יהדות האימפריה הרומית הקדושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

יהדות האימפריה הרומית הקדושה מחזיקה בהיסטוריה ארוכת שנים, שערך זה בא לסקור-מתחילת דרכה בימי קרל הגדול ועד נפילתה בשנת 1806.

בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחס תלוי שלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל הגדול עצמו נתן יחס טוב ליהודי האימפריה ונודע בפטרונם. ידוע כי בשנת 1000 לספירה חיו באימפריה הרומית הקדושה כ-20,000 יהודים אשכנזים באזורים שמצפון לאלפים. הם בקרבת מוקדים ראשיים באימפריה כגון וורמס ואף מיינץ. במשך חלקים מן הזמן יהודי האימפריה היו תחת חסות בישופית כשהם עוזרים בפיתוח הערים הנוצריות. בכל מקרה תמיד הייתה תלות ענקית באישיותו של הקיסר כלפי היהודים. כך למשל נעשו צעדים כנגד האוכלוסייה היהודית בתקופות של קיסרים פחות פתוחים ושמרנים יותר, דוגמת זאת של היינריך הקדוש. בתקופתו הוצא צו לגירוש יהודים המעיר מיינץ, אך אחרי זמן קצר במיוחד הוא בוטל-דוגמה זאת, אילו שלא התממשה כצפוי מראה את השינויים בין היחס ליהודים בזמנים של קיסר סובלני לזמנים של קיסר סובלני-פחות. כך למשל היינריך הרביעי נהפך למגן חשוב על יהודי האימפריה בתקופתו. הוא הוציא צו ייחודי שזכה לשם Advocatis Imperatoris Judaica שנתן זכויות מורחבות ליהדות האימפריה. כך למשל נראה כי ימי הביניים היו מקום משתנה ליהדות באירופה, כלומר לא בהכרח היא תמיד נתקלה בהתנגדויות אלא בפעמים מסוימות אף הוגנה על ידי השלטון של אותם הימים. במשך תקופה זאת של האימפריה ליהודים, בתור אנשים בני מעמד שני לנוצרים הייתה חשיבות רבה בעיסוקים מסוימים. כך למשל היה בעיסוקים אותם נוצרים לא נטו ליטול עליהם בדרך כלל. כך גם היה בעיסוקים שעל פי הדת הנוצרית היו אסורים ועל היהודים אף הוטלו לעיתים מיסים גבוהים משל אלו הנוצרים-דבר שהוביל את היהודים בעצמם לגבות הלוואות גבוהות יותר כשמדובר בלקוחות נוצריים בתורם. ידוע כי אף התקיים גירוש יהודים מסוימות במאה ה-14 כגון מפרנקפורט בשנת 1349 (עד שאופשר להם להתיישב מחדש בעיר ממנה גורשו בשנת 1360). פרידריך השלישי למשל שהיה גם לקיסר האימפריה הרומית הקדושה בהמשך, לקראת סוף ימי הביניים התייחס אל יהדות האימפריה כאזרחים, כל זאת כשהוא ראה בהם כנחוצים במיוחד לשלטון מבחינה כלכלית (על זכויות היתאר שנתן ליהודים אף כונה "מלך היהודים" פעמים מסוימות). כך גם לקראת סוף ימי הביניים עלתה התעניינות מוגברת בשפה העברית, אותה דברו חלק מהיהודים, כל זאת כחלק מרוח הרנסאנס להבנה מוגברת ואיכותית הרבה יותר של מקורות הנצרות בעת לידתה.[1]

בעת מסע הצלב השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הידיעות על התקרבותו של מסע צלב שלישי במספר הדאיגו עד מאוד את יהודי האימפריה הרומית הקדושה. כבדרך כלל הפרעות המתחוללות ביהודים מתרחשות מקרב האוכלוסייה המקומית ולא מקרב השלטון. כך למשל בחודש ינואר של שנת 1188 התערב השלטון או המוסד הכנסייתי-הבישופי כדי למנוע פרעות נוספות שהיו עלולות לפרוץ ביהודי מיינץ. עם זאת הייתה בריחה מהערים הגדולות ליישובים ומצודות בפרברי הערים, כך למשל היה ביהודי שטרסבורג, וירצבורג ואף וורמס. בנוסף לכך היה גם מעבר לערים אחרות שבהן האיום היה פחות ממשי במקרה של קהילת מיינץ לדוגמה שעברה למינצבורג. האיום נהיה לממשי יותר וכך גם העזרה מהשלטון. פרידריך הראשון (שנודע בכינוי ברברוסה) למשל ידע להגן על הקהילה והיה לה לאב-מגן.[2]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Peter H. Wilson, heart of Europe-A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 100-104
  2. ^ יהושע פראוורתולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, כרך שני, מסעי-הצלב והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 13-16