניות, ביניהן "דף אחד מן התלמוד" על פי הפרשה התלמודית "תנורו של עכנאי" (בבא מציעא, נט', ב'). את ההצגה, פרי עבודה נסיונית עם תלמידי תיאטרון, כתב וביים יחד עם דני הורוביץ.

כמו כן עבד במשך שנה עם קבוצת שחקנים-בובנאים, שבסופה הופקה הצגת בובות בשם "ילדי השכונה", שמציגה לילדים רגילים את עולמם של ילדים עם צרכים מיוחדים. ההצגה לוותה בהפעלה של הילדים. ההצגה רצה במשך תקופה ארוכה במאות בתי ספר, ולוותה במחקר (של נורית פרי) על השינוי ביחסם של ילדים רגילים לילדים האחרים אחרי צפייה בהצגה והשתתפות בהפעלה.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים רבות רז פעיל בקהילה, ורואה את הפעילות החברתית כחשובה לא פחות מן האקדמית, וכמשלימה אותה: בעקבות הולדת בנו יוני, היה בין מקימי עמותת 'ית"ד - ילדי תסמונת דאון" ב-1981. העמותה מסייעת להורים שילדיהם לוקים בתסמונת דאון, הן בתחום המידע והן בעזרה מעשית. יותר מאוחר שימש רז גם כיו"ר אקי"ם תל אביב.

בשנת 2000 היה שותף בהקמת עמותת 'מארג' לקידום חברה רב-תרבותית בישראל, והוא משמש כבר כמה שנים כיושב הראש שלה. העמותה עוסקת בתוכניות רבות שעניינן עיצוב אפשרות של שותפות חיים בין יהודים וערבים, וגם בתחומים אחרים של מפגש תרבותי מאתגר, כמו בין ישראלים וותיקים ואתיופים, ועוד. העמותה פועלת בשיתוף פעולה עם המרכז היהודי-ערבי 'בית הגפן' בחיפה.

בשנת 2000 הקימו יעקב רז והפסיכולוג הקליני נחי אלון את מרכז פסיכו-דהרמה, בית ספר לתורת הנפש הבודהיסטית, שפועל היום בקמפוס ברושים בתל אביב. המרכז הוקם בעקבות סמינרים שהעבירו רז ואלון על פסיכולוגיה ובודהיזם. השניים החליטו להפגיש בין העולם הבודהיסטי לעולם המערבי, למדה כתורה חיה בעולם המעשה. בית הספר עסק תחילה בהכשרה של מטפלים, בעיקר פסיכולוגים, ביסודות התורה הבודהיסטית, על-מנת ליישמה בעולמם המקצועי. בהמשך הורחבה העבודה לקבוצות אוכלוסייה ומקצועות מגוונים אחרים.

רז מנחה קבוצות מדיטציה. הוא שותף בקבוצת מדיטציה, אותה הוא מנחה ומלווה בשיחות דהרמה, הדנות בנושאים מחיי היום-יום. את חלק מן השיחות האלה אסף בספר, בשם 'כך שמעתי – רשימות זן', שיצא בשנת 2013 בהוצאת 'מודן'.

רז נמנה עם צוות המייסדים עמותת "עורו – הבית של הרוב", יוזמתו של איש העסקים רוני דואק, בניסיון לגבש סדר יום חברתי חדש ולהשפיע באמצעות נושאים מוסכמים על רוב האזרחים דרך פעילות אזרחית ולא פוליטית.

רז גם פעיל מרכזי ב"כוורת" – פלטפורמה לשינוי בנושא קיימות באקולוגיה בשיתוף עם מרכז השל ומרכז פורטר באוניברסיטת תל אביב. קביעת סטנדרטים לקהילות סביבתיות וכסף חלופי.

בחודשים האחרונים של 2013 היה בין המקימים והפעילים של 'רשת מנהיגות למעורבות חברתית פוליטית' יחד עם פעילים אחרים – איריס דותן-כץ, נחי אלון, סטיבן פולדר ואחרים, במטרה ליצור שיח ופעילות מסוג אחר בין קבוצות יריבות שאינן נמצאות בשיח ובשיתוף פעולה, בתוך החברה הישראלית, ובין קבוצות ישראליות וערביות.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1972 ויליאם בטלר ייטס ותיאטרון ה"נו" היפני. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.
  • 1983 Audience and actors: A study of their interaction in the Japanese traditional theatre, Leiden: E.J. Brill.
  • 1992 Aspects of Otherness in Japanese Culture, Tokyo: Institute for the study of Languages and Cultures of Asia and Africa.
  • 1995 שיחות מטורפות - מעשי זן. תל אביב: מודן.
  • 1996 איש מחפש פר. תרגמו, העירו והוסיפו משלהם יעקב רז ודן דאור. בן שמן: מודן.
  • 1996 Yakuza no bunka jinruigaku : “Ura” kara mita nihon [The Anthropology of Yakuza: Japan as Seen from its Backside], Tokyo: Iwanami Shoten Publishers, 1996 (יפנית).

מבחר תרגומים מיפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחר מאמרים ומבואות לספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1983 'המסכה בתיאטרון באסיה',מאמר ב'המסכה בדרמה ובתיאטרון', בעריכת דן אוריין. תל אביב: ספרית הפועלים ואורנים, אוניברסיטת חיפה.
  • 1995 'המסכה', מאמר בספר 'קרנבלים', בעריכת רונית יואלי-טללים, תל אביב: מסע אחר.
  • 1998 'שאמאניזם – המגע עם העולם האחר', מבוא לספר 'שערי תקווה ושערי אימה', מאת נחום מגד, בן שמן: מודן.
  • 2002 'רחוב אחד – שני שמות', מבוא ל 'מלחמות לא קורות מעצמן' מאת מוטי גולני, בן שמן: מודן.
  • 2002 מבוא ועריכה מדעית ל'ספר הזן השלם', מאת וונג קיו קיט, תל אביב: הוצאת יבנה
  • 2004 מבוא ל'מה שלימד הבודהה', מאת ואלפולה ראהולה. ירושלים: הוצאת כתר
  • 2006 מבוא ל'בודהיזם – מבוא קצר', מאת יובל אידו טל, תל אביב: הוצאת אוניברסיטת תל אביב והוצאת מפה.
  • 2007 מבוא ל'הסוטרה של חוי ננג'. רעננה: הוצאת אבן חושן.
  • 2012 אחרית דבר לספר 'בתוך השלג הדק – שירת הזן של דוגן וריוקאן, תרגום מיפנית: איתן בולוקן, תל אביב: הוצאת קשב לשירה.
  • 2012 'עלייתה והעלמותה של ההתהוות המותנית', מבוא לתרגום העברי של 'התהוות מותנית – החוק הבודהיסטי של ההתניה', תל אביב: הוצאת בודהיזם בישראל.
  • 2012 'Kill the Buddha”: Quietism in Action and Quietism as Action in Zen Buddhist Thought and Practice’, in Common Knowledge, Duke University Journal of Philodsophy, 16:3, 2012
  • 2013 'אגל הטל וניצת האפרסק: בודהיזם והמיסטיקה הקונקרטית – הדיאלוג בין מרטין בובר והבודהיזם'. אחרית דבר ב'אני ואתה' מאת מרטין בובר, בתרגום חדש מאת אהרון פלשמן, ירושלים: מוסד ביאליק.
  • 2013 'המילים של יוני', בתוך 'הורים ללא סוף – על הורות לילדים עם צרכים מיוחדים', בעריכת רבקה סנה, יעל גרוס-אנגלנדר, תמר מור-סלע, תל אביב: ידיעות ספרים – ספרי חמד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אשה ממוצא גרמני ששהתה שנים רבות ביפן ולמדה שם מוזיקה יפנית וזן בודהיזם. היא התפרסמה בכך שיצרה קשר של שיקום עם טומי בליץ, האיש שהרג את בעלה – יעקב פיאטלי – במהלך שוד. היא הלכה אליו לבית הסוהר, ולימדה אותו מוזיקה וכך עזרה לשיקומו. רז מספר על כך בספר אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי (הוצאת אסיה, 2016, עמ' 104-103)
  2. ^ "The Order of the Rising Sun, Gold Rays with Neck Ribbon" to Professor Jacob Raz באתר שגרירות יפן בישראל (באנגלית).
  3. ^ "הופעתו המופלאה של א"ד גורדון בעלילות הנפש של ברנר", מאמר מאת אוריאל זוהר על ההצגה הנ"ל, במשא דבר 20.6.1986.