האימפריה הרומית הקדושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
האימפריה הרומית הקדושה
Imperium Romanum Sacrum ‏(לטינית)
Heiliges Römisches Reich ‏(גרמנית)
Sacro Romano Impero ‏(איטלקית)
Banner of the Holy Roman Emperor with haloes (1400-1806).svg Coat of Arms of Leopold II and Francis II, Holy Roman Emperors-Or shield variant.svg
דגל סמל
Holy Roman Empire ca.1600.svg
מפת האימפריה בסביבות שנת 1600.
יבשת אירופה
שפה נפוצה רשמית: לטינית,

בפועל: שפות גרמאניות, שפות רומאניות, וניבים סלאביים.

עיר בירה אאכן, פראג, ווינה
משטר מונרכיה נבחרת
הקמה
תאריך
הכתרת אוטו הראשון כקיסר על ידי האפיפיור.
2 בפברואר 962
פירוק
תאריך
ויתור של פרנץ השני על התואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
6 באוגוסט 1806
ישות קודמת Karl der Große 800.jpg האימפריה הפרנקית
Ludwig der Deutsche.jpg פרנקיה המזרחית
ישות יורשת הקונפדרציה השווייצרית הישנההקונפדרציה השווייצרית הישנה  הקונפדרציה השווייצרית הישנה
הולנד (1581 - 1795)הולנד (1581 - 1795) הרפובליקה ההולנדית
הקונפדרציה של הרייןהקונפדרציה של הריין  הקונפדרציה של הריין
המלוכה ההבסבורגיתהמלוכה ההבסבורגית האימפריה האוסטרית
צרפתצרפת הקיסרות הראשונה
ממלכת איטליה הנפוליאוניתממלכת איטליה הנפוליאונית  ממלכת איטליה הנפוליאונית
פרוסיהפרוסיה ממלכת פרוסיה
המדינות הבלגיות המאוחדותהמדינות הבלגיות המאוחדות  המדינות הבלגיות המאוחדות
ליכטנשטיין (1719-1852)ליכטנשטיין (1719-1852) ליכטנשטיין
אוכלוסייה בעבר 1200 לספירה- 5,000,000 לערך

1500 לספירה- 16,000,000 לערך 1618 לספירה- 21,000,000 לערך 1648 לספירה- 16,000,000 לערך 1786 לספירה- 26,265,000 לערך

דת רשמית: נצרות רומית קתולית

וכן גם: מיעוט יהודי,
ולאחר 1555 גם זרמים פרוטסטנטים.

HRR.gif
מפת האימפריה לאורך השנים.
היסטוריה של גרמניה
גרמניהגרמניה
היסטוריה מוקדמת

שבטים גרמאניים
נדידת העמים
האימפריה הפרנקית

גרמניה של ימי הביניים

פרנקיה המזרחית
האימפריה הרומית הקדושה

תחילת התקופה המודרנית

גרמניה במאה ה-18
פרוסיה

הדרך לאיחוד

הקונפדרציה של הריין
הקונפדרציה הגרמנית
מהפכות 1848
הקונפדרציה הצפון-גרמנית

האיחוד והרייך הגרמני

הקיסרות הגרמנית
רפובליקת ויימאר
גרמניה הנאצית

גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה

אזורי הכיבוש בגרמניה
גירוש גרמנים לאחר המלחמה
היסטוריה של גרמניה המזרחית
היסטוריה של גרמניה המערבית
בריחת המוחות מגרמניה המזרחית
הגבול בין שתי הגרמניות
חומת ברלין
איחוד גרמניה המחודש
גרמניה אחרי האיחוד

פורטל גרמניה
אוסטריהאוסטריה
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של אוסטריה

באבנברג

הבסבורג

האימפריה הרומית הקדושה

האימפריה האוסטרית

האימפריה האוסטרו-הונגרית

הרפובליקה האוסטרית הראשונה

אוסטרופשיזם

אנשלוס

אזורי הכיבוש באוסטריה

אוסטריה
סמל האימפריה הרומית הקדושה

האימפריה הרומית הקדושהלטינית: Sacrum Romanum Imperium, בגרמנית: Heiliges Römisches Reich, באיטלקית: Sacro Romano Impero), או בשמה המאוחר - הרייך הראשון (וגם HRE לעתים באנגלית), הייתה ישות מדינית שהתקיימה במרכז אירופה ובמערבה לאורך ימי הביניים והעת החדשה. האימפריה צמחה בחלקה המזרחי של האימפריה הפרנקית, לאחר שזו חולקה בהסכם ורדן (843), והתקיימה למשך קרוב לאלף שנים, עד לפירוקה בשנת 1806 בעקבות תבוסת האימפריה בקרב אוסטרליץ.

שמה של האימפריה עבר שינויים היסטוריים רבים. בשנת 1034 כונו השטחים שבבעלותו של הקיסר קונראד השני בשם האימפריה הרומית, ואילו ב-1157 היה שמם האימפריה הקדושה. ייחוס התואר הקיסר הרומי לשליטים צפון-אירופיים החל עוד קודם לכן, בתקופתו של אוטו השני (קיסר 973–983). קיסרים מזמנו של קרל הגדול (מת בשנת 814) ועד לזמנו של אוטו הראשון (אוטו הגדול, קיסר 962–973) השתמשו בתואר אימפרטור אוגוסטוס. תחילת השימוש במונח האימפריה הרומית הקדושה מתוארכת לשנת 1254, ואילו השימוש בביטוי האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית (בלטינית: Sacrum Imperium Romanum Nationis Germanicae) (בגרמנית: Heiliges Römisches Reich Deutscher Nation) מופיע לראשונה בשנת 1512, לאחר שעבר וריאציות אחדות בסוף המאה ה-15.

נוסף על כך, בני הזמן התקשו אף להגדיר את מהותה של האימפריה הרומית הקדושה. בשנת 1667 כתב סמואל פופנדורף בחיבורו De statu imperii Germanici": Nihil ergo aliud restat, quam ut dicamus Germaniam esse irregulare aliquod corpus et monstro simile ..." ("נותר לנו, אם כן, לקרוא לגרמניה גוף שאינו כפוף לאף כלל, המזכיר מפלצת"). הפילוסוף הצרפתי וולטייר תיאר מאוחר יותר את האימפריה כך- "האימפריה הרומית הקדושה היא אינה קדושה, או רומית, או אימפריה".[1]

תוכן עניינים

שמה של האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמה המורכב משלושת המילים "אימפריה", "רומית" ו"קדושה" עדיין מהווה בתיארוכו סלע מחלוקת. משנה אחת מסבירה כי הגדרתה כאימפריה הייתה לפחות ממתקופתו של אוטו הגדול. בהמלך תקופתו נמצא מסמך המתעד את היותה של המונרכיה לאימפריה אך בהתחשב בהקשר המשפט נראה כי הכוונה היא לא לממלכה עצמה אלא לכוח השלטוני העומד בראשה. במשך כהונתם של הקיסרים העוקבים לאוטו הגדול נראה כי ההגדרה המצוינת לעיל קיבלה את התוספת "קדושה" נראית אך בצורה די עמומה ולא נפוצה מידי כדי להכריע חד משמעית אם כך גם נקראה בזמנים הללו או לא, כל זאת כשהיא מפוצלת ולא נכתבת במסמך אפילון אחד מהתקופה (כלומר ישנם מסמכים המדברים על "אימפריה קדושה" בנפרד ואחרים על "אימפריה רומית") . מתקופת שלטונו של פרידריך ברברוסה ניתן להצביע בבירור כי הוגדרה האימפריה כאימפריה רומית, כשבמסמכים רבים מצוינות המילים הלטיניות:[2]

sacrum imperium et diva res publica (אימפריה קדושה וחבר העמים הקדוש)

ישנו מקור ראשון מסוגו המתעד את שילוב שני השמות ביחד משנת 1254, אך נראה כי עקב נדירותו הוא לא נהיה לפופולרי ולא הצליח להחליף את שני השמות הנפרדים. מנגד עמדה תופעה כמעט מקבילה באחת משפות היום-יום באימפריה כשהיא מכונה בפעמים אחדות heiliges Reich (הרייך הקדוש) ובפעמים אחרות כמעט לרוב כשהן בנפרד Römisches Reich (הרייך הרומאי), כך שגם כאן מופיע פיצול כמעט מוחלט. לעת סוף ימי הביניים החלו שינויים נוספים בשם, כשהיא לפעמים מכונה dem heiligen Römischen Reich und Deutschen Landern ולפעמים dem heiligen Reiche und deutscher Nation ('"האימפריה הרומית הקדושה והארצות הגרמניות" ו-"הרייך הקדוש והאומה הגרמנית" בהתאמה) לצד שמות וכינויים אחרים ובכך מסמך זה מהווה את המסמך הראשון (בשלב מאוחר- כבר במחצית שנות קיומה של האימפריה) שמצהיר המפורש ובאופן מלא את שמה .[2]

ציר הזמן של האימפריה הרומית הקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2 בפברואר 962- יוחנן השביעי הכתיר את אוטו הגדול כקיסר הרומאים (לרוב זהו תאריך ייסודה הרשמי)[3]
  • 7 במאי 973- אוטו השלישי החליף את אביו (אוטו השני) בשלטון לאחר מותו[3]
  • 24 בינואר 1004- הנרי השני (בן דודו של אוטו השלישי) הוכתר כקיסר[3]
  • 13 ביולי 1024- הנרי השני מת ובכך הסתיים זמן שלטונם של שושלתו של אוטו הגדול[3]
  • 26 במרס 1027- האפיפיור של הכנסייה הקתולית יוחנן בתשעה עשר הכתיר את קונארד השני כקיסר[3]
  • 5 באוקטובר 1056- הנרי השלישי תפס את השלטון[3]
  • 24 בינואר 1076- סכסוך עז בין הנרי הרביעי לאפיפיור גרגוריוס השביעי הגיע לשיאו[3]
  • 31 במרס 1084- הנרי הרביעי הוכתר כקיסר על ידי האפיפיור קלמנס השלישי[3]
  • דצמבר 1105- הנרי החמישי תפס את השלטון[3]
  • 23 בספטמבר 1122- תם הסכסוך בין מדינת האפיפיור לאימפריה הרומית הקדושה תחת חסותו של הנרי החמישי והאפיפיור קלסיטוס השני[3]
  • 23 במאי 1125- לותאר השלישי עולה לשלטון (סיומה של השושלת הסליאנית)[3]
  • 4 במרס, 1152- פרידריך הראשון (ברברוסה) הופך למלך הגרמני על ידי טקס הכתרה[3]
  • 20 ביוני 1190- הנרי השישי עולה לשלטון[3]
  • 25 בדצמבר 1194- סיציליה מצטרפת לאיחוד רשמית[3]
  • 1198- פיליפ של שוואביה ואוטו הרביעי מוצעים כקיסרים חלופיים להנרי השישי ופורצת מלחמת אזרחים באימפריה[3]
  • 21 ביוני 1208- התנקשות בחיוו של פיליפ של שוואביה צלחה[3]
  • 11 בנובמבר 1208- אוטו הרביעי מוכתר כמלך גרמניה הרשמי[3]
  • 1209- אוטו הרביעי מוכתר על ידי האפיפיור (אינוקנטיוס השלישי) כקיסר[3]
  • 9 בדצמבר 1212- פרידריך השני מוכתר למלך הגרמני[3]
  • 27 ביוני 1214- תבוסה נוחלת לצבא האימפריאלי ביחד עם הצבא האגנלי אל מול פיליפ השני של צרפת ופרידריך השני עולה לשלטון במקומו[3]
  • 22 בנובמבר 1220- פרידריך השני מוכתר כקיסר האימפריה[3]
  • 18 במרס 1228- מסע הצלב השישי שהוביל פרידריך השני אל ארץ שיראל מסתיים בהצלחתו והכתרתו כמלך ירושלים תוך כדי סיפוח לשליטה נוצרית ערים מרכזיות חשובות באזור לדוגמת בית לחם ונצרת.[3]
  • 17 ביולי 1245- אינוקטנטיוס הרביעי מוביל את הסכסוך בין מדינת האפיפיור לפרידריך השני לשיא חדש, כשמחליט להדיח אותו לאלתר מתפקידו.[3]
  • 13 בדצמבר 1250 - קונארד הרביעי עולה לשלטון, כמלך ירושלים סיצילה והאימפריה הרומית הקדושה.[3]
  • 21 במאי 1254- קונארד הרביעי מת, והאימפריה נשארת באנרכיה ללא אף מושל מוסכם[3]
  • 11 בספטמבר 1273- האימפריה נגררת לאנרכיה שוב עקב מותו של השליט ורודולף מהבסבורג עולה לשלטון[3]
  • 26 באוגוסט 1273- קרב מארשפלד מוכרע בניצחונו של אוטוקאר השני של בוהמיה[3]
  • 23 ביוני 1298- אלברט הראשון עולה לשלטון[3]
  • 27 בנומבר 1308- הנרי השביעי מוכתר כמלך הגרמנים[3]
  • 29 ביוני 1312- הסכסוך הגדול עם מדינת האפיפיור נגמר בהכתרתו של הנרי השביעי כקיסר[3]
  • 28 בספטמבר 1322- לודוויג הרביעי מנצח בקרב Mühldorf והופך לשליט האימפריה.[3]
  • 1328- לודוויג הרביעי מוכתר כקיסר[3]
  • 11 ביולי 1346- קרל הרביעי מנצח בהצבעה ונבחר למלך יריב של לודוויג הרביעי[3]
  • 11 באוקטובר 1347- קרל הרביעי נבחר למלך הגרמנים[3]
  • 5 באפריל 1355- קרל הרביעי מוכתר כקיסר[3]
  • 20 באוגוסט 1400- רופרט של בית ויטלבאך (Wittelsbach) עולה לשלטון[3]
  • 20 בספטמבר 1410- הקיסר זיגיסמונד עולה לשלטון[3]
  • 31 במאי 1433- אאגניוס הרביעי מכתיר את זיגיסמונד לקיסר[3]
  • 5 ביולי 1436- זיגיסמונד מוכתר בנוסף גם כמלך בוהמיה[3]
  • 18 במרס 1438- אלברט השני עולה לשלטון[3]
  • 2 בפברואר 1440- פרידריך השלישי עולה לשלטון[3]
  • 9 במאי 1452- פרידריך מוכתר על ידי האפיפיור למלך האימפריה הרומית הקדושה (אבן ציון זאת מהווה את ההכתרה האחרונה לאימפריה שתעשה בתוך תחומי העיר רומא)[3]
  • 22 בספטמבר 1499- שווייץ יוצאת מהאיחוד[3]
  • 31 באוקטובר 1517- פרסום תשעים וחמש התזות על ידי מרטין לותר מתבצע (האינדיקציה הראשונה לשינויים הדתיים העתידיים לקרות באימפריה)[3]
  • 27 בספטמבר 1529- ניסיון לכיבוש וינה על ידי האימפריה העות'ומאנית בהנהגת סולימאן הראשון נכשל[3]
  • 24 בפברואר 1530- קלמנס השביעי מכתיר את קרל החמישי לקיסר האימפריה (בפעם האחרונה על ידי המוסד האפיפיורי בהיסטוריה)[3]
  • 26 באוגוסט 1562- דוכסות לורן מכריזה עצמאות מהאימפריה[3]
  • 1546-1547- המלחמה השמלקלדית מוכרעת לטובת האימפריה הרומית הקדושה וקרל החמישי[3]
  • 15 בינואר 1552- חלקים במערב צרפת מועברים בכוח לידי הכוחות הצרפתיים[3]
  • 25 בספטמבר 1555- קרל החמישי נכפה לקבל מהלכי שלום עם האוכלוסייה הלותרנית באימפריה.[3]
  • 25 ביולי 1564- מקסימיליאן השני עולה לשלטון[3]
  • 12 באוקטובר 1576- רודולף השני עולה לשלטון[3]
  • 23 במאי 1618- התנקשות בחייהם של שני בכירים בממשל (על ידי זריקתם מהחלון) מציתה את מלחמת שלושים השנה (שתהפוך לאחד האירועים החשובים ביותר בתולדות האימפריה)[3]
  • 28 באוגוסט 1618- פרדיננד השני עולה לשלטון[3]
  • 6 ביולי 1630- כוחות שוודיים ופומרניים יוצאים כנגד פרדיננד השני בהנהגתו של גוסטב השני אדולף.[3]
  • 11 בספטמבר 1631- סקסוניה מצטרפת למלחמה כנגד האימפריה[3]
  • 16 בנובמבר 1632- צבא האימפריה הרומית הקדושה מובס בידי הצבא השוודי העוצמתי בקרב ליצן (Lützen)[3]
  • 30 במאי 1635- שלום פראג מסמן צעד חשוב בהפסקת הלחימה בין האימפריה הרומית הקדושה לבין סקסוניה[3]
  • 18 בספטמבר 1635- האימפריה הרומית הקדושה מכריזה מלחמה על ממלכת צרפת[3]
  • 30 במאי 1635- שלום וסטפליה נחתם במעורבותו של פרדיננד השלישי שהחליף את אביו בשנות סיום המלחמה ומלחמת שלושים השנה בשביל האימפריה נפסקת.[3]
  • 12 בספטמבר 1683- מצור על וינה בידי האימפריה העות'מאנית סוכל בידי כוחות אימפראיליים ופולנים[3]

אופיה של האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה הרומית הקדושה היא מוסד ייחודי בהיסטוריה העולמית, ולפיכך ישנו קושי בסיסי להבינה. מסיבה זו, ראוי יהיה לציין תחילה מה האימפריה לא הייתה.

  • האימפריה לא הייתה קונפדרציה רופפת בלבד. אידאל הרייך (Reich), שהיה ביסודה של האימפריה לאורך רוב שנות קיומה, לא רק שתבע ממשלה קבועה בטריטוריה ברורה, אלא אף שיווה לאימפריה הילה נוצרית חזקה (ומכאן הכינוי "קדושה"). למעשה, עד 1508, המלכים הגרמנים נזדקקו לאישורו המפורש של האפיפיור, נציג האל עלי אדמות, על מנת שיוכתרו כקיסרי הרייך. הרייך, אם כן, היה בבחינת גשר בין קונפדרציה מדינית לבין ישות דתית-רוחנית.

מבחינה דתית, הייתה האימפריה הרומית הקדושה, כפי שניתן להסיק משמה, נוצרית רומית קתולית. אך עם חדירתם של זרמים פרוטסטנטיים, שמצאו את דרכם גם בקרב שכבת ההנהגה לקראת המחצית השנייה של המאה ה-16, הסכימו שליטי מדינות האימפריה דה פקטו, על סובלנות וקבלה הדדיים, וכל שליט יכול היה להכריע על דתה הרשמית של מדינתו, מדיניות זו נוסחה בפתגם הלטיני: "cuius regio, eius religio", כלומר: לאשר לו הארץ, לו הדת.

מבנה ומוסדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משיא ימי הביניים ואילך, עמדה האימפריה בסימן מאבקי כוחות בין שליטי הטריטוריות השונות המרכיבות אותה, ובינם לבין השלטון הקיסרי. בניגוד לשליטים בחלקה מערבי של הממלכה הפרנקית, שהפך מאוחר יותר לצרפת, קיסרי האימפריה הרומית הקדושה מעולם לא הצליחו לקיים שלטון בפועל באדמות שבבעלותם. במקום זה, הקיסרים נאלצו להעניק סמכויות רחבות יותר ויותר לדוכסים ולנסיכים של אותן אדמות. תהליך זה, שראשיתו במאה ה-12, הגיע במידה זו או אחרות לסיומו עם כינון שלום וסטפליה בשנת 1648.

רשמית, בראש הרייך עמד מלך, שהוכתר לקיסר על ידי האפיפיור (עד 1508), אשר שלט - להלכה, ולא למעשה - באחוזות הקיסריות (Reichsstände). בנוסף ההשפעה הדתית הקתולית האפיפיורית על האימפריה הייתה עצומה עד כדי כך בגודלה כך שיותר מ-10% מכלל תושבי האימפריה היו נזירים/כמרים/בישופים/ארכיבישופים וכדומה...[4]

הממלכה המזרחית, כלומר האיפריה הרומית הקדושה, לא הייתה "גרמנית" כשם שהייתה "קונפדרציה" של השבטים הגרמאנים, כשהחשובים שבהם היו הפרנקים, הבווארים, האלמנים והסקסונים. נראה כי האימפריה שרדה כאיחוד מדיני בעיקר לנוכח השפעתם האישית הרבה של המלך היינריך הראשון ובנו אוטו הגדול. אף על פי שלהלכה נבחרו על ידי מנהיגי השבטים הגרמאניים, בפועל היו מסוגלים לקבוע את יורשיהם. עובדה זו השתנתה לאחר מותו של היינריך השני בשנת 1024, מבלי שהותיר אחריו צאצאים. קונראד השני, הראשון לקיסרים בני השושלת הסאלית, נבחר באותה שנה. הבחירה הייתה שילוב של השפעה אישית, סכסוכים בין-שבטיים, דיני ירושה וכן תמיכתם של מנהיגים מקומיים, שיימנו בסופו של דבר על מסגרת הבוחרים הקיסרית.

המלך הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתרתו האפיפיורית של קרל הגדול לקיסר בשנת 800 כוננה מסורת עבור המלכים הבאים. הייתה זו תוצאה של הסיוע שהעניק קרל לאפיפיור כנגד מרד תושבי רומא, אירוע שיצר את התפיסה של הרייך כמגן הכנסייה.

המינוי לקיסר היה כרוך בכהונה קודמת כ"מלך הגרמנים" (Deutscher König). מלכי הגרמנים נבחרו בהצבעה; במאה התשיעית הבוחרים היו מנהיגי חמשת השבטים הגרמאניםפרנקים, הסקסונים, הבווארים, השוואבים והתורינגים). מאוחר יותר היו אלה שליטיה החילוניים והדתיים של נסיכויות הממלכה, ולבסוף הקורפירסטן (Kurfürsten, "הנסיכים הבוחרים"). מסגרת זו הוקמה בשנת 1356. תחילה, היו שבעה נסיכים בוחרים; המספר עבר שינויים מעטים במאות הבאות.

עד 1508, נהוג היה כי מלך הגרמנים הנבחר עולה לרומא, שם הוכתר לקיסר על ידי האפיפיור. פעמים רבות שלב זה ארך שנים אחדות, במיוחד כאשר המלך היה טרוד בעיסוקים אחרים, לרבות סכסוכים צבאיים ופוליטיים במדינתו. עיכובים נוספים עשויים היו לנבוע ממתיחות בין המלך לאפיפיור עצמו.

קיסר האימפריה לא היה מסוגל לשלוט באופן עצמאי, קל וחומר אבסולוטי, על האימפריה כולה. כוחו הוגבל משמעותית על ידי המנהיגים המקומיים השונים; לאחר המאה ה-15, היה הרייכסטאג לגוף המחוקק של האימפריה, גוף מורכב שהתכנס באופן בלתי סדיר - בהתאם לבקשת הקיסר - במקומות שונים. רק אחרי 1633 קיבל הרייכסטאג מעמד של מוסד קבוע.

עד זמנו של אוטו השלישי (מלך 983, קיסר 996–1002), מקובל היה כי המלכים והקיסרים ישהו בעיקר באדמות מוצאם, ושם יקימו את ממשלתם. אוטו השלישי לא בחר במושב קיסרי קבוע, אלא נדד עם פמלייתו ברחבי הבישופויות באימפריה. בנוסף, יורשיו של אוטו, היינריך השני, קונראד השני והיינריך השלישי, פיקחו ומינו בעצמם את הדוכסים והנסיכים של הטריטוריות ברחבי האימפריה.

האחוזות הקיסריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טריטוריה נחשבה לאחוזה קיסרית אם, על פי המשפט הפיאודלי, לא הייתה כפופה לכל סמכות חיצונית אחרת מלבד זו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ושליטיה המקומיים נתפסו כזוטרים. האחוזות הקיסריות כללו:

  • שטחים הנמצאים תחת שליטתו של נסיך או דוכס מקומיים, ובמקרים אחדים - של מלך מקומי. (מלבד בוהמיה, קיסרי האימפריה הרומית הקדושה לא הורשו לשמש במקביל לתפקידם כמלכים של נחלות בתוך האימפריה. עם זאת, ממלכות חיצוניות הורשו לעשות זאת, כמו ממלכת בריטניה הגדולה, ששליטיה שימשו גם כנסיכים-בוחרים של נסיכות הנובר).
  • מחוזות דתיים שהונהגו על ידי הגמון (בישוף) או על ידי נסיך-הגמון. במקרה האחרון, נהנה השליט מעוצמה דתית ומדינית כאחת. נסיך-הגמון בולט באימפריה הרומית הוא בישוף מיינץ (Mainz).
  • ערים חופשיות קיסריות, תחת שלטונו הישיר של הקיסר, שאינן כפופות למרותו של שליט או בישוף מקומי.

מספר הטריטוריות היה עצום בהיקפו, ובזמן שלום וסטפליה כבר מנה מאות אחדות. גודלן של רבות מהן לא עלה על יותר מקילומטרים-רבועים ספורים. מסיבה זו יש המכנים את האימפריה "שטיח טלאים" (Flickenteppich). לרשימת הטריטוריות שכללה האימפריה בשנת 1792, רשימת המשתתפים ברייכסטאג.

סוגי האחוזות הקיסריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחוזות אלו חולקו למספר דוגים טריטוראליים הכפופים טריטוריאליות הכפופות תחת קיסר האימפריה הרומית הקדושה (רשימת הדרגות הגבוהות):

  • טריטוריה הכפופה לנסיך בוחר[2]
  • טריטוריה תחת לנדגרב (בגרמנית: Landgraf)[2]
  • נסיכות[2]
  • דוכסות[2]

הסוגים השונים המצוינים למעלה הם סוגי נסיכויות.

לכל אלו נוספו (רשימת הדרגות הגבוהות פחות):

  • מחוז (Reichsgrafschaften)[2]
  • עיר חופשית אימפריאלית (Reichsstädte)[2]
  • אדנות (freie Herrschaften)[2]
  • כפר חופשי (Reichsdörfer)[2]
  • טריטוריה כנסייתית (praelaturae)[2]

רייכסטאג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרייכסטאג היה המוסד המחוקק של האימפריה הרומית הקדושה. הוא כלל מספר מחלקות:

  • מועצת הבוחרים, כללה את השליטים הבוחרים באימפריה הרומית הקדושה.
  • מועצת הנסיכים, כללה שני מושבים, דתי וחילוני:
    • המושב החילוני: נסיכים (שליטי הטריטוריות, המחזיקים באחד מן התארים הבאים: נסיך, ארכי-דוכס, דוכס, מרקיז או פיאודל מלכותי) הצביעו באופן עצמאי, בבחינת קול אחד לכל טריטוריה; נסיכים שהחזיקו ביותר מטריטוריה אחת נהנו, אם כן, מהשפעה רבה יותר. המושב כלל גם רוזנים ואצילים מקומיים, אשר קובצו לארבע מחלקות: ווטראו, שוואביה, פרנקוניה ווסטפליה. כל מחלקה כזו החזיקה בקול קיבוצי אחד.
    • המושב הכנסייתי: בישופים, מספר אבות מנזר וראשי מסדרי האבירים של המסדר הטוטוני ומסדר סיינט ג'ון החזיקו כל אחד בקול אחד. אבות מנזר נוספים קובצו בשתי מחלקות: שוואביה והריין. כל מחלקה החזיקה בקול קיבוצי אחד.
  • מועצת הערים הקיסריות, שכללה את נציגי הערים החופשיות-קיסריות, אשר קובצו בשתי מחלקות: שוואביה והריין. כל מחלקה החזיקה בקול קיבוצי בודד. מועצת הערים הקיסריות לא הייתה שווה בכוחה למועצות האחרות; היא לא יכלה לדון או להצביע בעניינים רבים, לרבות סיפוחן של טריטוריות חדשות לאימפריה.

הרכב פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1500 קיסר האימפריה הרומית הקדושה מקסימיליאן הראשון ביצע רפורמות בהרכב הפוליטי של האימפריה, ויצר מושג המכונה בעברית "מעגל" (בגרמנית: Reichskreis). מטרתו של המעגל הייתה לשמור על התקינות והסדר הפוליטי המיטבי ביותר באימפריה על כל מחוזותיה השונים. הממונה על כל מחוז נקרא נסיך בשם קריסוברסט (Kreisoberst) כל מעגל הורכב ממחוזות ודוכסויות וכדומה... תחילה הועלו על הפרק שישה מעגלים לאימפריה והם (בשנת 1500):[5][2]

  • שוואביה[2]
  • פרנקוניה[2]
  • בוואריה[2]
  • סקסוניה העליונה[2]
  • וסטפאליה[2]
  • סקסוניה התחתונה[2]

כל זאת כשבשנת 1512 הרשימה גדלה לממדים גדולים יותר ואליה נוספו:

  • ריין[2]
  • אוסטריה[2]
  • בורגונדיה[2]
  • סקסוניה[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של האימפריה הרומית הקדושה

מייסוד האימפריה הרומית הקדושה ועד לחוזה ורדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנקודה המוקדמת ביותר הנהוגה לציון תחילתה והקמתה של האימפריה הרומית הקדושה טמונה ב-25 בדצמבר שנת 800 לספירה, בעת הכתרתו של קרל הגדול ל"קיסר אוגוסטוס" על ידי האפיפיור לאו השלישי. ההכתרה התקיימה בבזיליקת פטרוס הקדוש הישנה ברומא- כשהיא עצמה תהפך למוקד הרוחני של האימפריה

במהלך ההיסטוריה העתידה לבוא. הכתרה זאת נבעה מהיותו של קרל מחזירו של האפיפיור דאז, לאו השלישי אל בירתו שלו לאחר שגורש ממנה בחרפה על ידי האצולה הרומאית. מעשה זה, תואר על ידי רבים מהוגי התקופה ובהם גם על ידי אלקואין מיורק: [6][7]

"רק עוצמתו של המלך הפרנקי (קרל), מסוגלת הייתה להציל את כניסתו של ממלא מקומו של כריסטוס (לאו השלישי) לבירתו (רומא), רק בידיו היה להעניש את החוטאים ולהיטב עם ישרי הדרך"

מתוך כתבי אלקואין מיורק, עברות: האנושות,הוצאת "מסדה", עמ' 601
פסל ראשו של קרל הגדול- המפורסם ביותר מתקופתו

קרל הגדול החזיק בשני התארים המלוכניים- "מלך הפרנקים" ו" הקיסר אוגוסטוס המושל באימפריה הרומית " (בלטינית: Imperator Augustus Romanum gubernans Imperium). דעות החוקרים חלוקות בשאלה האם זהו רגע ההקמה של האימפריה, או שהיא הוקמה מאוחר יותר על ידי אוטו הגדול. טענה התומכת בהיותו הקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה מפרטת את מסעו של קרל הגדול לצורך הכתרתו ברומא כמנהג הנשמר לאורך שנים באופן ייחוד לקיסרי האימפריה, ולכן יש קשר ישיר בין קרל הגדול לבין הקיסרים הבאים בתור.[8][9][10]

תחת תקופתו לא נראה ייסוד של מדינה חדשה אלא יותר ביסוס או העלת מעמדה של האימפריה הפרנקית לדרגת אימפריה. קרל עצמו הוביל בתקופתה זאת כמה מהפכות גדולות וחשובות שנבעו רבות עקב מעמדה החדש של האימפריה והחשובים שבהם הוא הרנסאנס הקרולינגי. בכל מקרה פיתח קרל מאוד את אקס לה שפל, בירתו המובהקת ביותר בה בנה את ארמונו והקים בה יצירת מופת חדשה של הסגנון הצעיר והיא הקפלה הפלטינית. עם זאת נהג קרל לשהות במקומות נוספים ומכאן לא הייתה אאכן העיר המרכזית היחידה כעיר הבירה, אך אין ספק שהייתה הראשית בהן.[2]

בתחום הצבאי קרל הגדול נודע בגדולות גם כאן, ואולי אף זהו מהתחומים שבלט בהם בצורתה המובהקת ביותר. הוא ביצע מהלכים צבאיים מצפון ומזרח האימפריה, לכיוון שטחים שנשלטו אז על ידי עמים פוליתאיסטים., ובמדרום בחצי האי האיברי ביצע מהלכים כנגד המורים.[7]

גם מחוץ לאימפריה ביצע קרל מהלכים חשובים, כמו שליחת כסף לנוצרים במקומות מרוחקים יותר דוגמת ירושלים, אלכנסנדריה וקרתגו. הוא רכש חברויות חשובות עם ממלכות אחרות (גם מעבר לים, וביניהן גם ממלכות לא נוצריות רבות) כל זאת כדי לתת מענה ועזרה לאוכלוסייה הנוצרית ולהקל על עול חייהם במדינות אלו- מה שהעלה את מוסד הקיסרות הרומאית המחודש לבמה הבין לאומית, כשקשרים אלה הם הניצנים לקשרי החוץ שתבצע האימפריה בעתיד.[11] לקרל הייתה מטרה מובהקת והיא לאסף את העולם הנוצרי תחת שלטון אחד יציב וחזק, דבר שאומנם לא שרד רבות אחרי מותו אך ביסס רבות את כוחה הבלתי שוויוני של האימפריה הרומית הקדושה לעומת אומות אחרות בסביבה. קרל היה נערץ חשוב על ידי הכנסייה הקתולית, ונשאר כך כל חיוו.[12]

ציטוט ידוע של קרל הגדול הינו:

"ישררו השלום, ההסכמה ואחדות הדעים בקרב הנוצרים כולם... שכן בלא השלום לא נוכל להשביע את רצון האל..."

הציטוט המקורי מתוך התוכחה (משנת 789). הציטוט המעוברת מתוך "ימים ששינו את העולם" מאת הייוול ויליאמס
יצירת אמנות המציגה את לואי החסיד אוחז בצלב ומגן ומסביב לראשו מופיעה הילת קדושה
מפת החלוקה לאחר חוזה ורדן- הטריטוריה המסומנת בצהוב עתידה להיות האימפריה הרומית הקדושה 

לואי החסיד (או בשם שהיה שניתן לו בזמן שלטונו Hludovicus בנוסף לשם Chlodovicus), ממשיכו וירושו של קרל, עלה לשלטון (בלי יידוע מראש והתייעצות עם האפיפיור) כשהיה בגיל 35 וזכה לתהילה רבה במשך שנות שלטונו העומדות על 26 שנה. כל זאת התבצע כשהוא ממשיך את השימוש בתואר הקיסרי-הרומאי והמלוכני-הפרנקי שזכה בהם אביו. לואי החסיד העביר את המנהל הממשלתי מאאכן לאקיטן, תוך כיבושה וצירופה לאימפריה. אנקדוטה קטנה על מהלכיו הצבאיים מתארת את פעולותיו בהגנת האימפריה מפני המורים (קבוצת אתנית מוסלמית ברובה שהתקיימה אז בספרד). סיום תקופת שלטונו של לואי עצמה מהווה חוצץ עקב המאבקים הפנימיים שקרו בה באימפרה ולמעשה ההפרדה שהתרחשה מכאן והילך עקב הסכם ורדן בסיום שלטונו היא זאת שמהווה את הגורם המבדיל העיקרי בין שתי השקפות הראייה השונות על תאריך ייסודה של האימפריה.[13] אומנם לואי החסיד לא היה המושל היחיד בזמנו (אלא היה שותף לבנו, לותאר הראשון, שאומנם לא נחשב אז לקיסר הרשמי אך שיתף פעולה עם אביו בפעולות רבות). לותאר הראשון, היה יורש העצר למעשה של האימפריה באותה התקופה ויועד לשלוט על כל האימפריה במות אביו. ללותאר היו שני אחים- פפין ולודוויג (לודוויג הגרמני, אך אז נקרא לואי בלבד בלי התואר הנלווה). שנת 830 הייתה השנה בה מכת הקרע בחצר המלוכה בהקה יותר מאי פעם בניסיון המרד שפרץ בתוככי הארמון המלוכני. לאחר כשנה פרץ מרד נוסף באחדותם של לודוויג הגרמני, פפין ולותאר הראשון. בדצמבר 838 נפטר פפין ואחרי מותו נשארו שני האחים הגדולים, לותאר ולודוויג הגרמני יחד עם אחיהם הצעיר יותר שארל (שלימים יזכה לכינוי "שארל הקרח"). תוכנית חלוקה הועלתה שוב על הפרק. לואי הגרמני ישב לפי התוכנית בבוואריה והשליט את ריבונותו כשהוא במרכז, לותאר במזרח האימפריה ושארל במערב. ב-25 ביוני 841 יצא לותאר הראשון במסע מלחמה כנגד שארל ולואי הגרמני ולא צלח במשימתו. מותשים כל האחים ואזרחיהם ממסעות המלחמה שניהלו הסכימו להגיע לפשרה ולהשלים עם חילוק האימפריה. הפשרה באה בצורת חוזה ורדן, שהותירה ללותאר להמשיך לשאת את תואר קיסר הרומאים, אך סדרה מחדש את הטריטוריות עליהן ישלטו כל אחד מהמלכים. לבסוף נקבע כי את נחלות המזרח יקח לודוויג הגרמני, נחלות המרכז יפלו בידי לותאר הראשון והמערב בידי שארל הקירח.[14]

לבירוקרטיה של ירושתו של לואי האב בידי לותאר התלווה צו בשם Ordinatio imperii. לותאר מלך תחילה על חלק מהמגף האיטלקי ורק אז עבר להיות קיסר שותף לאביו, כשלבסוף הוא הוכתר כקיסר הרומאים. אל כל אלו הוסיף לותאר את "החוקה הרומאית" שספחה את רומא לשטח האימפריה והוביל את האפיפיור להישבע אמונים לו, לותאר הקיסר של האימפריה הפרנקית/האימפריה הרומית הקדושה.

האימפריה תחת שלטונו של אוטו הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוטו הגדול

בשנת 911, לאחר מות המלך הקרולינגי לודוויג הילד ללא צאצאים, בחרו מנהיגי אלמניה, בוואריה, פרנקיה וסקסוניה בקונראד הראשון, שהיה פרנקי אך מהשושלת הקרולינגית, כשליטם החדש. היינריך הראשון (שלט 919–936), סקסוני שנבחר ברייכסטאג של פריצלאר בשנת 919, נבחר כיורשו של קונראד. בשנת 921 השיג היינריך את הסכמת שליטיו הקרולינגים של החלק המערבי לכינון אימפריה נפרדת בשם פרנקיה המזרחית, וכינה עצמו rex Francorum orientalum (מלך הפרנקים המזרחיים) בעוד שחלק המערבי יוסד בתור פרנקיה המערבית. היינריך בחר בבנו אוטו כיורש, ובשנת 936 הוכתר הלה למלוכה בעיר אאכן. בשנת 962 הוכתר על ידי האפיפיור כקיסר אוטו הראשון (בעתיד יכונה "אוטו הגדול") והמאחרים את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה רואים בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה.[2]

פסל של אוטו הגדול בכיכר השוק הישן של מגדבורג

ב-2 בפברואר 962, הוכתר אוטו הראשון לקיסר בתחומי העיר רומא על ידי האפיפיור ומנהיג הכנסייה הקתולית אותה התקופה - יוחנן השביעי. אחד עשר יום מאוחר יותר נהגתה תוכנית משותפת בין יוחנן השביעי לאוטו הראשון, שזכתה לשם Privilegium Ottonianum. תוכנית זאת הייתה אבן מתווכת חשובה בין הכנסייה הקתולית לבין האימפריה הרומית הקדושה כשסידור מוסמך של חוקים ושיתופי פעולה עומדים בין שני הצדדים.

הכתרה האפיפיורית היא translatio imperii, העברת הקיסרות מידי הרומאים לישות מדינית חדשה.

אוטו הביא לפריחה תרבותית בכל האימפריה שלימים תזכה בשם "הרנסאנס האוטונאי" ( Ottonian renaissance). לאוטו היה כוח רב על כל אירופה בתקופתו, במיוחד עקב הכנעת רומא על ידו וכיבוש חלקים מדרום איטליה. האימפריה בתקופתו זכתה בשגשוג ושפע רב, שלום, כשהיא מעצמת-על וכשהיא למעשה נתפשת כממשיכתה של האימפריה הפרנקית ושל שלטונו של קרל הגדול כאחת האימפריות הגדולות ששלטו באדמת אירופה אי פעם. בנוסף, ייתכן (למרות חילוקי הדעות המרובים בין ההיסטוריונים של התקופה) שלאוטו הראשון, כקיסר האימפריה הרומית הקדושה הייתה את היכולת להשפיע ואף להדיח את האפיפיור מתפקידו.[15][16]

הקיסרים הגרמנים ראו עצמם כממשיכי דרכם הישירים של קיסרי האימפריה הרומית; מסיבה זו כינו עצמם בתואר הכולל את השם אוגוסטוס, על שם הקיסר הרומי הראשון, אוגוסטוס קיסר. בשלב זה, עם זאת, נמנעו מלכנות עצמם קיסרים "רומאים", ככל הנראה מתוך כוונה שלא לעורר סכסוך עם הקיסר הביזנטי שעדיין ישב בקונסטנטינופול. המונח imperator Romanorum (קיסר הרומאים) נפוץ רק בשלב מאוחר יותר, בתקופתו של קונראד השני.

נראה לראשונה כי אוטו הקים אימפריה חדשה, אך למעשה אמירה זאת אינה נכונה לחלוטין[דרוש מקור] מפני שהאימפריה של אוטו הייתה תואמת לזאת של קרל הגדול ולמעשה "העתיקה" אותה לתקופתו של אוטו כהמשך ישיר לשושלת הקרולינגית. חוץ מחוקי המנהל הזהים, השיטה הפאודלית והחינוך לקחה האימפריה החדשה השראה גם בסגנון הבנייה והאמנות. מעשים אלו מחזקים את הטענות כי האימפריה החדשה היא המשך ישיר לאימפריה של קרל אך עם הפוגה מסוימת במרכז ההיסטוריה שלה[דרושה הבהרה]. מנגד מופיעה העובדה כי שטחים נרחבים ביותר מהאימפריה דוגמת צרפת לא היו כלולים בה, ולכן אין חפיפה מלאה בשטחה ׁ(האימפריה החדשה התפרשה על גרמניה ואיטליה של ימנו אך לא על צרפת). אל כל אלו צרף אוטו שתי ערים מרכזיות לאימפריה והן רומא ואקס לה שפל.[17]

האימפריה תחת היינריך השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היינריך השלישי שהוכתר כמלך ב-1028 היה מבצע רפורמות גדול באימפריה בזמן שלטונו. הוא דאג להקטין את כוח הכנסייה הקתולית שנגדו ולהכפיף אותה תחתיו. הוא ביצע הדחות של האפיפיור המכהן שלוש פעמים, ותמיד הציב בתפקיד קרדינלים ממוצא גרמני. תחילה הציב בתפקיד את קלמנס השני, בשלב מאוחר יותר החליט להפוך יוצרות ולהציב את ליאו התשיעי ולבסוף את ויקטור השני- כולם אפיפיורי הכנסייה הקתולית כל אחד בתורם.[18]

האימפריה תחת בית הוהנשטאופן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונראד השלישי עלה לכתר בשנת 1138 והיה לקיסר הראשון לבית הוהנשטאופן, שעתיד היה לשקם את תהילתה של האימפריה. היה זה פרידריך "ברברוסה" (מלך 1152, קיסר 1155–1190) שהעניק לאימפריה את הכינוי "קדושה", וברוח זו ניהל את ענייני החוק והחקיקה.

האימפריה מפרידריך ברברוסה ועד פרידריך השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Barbarosa Jerusalem.jpg

פרידריך הראשון, שנודע בכינוי שהלך לפניו והוא "ברברוסה" (מאיטלקית לעברית: אדום הזקן) הוכתר למלך של כל גרמניה ב-4 במרס 1152. פרידריך עצמו נחשב למעין "סלע מאחד" בין שתי המשפחות הדומיננטיות ביותר באימפריה אז- בית וולפס ( Welfs) ובית הוהנשטאופן ( Hohenstaufen) כבר משחר ילדותו, עקב כך שהיה הבן לשתי משפחות יריבות זו לזו. את הקרע פתר בכך שנתן להיינריך הארי מבית וולפס (שייצג את הבית) שליטה על דוכסות סקסוניה ודוכסות בוואריה. במהלך תקופת שלטונו היה ביחסים חשובים עם אדריאנוס הרביעי, האפיפיור של מדינת הוותיקן, ותוך כדי שיתוף פעולה איתו סילק את ארנולד מברסיה משלטונו ברומא (והכותר לקיסר האימפריה אז עקב זאת). פרידריך הסתכסך פעמים רבות עם הוותיקן במשך שנות שלטונו עקב עיקרון שהיה טמוע בו והוא שהוא איננו כפוף לאפיפיור באף מובן. מפעולותיו הראשונות של פרידריך היו להנמיך מאת השפעתו של הכס הקדוש באימפריה, כדי לאפשר מרחב תנועה גדול יותר לקיסר (כלומר הוא עצמו). פעולות אלו בוצעו על ידי הפרת החוזה שהיה קיים באותה התקופה בין האימפריה הביזנטית לאימפריה הרומית הקדושה כנגד המלך הנורמני של סיציליה ויצר אמנה חדשה כנגד בשם "אמנת קונסטנץ" ( Treaty of Constance). אמנה זאת, חייבה את האפיפיור לקיים קשר מאולץ עם האימפריה שעל כל פרטיו מפרט הימנעות מיצירת שלום עם הממלכה הנורמנית היושבת בסיציליה או עם הקומונה שישבה ברומא באותה התקופה ושהובלה על ידי ארנולד מברסיה (אויביו המושבעים של האפיפיור אאגוניוס השלישי באותה התקופה). שני אויבים אלו איימו על האפיפיורות היושבת באיטליה מהדרום ומאזור רומא ובכך סיכנו את קיומה ולכן בחר אנגוס השלישי אכן לכרות את האמנה עם פרידריך הראשון.אל כל אלו הבטיח פרידריך לשמור על כבודו הרם של האפיפיור הקרוי בשם honor papatus ולא לתת אף לא שטח אחד לאימפריה הביזנטית. פרידריך רצה להעלות את כוחו והובטח לו כי בהחלט יקבל את התואר הקיסרי השמור ושמעמדה האימפריאלי של המונרכיה לא יפול.[19][20]

בשנת 1158 יצא פרידריך שנית אל איטליה כשהוא כובש את מילאנו ומייסד את הדיאט של רונקאגליה, שמנסה לטווח בין מדינות צפון איטליה לבין ברברוסה, ולקבוע את סמכויות הקיסר במקומות אלו. ברברוסה ניסה בעקשות לבסס את שלטונו באזורים אלו, תוך כדי צירופן לאימפריה בתור מדינות שוות ומבוססות מביחנה משפטית וצבאית כמו כל שאר חלקי האימפריה. הליך זה גרם לסלידת מדינות צפון איטליה מתוכניתו של פרידריך בטענה כי הליך זה יוצא כנגד זכויתיהן לחופש ולחירות. כספים ומסים רבים הוטלו על מדינות אלו, למרות שחלקן עקב תמורה ישירה והיא בין היתר פטור משירות צבאי של חלק ניכר מהאוכלוסייה. הוא הצליח לסכל בנוסף את פעולותיו של האפיפיור אלכסנדר השלישי כנגדו ופירק את הברית שנוצרה כנגדו שכללה את אנגליה, ספרד, צרפת והונגריה.[2] אלכסנדר השלישי היה כנגד פרידריך מאז שתמך בויקטור הרביעי כאפיפיור במקומו (כלומר באותה התקופה, היו שני אפיפיורים במקביל כשאחד היה מוכר על ידי גוש אחד והשני על ידי הגוש האחר. את ויקטור הרביעי החליף לבסוף פסקל השלישי שבזמן שלטונו נכרתה ברית אסטרטגית חשובה בין האימפריה הרומית הקדושה לבין אנגליה. לבסוף יצא ברברוסה למסעו הרביעי בארץ המגף, כשהפעם ניצבת מולו ברית חדשה בשם הברית הלומבורדית וכשהוא מפסיד עקב נוכחותה של מלריה ברבים מחייליו. בפעם הבאה, אומנם לא ניצח פרידריך באופן מוחלט, אך הצליח להסדיר את הרוחות ולהגיע למצב בו הליגה הלומבורדית נתונה תחת השפעתו וכשהיא כפופה לו מבחינה צבאית ופוליטית. לבסוף, נחתם שלום ונציה המייצב את היחסים בין הכנסייה הקתולית לברברוסה, כהאימפריה מתיידדת סוף כל סוף עם אלכסנדר השלישי ומכירה בו כאפיפיור היחיד.[2]

היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, נודע במהלך כרונולוגיית האימפריה כמבסס הראשון של הכוח האמפריאלי באי הסיצילי של ימנו. הוא עשה מהלך זה לאחר שהתחתן עם קונסטנץ הראשונה.. הוא כרת שלום עם היינריך הארי ונודע גם בכך בנוסף לכל.[21]

באותה עת תושבי סיציליה סלדו מהרעיון שמלך זר-גרמני ימלוך עליהם ומינו אדם אחר, בן מחוץ לנישואים של האח רוג'ר. בסופו של דבר יצא הנרי למסע כיבושים לאיטליה, אך כמו בפעמים רבות, הנרי הארי היה היחידי שוב, כפי שעשה גם לאביו, שלא שלח את צבאו למלחמה ובכך נמנע כיבוש סיציליה ודרום איטליה בידי השישי. תפנית מרגשת וחשובה בחיוו של הנרי הרביעי הייתה כאשר מלך אנגליה הכלוא ריצ'רד הראשון הסכים להפוך את אנגליה לאחוזה פיאודלית של היינריך השישי ולשלם סך הכל 150,000 כיכרות כסף כדי להימנע מעזרה בכיבוש שרצה לאלץ אותו לעשות הנרי בסיציליה ותמורת שחרורו עקב כופר זה. 25 בדצמבר 1194 הוכתר בפלרמו למלך סיציליה, כשצבאו כמעט ולא ספג התנגדות מגורמים חיצוניים, וזכה לחשיבות גדולה כמספח של סיציליה לממלכתו (חשוב לציין שעם זאת השלטון האימפריאלי בסיציליה ודרום איטליה לא היה יציב במיוחד לאחר מותו).[21]

דיוקן המציג גרסה מאוחרת לדמותו של אוטו הרביעי

אוטו הרביעי, הידוע בכינויו "אוטו מבראונשווייג", היה קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומחליפו תפקיד של הנרי החמישי (שהיה בתורו יורשו של ברברוסה). הוא היה נציג בית ולף (Welf)- אחד מביתיו של ברברוסה שבתקופתו רחש שקט ומאוחר יותר חזרה הסערה על זכויות המלוכה בינו לבין בית הוהנשטאופן. אוטו עלה לבית המלוכה מתוך שיא נוסף בקרע בין שתי המשפחות שהתבטא בכך שמצד אחד אדולף מקלן (ארכיבישוף רם מעלה) תומך בו עצמו ומצד שני פיליפ משוואביה מועלה להצעה במקומו על התפקיד הנעלה של הקיסר על ידי מועצת הנסיכים הבוחרים. אוטו עצמו גובה בהמשך דרכו על ידי גורמים נוספים כשהחשוב ביניהם היה אינוקנטיוס השלישי (כשימלא תפקיד מפתח בחיוו של פרידריך השני מאוחר יותר). אינוקנטיוס ביצע פעולה זאת בתמורה להכרה שקיבל מאוטו הריביעי בחזרה בשטחי מרכז איטליה תחת ריבונות הכס הקדוש אך הארכיבישוף אדולף מקלן לעומת זאת נסוג מתמיכתו באוטו באותה התקופה עד שאינוקנטיוס חזר מתמיכתו גם הוא ואוטו נשאר לבדו. ביאטריקס המבוגרת נישאה לאוטו אחרי שהוא מוכתר לבסוף למלך בשנת 1208 ומקבל את הלגיטימציה למלוכה (כל זאת קרה במפתיע עקב ההתנקשות שנעשתה בפיליפ משוואביה באותה העת). ייתכן כי זכר אוטו בין היתר את נטישתו בידי אינוקנטיוס השלישי, מה שאז נראה שהוביל בין היתר לאי בחירתו והכרתו כמלך וכקיסר האימפריה, והשליך זאת גם על היחסים העתידיים בין שני המנהיגים. מה שבטוח הוא שיחסו כלפי הכנסייה לא היטיב והוא לא הסכים להעביר שטחים נכבדים לבעלותה באיטליה (אך כן העביר את סיציליה לטובת פרידריך השני (שהיה באותה עת צעיר ביותר) מטעמים דיפלומטיים בלבד). לעומת הכל בחר אינוקנטיוס השלישי בו כקיסר האימפריה, והכרתו נעשתה ב-4 באוקטובר 1209. אוטו לא היה שלם עם ההעברה של סיצילה לפרידריך מבית הוהנשטאופן, והחליט לבצע פלישה קרקעית לטוסקנה ולכבוש את ממלכת סיציליה מידיו של פרידריך הצעיר ובהמשך אף את דרום איטליה. במהלך זמן זה הלכו וגברו הצדדים הרודפים את מלוכתו ולהחליפו בפרידריך השני במקומו (שממלכת צרפת מעודדת את מהלכיו של פרידריך). הוא נשאר בודד ובעל ברית אך ורק עם דודו ג'ון (שנודע בשם לאקלנד ושחתם בסופו של דבר על הגמנה כרטה) מלך אנגליה. בקרב משותף של הכוחות האימפריאליים הקדושים והאנגלים הובסו ג'ון ואוטו על ידי ממלכת צרפת בקרב בווינס ( Bouvines). לבסוף הודח אוטו משלטונו והוחלף בידי פרידריך השני שהתבגר ועלה לשלטון על כל האימפריה תחילה כמלך הגרמני ומאוחר יותר גם כקיסר האימפריה הרומית הקדושה.[22][23]

פרידריך השני (ציור תקרה)- כנסיית אוגוסטה ויקטוריה (ירושלים)

שנות שלטונו המאוחרות של הקיסר האחרון לבית הוהנשטאופן, פרידריך השני (הידוע גם בכינויו "פלא העולם"), היו שונות במידה רבה משלטון קודמיו. בעודו ילד, מלך תחילה בסיציליה, בזמן שבשטחי גרמניה, פיליפ משוואביה (נכדו של ברברוסה) ואוטו הרביעי (בנו של היינריך הארי) התחרו עמו על תואר מלך הגרמנים. ,תחילה קיבל את סמכות השלטון אוטו ובגיבוי תביעת ריבונות על חלק משטחיי הכנסייה הקתולית (במיוחד באיטליה). כתגובה האפיפיור אינוקנטיוס בחר את פרידריך במיינץ למלכות הגרמנית. במקביל פיליפ השני, מלך צרפת, שהיה בקשרים טובים עם פרידריך עזר לו בכך שהביס בשנת 1214 את אוטו הרביעי. פרידריך הכותר כמלך הגרמני (באאכן) בשנת 1215 ולקיסר בשנת 1220, כשהוא מוחרם גם הוא על ידי האפיפיור לאחר שתבע בעלות על רומא. פרידריך השני הבטיח לאניקנטיוס השלישי בנוסף לכל כי סיצילה תעבור לשלטון בנו הנרי (ותפרוש מהאימפריה) והפר את הבטחתו לאחר מכן כששלט בה בעצמו וכשהנרי ניהל (תחת הוראותיו של פרידריך) את החלקים במרכז אירופה. פרידריך עצמו דחה פעמים רבות את דרישתו מגורמים חיצוניים ובמיוחד מהכנסייה הקתולית והכס הקדוש לצאת למסע צלב נוסף. אחרי פעמים מרובות שדחה זאת, ובפעם אחת יצא אליו עד שחש ברע וביטל זאת ברגע האחרון, ב-1228 יצא למסע דיפלומטי-מדיני (ולא כיבושי) לארץ ישראל, כשהוא מבצע הסכמים חשובים בביקורו ביפו שחתם עם אל-מלכ אל-כאמל (הסכם תל אלעג'ול-יפו), ומשיג לידיו את ערי הקודש- בהם נצרת, בית לחם וירושלים (ללא מסגד אל-אקצא) ומצרף אותן לאימפריה. את בעלותו על ממלכת ירושלים ניסח כלגיטימית עקב נישואיו עם איזבלה (יולנדה) של דה בריין. כך שאת הכיבוש עשה פרידריך מתוך קשר שנתפס בידי רבים אז כלגיטימי ולא מתוך כיבושים צבאיים כלל. לפרידריך היו תוכניות מרובות לממלכה תחת שליטתו אך לא רבות מהן לא מומשו בסופו של דבר.[24][25][26]

למרות זאת, פרידריך השני הוא שגרם בסופו של דבר לצעדים שהובילו להתפרקותה של האימפריה. ראשית, עיקר עניינו היה בכינונה של מדינה מודרנית במיוחד בסיציליה, הכוללת מערכות שירותים ציבוריים, בנקאות ומשפט. בנוסף, פרידריך העניק לדוכסים הגרמנים זכויות-יתר וסמכויות חסרות תקדים בהיקפן ובמהותן, שלא תשללנה מהם על ידי קיסרים אחרים. בוועידה הנסיכית-כנסייתית שנערכה ב-1220, פרידריך העניק לנסיכים-הגמונים סמכות עצמאית לקבוע מכסים, לטבוע מטבעות, לעצב מערכות משפט ואף לבצר את הטריטוריות שלהם באופן עצמאי. בשנת 1232 הוענקו הזכויות הללו גם לנסיכים החילוניים (שכונו לראשונה domini terrae, אדוני אדמתם; שינוי מובהק בטרמינולוגיה הפוליטית), כתוצאה ממרד שהובילו בראשותו של הנסיך היינריך, בנו של פרידריך השני. באמצעות מתן הפריבילגיות הללו, ביקש פרדריך להשקיט את הטריטוריות שמצפון להרי האלפים ואת שליטיהן, על מנת שיוכל להתרכז באדמותיו בדרום איטליה ובסיציליה.

הוא הקפיד על תדמיתו בציבור בנוסף לכל, כשהוא מדגיש ומציג את עצמו כמעין גואל וכמלך אגדי חדש לארץ הקדש במיוחד כשהוא משווה את עצמו לדוד המלך ומצד שני משווה את עצמו כמשיח כמו ישו.[3] ממבט על פרידריך השני נחשב פעמים רבות כמבשר הראשון של הרנסאנס לאירופה. הוא היה הקיסר הראשון להמרות את המסורת כי קיסרי האימפריה הקדושה הגדולים ינסו להידמות לקרל הגדול, הוא דווקא ניסה להידמות ליוליוס קיסר. הוא היה בעל רוח ללימודי השכלה קלאסית, ועסק בפילוסופיה ודיפלומטיה רבות. הוא היה אדם ליברלי יחסית וקיבל תרבויות שונות, כגון האיטלקית אליה נחשף פעמים אינספור.[27]

אחרי בית הוהנשטאופן: עלייתן של הנסיכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של פרידריך השני בשנת 1250 לא הצליחה אף אחת מהשושלות המתחרות לתפוס את הכתר, ולכן נאלצו הנסיכים הראשיים של האימפריה לבחור מספר מלכים מבתים שונים. התקופה שבין 1246 (שנת בחירתם של היינריך ראספ ווילם השני, רוזן הולנד) ועד שנת 1273, או אז נבחר רודולף הראשון, מלך גרמניה, מכונה על פי רוב האינטררגנום הגדול (התקופה שבין הקיסרים).

הקשיים בבחירת המלך הביאו בסופו של דבר להופעת אספת הנסיכים הבוחרים (Kurfürstenkollegium), גוף פוליטי קבוע המונה שבעה נסיכים-בוחרים, אשר נוסד באופן רשמי בשנת 1356. אספה זו כללה את נסיך-הגמון מיינץ, נסיך-הגמון קלן, נסיך-הגמון טריר, מלך בוהמיה, דוכס סקסוניה, מרקיז ברנדנבורג, ורוזן ריינלנד-פפאלץ. התפתחות זו מסמלת יותר מכל את הופעתה של הדואליות השלטונית בין קייזר אונד רייך, הקיסר וממלכתו, שהלכו ונתפסו כמושגים נפרדים. הדבר השתקף גם בשלטונם של הקיסרים הפוסט-סטופנים ובדרכים שבהן ניסו לשמר את עוצמתם. בעבר, עוצמתה הצבאית והכלכלית של האימפריה רוכזה בעיקר באדמות הקיסריות (Reichsgut), שהיו בבעלותו הישירה של הקיסר (וכללו ערים קיסריות רבות). אחרי המאה ה-13 השתנו פני הדברים: האדמות הקיסריות – ועמן מוקדי העוצמה הקיסרית - הועברו לחזקתם של הדוכסים והשליטים המקומיים, בין אם על מנת לגייס הון לאוצר האימפריה, בין אם לזכות בנאמנותם או לשכך את תאוותם של דוכסים עקשנים.

השליטה הישירה באדמות הקיסריות לא שירתה עוד, אם כן, את צורכיהם של הקיסר או של הדוכסים. תחת זאת, מלכי האימפריה וקיסריה (החל מהמלך רודולף הראשון, מלך גרמניה) נשענו באופן הולך וגובר על האדמות שבשליטת משפחותיהם כאמצעי לביסוס כוחם. בניגוד לאדמות הקיסריות, שהיו מפוזרות ברחבי האימפריה ולכן קשות לניהול, השטחים המשפחתיים היו קומפקטיים יותר וקל היה לשלוט בהן. בשנת 1282, אם כן, המלך רודולף הראשון החכיר את אדמות אוסטריה והשטיירמארק שבבעלותו - לבניו.

אירוע ההכתרה של היינריך השביעי של בית לוקסמבורג

ב-1312, שנת הכתרתו של הקיסר היינריך השביעי, נכנסה שושלת לוקסמבורג לתמונה. היינריך היה המלך הראשון מאז פרידריך השני (שמת, כאמור, 62 שנים לפני כן) אשר הוכתר כקיסר האימפריה הרומית הקדושה. כל הקיסרים והמלכים ששלטו אחריו נשענו על אחוזות משפחותיהם (Hausmacht): הקיסר לודוויג הרביעי לבית ויטלסבאך (מלך 1314, קיסר 1328–1347) התבסס על נחלות משפחתו בבוואריה; קרל הרביעי לבית לוקסמבורג, נכדו של היינריך השביעי, שאב את עיקר עוצמתו מאדמותיו שבבוהמיה. בין המאות ה-13 וה-15 חל השינוי בטריטוריות המרכיבות את האימפריה, שהלכו וקיבלו מאפיינים של מדינות קדם-מודרניות. התהליך לא היה אחיד: השטחים המתקדמים ביותר היו אלה החופפים לקהילות הגרמאניות העתיקות, בוואריה לדוגמה.

האימפריה תחת היינריך השביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היינריך השביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

היינריך השביעי, שהיה ידוע בדיפולמטיות הטובה בה נהג, שלט אך ורק כחמש שנים כשליט האימפריה (בין 1308–1313). אם זאת היה היינריך השביעי עסוק רבות באזור איטליה של היום בה הוא זכה למפולות מרובות. אומנם הוא לא הוחלף לאחר שלטונו בקיסר ממשפחתו אך השתייך למשפחה בעלת תהילה ארוכה שבמהלך ההיסטוריה תחזיר יותר מפעם אחת בתואר היקסרי המדובר. היינריך גילה כי בצפון איטליה, במיוחד מאזור טוסקנה הוא נחשב כעוין ופעל במהלכים כדי לנסות להתמודד עם בעיה זאת. הוא גילה עוינות ממדינות נוספות דוגמת ממלכת נאפולי גם מהאפיפיור קלמנס החמישי (באותה העת. לשם כך פעל בכיבושים צבאיים כדי לפתור בעיה זאת. הוא פנה לאיטליה והטיל מצור אף על פירנצה שלא צלח בסופו של דבר. הוא אכן המשיך במהלכיו וניסה אף לתקוך את ממלכת נאפולי אך נפטר ממלריה קודם לכן. פעולות אלו, שנשמכו כבר כמעין "מסורת קיסרית" של קיסרי האימפריה בתקופות הללו לכיבוש שטחים אלה באיטליה נפסקו אחרי תקופת שלטונו. לא היה עוד קיסר שפעל בחריפות ובריכוז כל כך מסיבי כלפי אזור זה, והקיסרים הבאים בתור העדיפו להסתמך על כיבושים במקומות אחרים ולהנמיך ממרכזיותה של איטליה בכיבושי האימפריה. הוא מוכר ומוזכר פעמים רבות כקיסר שניסה להחיות את איטליה בעזרת שלטתו עליה על ידי דנטה אליגיירי. דנטה אליגיירי הזכיר אותו בנוסף לכל, עקב הערכתו הרבה אל היינריך, כ"מלך הנשגב" או alto Arrigo באיטלקית.[28]

האימפריה תחת לודוויג הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של קרל הרביעי, הקיסר הבוהמי הראשון של האימפריה הרומית הקדושה- אוניברסיטת קרל בפראג

לודויג הרביעי, הידוע בכינויו "הבווארי" היה למלך וקיסר האימפריה הרומית הקדושה הראשון מבית ויטלסבאך. תקופת שלטונו היוותה את הצעד האחרון שבין המאבק הקיסרי המתון מבחינה דתית אל ההדוק יותר- כלומר אל הכנסייה הקתולית בעניין הענקת יכולת בחירת הקיסר שלפני החוקה המכוננת. לודוויג תפס את השלטון תחילה בחרם מצד האפיפיור ובתגובה לזאת הגיע לאיטליה ותפס את כתר הברזל של הממלכות הלומברדיות ואת כתר הקיסר בתוככי רומא. האפיפיור לא ישב ברומא עצמה, אלא באביניון שבדרום צרפת, וניהל משם את ענייני הכנסייה. הוא הוכתר על ידי איש אצולה רומאי כסמל להפרדת המינוי הקיסרי מהאפיפיור וחילון התהליך. אנשים רבים ברחבי העולם הנוצרי תמכו בו במהלכו זה ובהם אנשי דת ורוח חשובים גם הם (כולל ויליאם איש אוקאם ומרסיליוס מפדובה). [29][30]

האימפריה תחת קרל הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

קרל הרביעי היה המלך והקיסר הבוהמי הראשון של האימפריה הרומית הקדושה ובין השנים 1346–1378 ביסס את מעמדה של האימפריה על ידי מהלכים דיפלומטיים חשובים כנראה יותר מכל קיסר אחר של האומה. קרל עצמו בילה את נעוריו בפריז, לוקסמבורג וצפון איטליה לפני חזרתו אל בוהמיה. קרל היה היורש המיועד ומחליפו של אביו, וכך הוצג גם בציבור הקהל הרחב. באותה התקופה עלתה דרגתה של בוהמיה למעין אוטונומיה בפני עצמה. השינוי קרה עקב כך שקלמנס השישי, שהכיר את קרל עוד מילדותו בפריז ושהיה ביחסים טובים איתו העלה את מעמדה של העיר פראג לארכיבישופות. מעמדו של קרל עלה לדרגת מלך בוהמיה עקב מות אביו (ג'ון מבוהמיה) בקרב נגד אנגליה בשם כחלק Crécy ממלחמת מאה השנים. לוודויג הרביעי לא היה נתמך במיוחד עם ידי האפיפיור כאמור, עליו הוטל חרם מצידו וגם לא מצד חבר הנסיכים הבוחרים שמינו במקומו את קרל, עוד לפני ירושתו של בוהמיה מאביו להחליף אותו בתפקידו. לא כל נפות האימפריה הכירו תחילה בקרל כמלך, חלקן העלו לו אנטי-מלכים,אך למרות זאת עקב הזמן ובמיוחד עקב חברותו עם מנהיגי דרום גרמניה ובמהרה גם עם צפונה גרם לכל נפות האימפריה להכיר בו כמלך הגרמנים היחידי. בצד האטילקי דאג קרל להשתיק את מדינות איטליה כדי שיקבלו אותו בתור מלכם על ידי הבאת כוח צבאי גדול לשם. מהלכו של קרל הידוע כבולת הזהב של 1356, התפרסם עד מאוד בעידן המדורני עקב התסדרתו של עיקרון בחירת שליט האימפריה על ידי שבעה נסיכים בוחרים- בפעם הראשונה באופן מוסדר, כל זאת כמעין חוקה. [31][32]

מוקד האימפריה של קרל היה לפראג, אותה פיתח במיוחד והקים בה מגדולי הפלאים שלה ובהם קתדרלת ויטוס הקדוש (שתוכננה על ידי מתיו ד'אראס ושאותו הביא במיוחד לפראג לשם כך).מיזם בנייה גדול נוסף שלו הוא מצודת קרלשטיין (צ'כית: Karlštejn castle, גרמנית: Burg Karlstein). פארה של פראג צמח רבות באותה העת והיא נחשבה לאחת המערים המפותחות באירופה כולה. אוניברסיטת קארל בפראג הוקמה על ידו גם היא (האוניברסיטה הראשונה במרכז אירופה) ובנוסף לכל אלו נוסד גם אחד הסמלים החשובים של פראג- גשר קארל. בנוסף לזאת ישנה הקבלה מסוימת בינו לבין פרידריך השני- שניהם מראשוני מבשרי הרסנאנס, ומראשוני המלכים המקדמים את לימוד התרבות הקלאסית במיוחד בחצר המלכות שלהם. הוא עצמו דיבר כחמש שפות שונות כהשפה הצ'כית בזמן שלטונו עלתה למעמד של שפה רשמית לצד גרמנית ולטינית.[31][33][34]

האימפריה תחת זיגיסמונד[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיגיסמנוד היה אחד מבניו של קרל הרביעי (השני במספר), קיסר האימפריה הרומית הקדושה אשר מלך תחילה על הונגריה בלבד ורק לאחר מכן עלה לכס השלטון האימפריאלי. הוא היה המבצע של שני מהלכים חשובים כנגד האימפריה העות'מאנית באזור הונגריה של היום שכשלו, בנוסף להמהלכים צבאיים נגד התנועה ההוסיטית שלא צלחו גם הם. עם זאת היה זיגיסמנוד מהמשפיעים העיקריים על ייסוד ועידת קונסטנץ, שדנה בעיקר בניסיון לפתרון בעיית ריבוי האפיפיורים וקידם אותה רבות.[35]

הרפורמה הקיסרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"חוקת" האימפריה עדיין לא הייתה מבוססת ברובה בראשית המאה ה-15. אף על פי שכמה ממוסדותיה ונהליה השלטוניים כבר נקבעו, הכללים שעל-פיהם התנהל שיתוף הפעולה בין הגורמים השונים באימפריה (המלך\קיסר, הנסיכים-הבוחרים והשליטים המקומיים האחרים) לא היו ממוסדים, והיו תלויים במידה רבה באישיותו של המלך\קיסר. וכך, קיסרים כדוגמת זיגמונד לבית לוקסמבורג (מלך 1410, קיסר 1433–1437) ופרידריך השלישי (מלך 1440, קיסר 1452–1493) יכולים היו לקבוע את מקום מושבם באדמותיהם הפרטיות ולהתעלם מאדמות הגרעין של האימפריה, במה שהחליש את המוסדות שאמורים היו לשתף עמם פעולה בניהול הממלכה. הרייכסטאג במובנו כגוף המחוקק של האימפריה לא היה קיים בשלב זה. חמור מכך, הדוכסים השונים באימפריה הסתכסכו זה עם זה לעתים תכופות, ועימותיהם אף התפתחו לכדי מלחמות מקומיות.

גם הכנסייה הייתה במשבר. הסכסוך שהתנהל בין מספר אפיפיורים מתחרים נפתר רק בועידת קונסטנץ (1414-1418); אחרי 1419, הושקע מאמץ רב בדיכוי מעשי הכפירה של ההוסיטים. התפיסה הימי ביניימית של Corpus Christianum, לפיה הכס הקדוש והאימפריה הרומית הקדושה יובילו יחדיו את העולם הנוצרי, החלה דועכת בתקופה זו.

במקביל, המאה ה-15 ידעה דיונים רבים על מהותה של האימפריה עצמה. חוקי העבר לא התאימו עוד למבנה הנוכחי, והיה צורך דחוף בשלום פנימי (Landfrieden) נוסף על זה שכונן פרידריך ברברוסה מאות שנים לפני כן. הדיונים הללו הולידו את רעיון ה"רפורמה" במובנו המקורי של הפועל הלטיני, היינו, להשיב את הדברים לתבניתם העתיקה.

בשנת 1486, כשפרידריך השלישי היה זקוק לתמיכתם של הדוכסים המקומיים על מנת לממן את מלחמתו בהונגרים, ניצב בפני דרישתם המאוחדת של הדוכסים להשתתף לראשונה בחצר הקיסרית ובענייני ניהול האימפריה. לראשונה, אוחדה אספת הבוחרים יחד עם השליטים המקומיים האחרים ברחבי האימפריה במה שהביא ליצירתו של הרייכסטאג (אליו יצטרפו בעתיד הערים הקיסריות). פרידריך סירב לתביעתם זו, ואולם בנו, הקיסר מקסימיליאן הראשון, היה פרגמטי יותר, וכינס בסופו של דבר את הרייכסטאג בעיר וורמס (ורמייזא) בשנת 1495, שנתיים לאחר מות אביו. ברייכסטאג הסכימו הקיסר והדוכסים על ארבעה צווים, שיחד זכו לכינוי רייכסרפורם (הרפורמה הקיסרית): הייתה זו סדרה של פעולות משפטיות שהעניקו לאימפריה המתפוררת מעט יציבות מבנית.

השינוי המשמעותי ביותר כלל את יצירתן של אחוזות המעגלים הקיסריים (Reichskreise): טריטוריות בחלקים שונים של האימפריה אוחדו ב"מעגלים", שתכליתם הייתה לספק הגנה ויציבות אזורית כוללת. אחוזות המעגלים הקיסריים היו במוקד, ושם ישבה האספה הקבועה של כל מעגל. אף על פי שתחילה הוקמו שישה מעגלים, המספר הועלה לעשרה בשנת 1512 (השנה שבה, אגב, הורחב תוארו הרשמי של קיסר האימפריה לכדי "קיסר האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית"). על המעגלים הקיסריים נמנו המעגל האוסטרי, הבווארי, הבורגונדי, הפרנקוני, הרייני, הווסטפלי, הסקסוני התחתון, הרייני העליון, הסקסוני העליון והשוואבי. מערכת זו, בדומה לשינויים מבניים ומשפטיים נוספים של הרייכסרפורם, שרדה במידה רבה עד לקריסתה של האימפריה בראשית המאה ה-19.

המשבר שלאחר הרפורמציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשיזם מרטין לותר בשנת 1517 את מה שעתיד היה להיקרא ה"רפורמציה", זיהו הדוכסים המקומיים הזדמנות לצאת כנגד הקיסר. שטחי האימפריה חולקו בהתאם לקווים דתיים נוקשים, כשצפונה, מזרחה וערים מרכזיות רבות בתחומה (לרבות שטרסבורג, פרנקפורט ונירנברג), הופכים פרוטסטנטים, ואילו הדרום והמערב נותרים קתולים ברובם. לאחר מאה שנות מאבק, היה הסכסוך הפנים-גרמני מהגורמים המרכזיים שהובילו לפרוץ מלחמת שלושים השנה (1618-1648), שהחריבה חלקים ניכרים מהאימפריה. מעצמות זרות, כדוגמת צרפת ושוודיה, התערבו בסכסוך לטובתם של הכוחות הפרוטסטנטיים שנלחמו בקיסר הקתולי, וקרעו נתחים עבים משטח האימפריה.

אחרי שלום וסטפליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופה הממשי של האימפריה בא במספר שלבים. לאחר החתימה על הסכמי וסטפליה ב-1648, אשר העניקו לטריטוריות השונות ריבונות כמעט מוחלטת, ואף התירו להן לכרות בריתות נפרדות עם מדינות אחרות; האימפריה הרומית הקדושה הייתה לאוסף רופף של ישויות מדיניות שהיו במידה רבה עצמאיות.

סוף האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המהפכה הצרפתית, מלחמות נפוליאון, הריינבונד, חילון

האימפריה הרומית הקדושה קרסה באופן רשמי ב-6 באוגוסט 1806, שעה שקיסרה האחרון, פרנץ השני, התפטר מתפקידו. עם זאת, צאצאיו של פרנץ הוסיפו להחזיק בתואר "קיסרי אוסטריה" עד שנת 1918. בין השנים 1804 ועד 1867 צאצאיו שלטו על האימפריה האוסטרית ובין השנים 1867 ועד 1918 שלטו על האימפריה האוסטרו הונגרית.

רשימת מדינות נבחרות באימפריה הרומית הקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירה משנת 1510 של האנס בורגמאייר שמציגה נשר שחור הנושא מספר רב של סמלים הרלדיים של מדינות האימפריה

קווים מנחים והערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם סמל הרלדי מעמד שם סמל הרלדי מעהרמאבק האינווסטיטורה (מילולית:) עמד שם סמל הרלדי מעמד שם סמל הרלדי מעמד
אאכן
Stadtwappen der kreisfreien Stadt Aachen.svg
עיר אימפריאלית חופשית בוהמיה
Blason Boheme.svg
ממלכה פרנקוניה
Frankenrechen.svg
דוכסות גזע המבורג
Coat of arms of Hamburg.svg
עיר אימפריאלית חופשית נסאו
Blason famille de Nassau.svg
מחוז
ארנברג
Wappen Aremberg.svg
דוכסות ברנדנבורג
Wappen Mark Brandenburg.png
מארקגראף פרנקפורט
Wappen Frankfurt am Main.svg
עיר אימפריאלית חופשית בוואריה התחתונה
Armoiries Bavière.svg
דוכסות נירנברג
CoA Nuremberg, Bavaria.svg
עיר אימפריאלית חופשית
אוסטריה
Austria coat of arms simple.svg
ארכידוכסות ברמן
Bremen Wappen.svg
עיר אימפריאלית חופשית ג'נובה
Blason ville fr La Roche-sur-Foron (Haute-Savoie).svg
מחוז אוסטריה התחתונה
CoA Lower Austria.svg
ארכידוכסות פומרניה
CoA Pomerania Duchy.svg
דוכסות
באדן
Coat of arms of Baden.svg
מארקגראף בורגנדי
Blason fr Franche-Comté.svg
מחוז חופשי הבסבורג
Armoiries Habsbourg.svg
מחוז לוקסמבורג
Armoiries Comtes de Luxembourg.svg
זלצבורג
CoA Salzburg State.svg
ארכיבישופות
בזל
CoA Basel Canton.svg
עיר אימפריאלית חופשית דנציג (גדנסק)
PB Gdańsk CoA.png
עיר אימפריאלית חופשית הסן-קאסל
Wappen-HK (1736-1804).svg
רוזנות מגדבורג
CoA Magdeburg Archbishopric.svg
ארכיבישופות סקסוניה
CoA Saxon Steed.svg
אלקטורות

(מאוחר יותר גם דוכסות)

בוואריה
Armoiries Bavière.svg
אלקטורות אלץ
Armoiries d'Eltz de Rubenach.svg
אדנות הוהנצולרן
Hohenzollern Haus Wappen.svg
מיינץ
CoA Mainz, Germany.svg
עיר אימפריאלית חופשית טירול
Blason Comtes de Tyrol.svg
מחוז נסיכותי
אולם
Coat of arms of Ulm.svg
עיר אימפריאלית חופשית ויימאר
CoA Everstein Family.svg
מחוז ציריך
Zurich-coat of arms.svg
עיר אימפריאלית חופשית צוג
Zug-coat of arms.svg
עמק אימפריאלי קאישהיים
DEU Kaisheim COA.svg
כהונת ראש המנזר

מילון מושגים היסטוריים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאבק האינווסטיטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מאבק האינווסטיטורה
היינריך הרביעי מחכה מחכה ומושפל בפני האפיפיור גרגוריוס השביעי

מאבק האינווסטיטורה (מילולית: מסירת המשרה), הייתה פרשיה ומאבק מתמשך בין הכנסייה הקתולית, בראשות הכס הקדוש לבין האימפריה הרומית הקדושה, שבראשותה הקיסר בעל התוארת "אגוסטוס" שהוא גם המלך הגרמני. המאבק הגיע לשיאו בזמן מלכותו של הקיסר היינריך הרביעי בין גרגוריוס השביעי. הפרשיה דיברה על הקרע בין שני רצונות מנוגדים, כלומר של הכנסייה והקיסרות למנות בישופים משלה לכל חבל ארץ/דוכסות/רוזנות וכדומה באימפריה הרומית הקדושה. כל מדינה הייתה בחורת על פי התקנות בישוף משלה על רצון העם וחבר אנשי הדת אך בפועל הייתה הבחירה מבוצעת על ידי הקיסר, שמינה בישופים מטעמו שהיו במקביל גם בעלי אדמות (וסאלים). הכנסייה הקתולית הייתה עם רגשות פגועים מהמהלך מפני שגורם חיצוני וחילוני שאמור להיות תחתיה הוא זה שבוחר את חלק גדול מנציגיה בעולם המערבי. היינריך קיבל דרישה מגרגוריוס השביעי לרכז את כוח המינוי אך ורק לכנסייה והוא סירב קשות. הבישופים הקיימים בשטח ששמעו זאת בנוסף לכל החריפו את המאבק והצטרפו לצידוד בקיסר.הם התכנסו בזמן מוגדר והחילטו להרחיק לכת ואף הלחרים אתה אפיפיור. מנגד עמדו הנסיכים הבוחרים, שליטי המדינות המרכיבות את האימפריה לצד גרגוריוס. הוא מצידו החרים את הייניריך הרביעי, ובצעד מכונן שהוא מצדד בחסד האל הוא קרא להפרת שבועת האמונים של הנסיכים הבוחרים לקיסר. הנסיכים החליטו להתקומם, וכך באמת היה. להנייריך לא נותרה ברירה והוא נאלץ להביע חנינה אכלפי האפיפיור. בכך הגיע בשיירה אל איטליה דרך האלפים עד למקום בו השתכן האפיפיור באותו הזמן הספציפי בטוסקנה- טירת קנוסה. היינריך חיכה במשך כשלושה ימים בבגדי מאסר בפתח הטירה בתקווה כי שעריה יפתחו. בסופו של דבר הם נפתחו וסלח הקיסר ובכך השיג ניצחון מוחץ וחיזוק משמעותי במיוחד לכוחו באירופה.[36]

עם זאת המאבק לא תם והחרם חזר אחרי כשלוש שנים. היינריך הרביעי לא גמר בזאת והצליח לכבוש את רומא בשנת 1084. מעט זמן לאחר מכן הנורמנים מסציליה הביסו אותו עקב תמיכתם בכס, והיינריך נסוג אחורה. פתרון מסוים התרחש רק עשרות שנים אחר כך, ונודע בשם קונקורדט וורמס. הוא נודע בויתור הקיסרי על מינוי הבישופים. בכל מקרה לא נשללה חירותו לחלוטין, והוא עדיין היה יכול להיות נוכח ולנסות להטות ולשפיע על דעת החברים בדיונים.[37]

מוסד הנסיכות הבוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור המתאר את שבעת הנסיכים הבוחרים מתקופת שיא ימי הביניים

הנסיך הבוחר היה תפקיד חשוב במיוחד באימפריה הרומית הקדושה. מקורו הוא עוד בשבטים הגרמאניים של תרום השושלת הקרולינגית ואף בתקופת האימפריה הפרנקית ומשם התגלגל אל עידן הקיסרות. המידע על תהליך הבחירות לפני הקמת מוסד הנסיכות הבוחרת מועט אך ידוע כי היה המונרך נבחר על ידי גברים בלבד בעלי זכות בחירה באופן תאורתי אך בפועל נבחר כנראה על ידי האצולה הגבוהה של האימפריה. השיטה הממוסדת הראשונה שניתן ממש להצביע עליה באופן מפורט כי שיטת הנסיכים הבוחרים שעל פיה לשבע נפות בלבד של האימפריה הרומית הקדושה הייתה את היכולת לשלוח נציג אל הכינוסים שבהם בסופו של דבר יבחרו את המלך הגרמני (ובהמשך ההיסטוריה גם את הקיסר). האזכור הראשון לנפות בעלות נסיך בוחר כקבוצה חוזרות אל המאה ה-12 אך בסך הכל הפירוט הידוע הראשון של הנפות עצמן מופיע רק במאה ה-13 (במכתב מאת האפיפיור אורבנוס הרביעי). שבע הנפות שהיו בעלות נציגים היו מורכבות בעצמן משלישיית נפות דתיות באימפריה ומארבע נפות חילוניות. לשש נפות הייתה הזכות להיות שותפות ברוב המפגשים בעוד שלממלכת בוהמיה בלבד לא הייתה יכולת זאת אלא רק במקרים מיוחדים. במאה ה-19 התווספו עוד מספר נסיכים בוחרים למעגל אך עקב קריסתה של האימפריה זמן קצר לאחר מכן לא זכו מעולם ליכולת להשתתף באף לא בחירה אחת.[38]

יצירה המתארת את דמותה של גראמניה ומתחתיה שבעת הסמילם ההרלדיים של נפות הנסיכים הבוחרים
בלאדווין פון לוקסמבורג- ארכיבישוף חשוב בתולדות טריר
פרידריך וילהלם, הנסיך הבוחר הגדול- מחשובי הנסיכים הבוחרים של האימפריה בהיסטוריה
קרל תאודור- נסיך בוחר חשוב בהיסטוריה של האימפריה
בולת הזהב של 1356- פריט חשוב המציין את 7 הנפות בעלות הנסיכים הבוחרים של האימפריה

להלן טבלה המציגה את הנפות הבוחרות לארוך ההיסטוריה של האימפריה:

שם נפה סמל הרלדי סגנון שלטוני בירה איזכור ראשון כחלק מהנפות הבוחרות שם נפה סמל הרלדי סגנון שלטוני בירה איזכור ראשון כחלק מהנפות הבוחרות
ארכיבישופות מיינץ[39]
Coat of arms of the Archbishopric of Mainz (1250).svg
רוחני מיינץ המאה ה-13 נסיכות הבוחר מבוואריה
Bayern1753.jpg
חילוני מינכן המאה ה-17
ארכיבושפות טריר[39]
Wappen Erzbistum Trier.png
רוחני טריר, ארנברייטשטיין המאה ה-13 נסיכות הבוחר מהנובר
Coat of Arms of George I Louis, Elector of Hanover (1708-1714).svg
חילוני הנובר המאה ה-17
ארכיבישופות קלן[39]
Wappen Erzbistum Köln.png
רוחני קלן המאה ה-13 נסיכות רגנסבורג
Wappen Regensburg.svg
חילוני רגנסבורג תחילת המאה ה-19
ממלכת בוהמיה
King-of-Bohemia.jpg
חילוני פראג המאה ה-13 נסיכות הבוחר מזלצבורג
Kursalzburg.png
חילוני זלצבורג תחילת המאה ה-19
נסיכות הבוחר מפפאלץ
Arms of the Palatinate (Bavaria-Palatinate).svg
חילוני היידלברג, מנהיים, דיסלדורף המאה ה-13 הדוכסות הגדולה של וירצבורג
Wappen Großherzogtum Würzburg.svg
חילוני וירצבורג תחילת המאה ה-19
נסיכות הבוחר מסקסוניה
Blason Jean-Georges IV de Saxe.svg
חילוני מייסן, ויטנברג, דרזדן המאה ה-13 נסיכות הבוחר מוירטמברג
Württemberg-1786.PNG
חילוני שטוטגרט תחילת המאה ה-19
מרקיזות ברנדנבורג
Wappen Mark Brandenburg.png
חילוני ברדנבורג, ברלין המאה ה-13 נסיכות הבוחר מבאדן
Coat of arms of Baden.svg
חילוני קרלסרוהה תחילת המאה ה-19
נסיכות הבוחר מהסן-קאסל
Wappen-HK.png
חילוני קאסל תחילת המאה ה-19

הרנסאנס הקרולינגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנזר לורש (Lorsch) הוא מבנה ידוע בסגנון האדריכלות הקרולינגית (חלק ממאפייני סגנון תרבותי זה הופיע גם באדירכלות התקופה)

הרנסאנס הקרולינגי הוא מושג המתאר את הפריחה התרבותית בממלכתו של קרל הגדול ובמיוחד סביב חצר ארמונו באאכן. קרל עצמו ביצע עידוד מסיבי של אנשי דת, רוח ומדע להתרכז סביב חצר מלכותו ולהשתמש בספרייה עצומה שהקים בארמונו. הספרייה עצמה הכילה ספרות עלילתית (במיוחד מתקופת יוון ורומא העתיקות) וכתבי קודש בנוסף לחיבורים תאולוגים מרובים של אנשי דת נוצרים קדומים. בנוסף אליה הקים קרל גם אקדמיה עשירה באותו המקום, שיועדה בעיקר לאבירים ממוצא פרנקי. הוא החליף את השפות וסוגי הכתבים המרובים שהיו באימפריה דאז למרקם אחיד הכולל שפת דיבור וצורת כתיבה אחת. בנוסף לכך התקיים באותה התקופה עידוד לראייה שפרנקים-אתנים הם מעין גזע נשגב לאחרים שתפיקוד הוא להמשיך את מורשת העולם העתיק ובמיוחד של שלוש המדינות רומא, יוון ופרס.[40]

אירועי מפתח בהיסטוריה של האימפריה הרומית הקדושה באמנות אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה הרומית הקדושה באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה הרומית הקדושה באמנות, כשבתחום זה נכללות גם יצירות על שליטיה ועל אירועים בעברה המגוון, נחשבה בתקופות רבות בהיסטוריה שלה כמקדמת האמנות והביאה לפריחות תרבותיות בתחום זה גם בימי הביניים וגם אחר כך. להלן תפורט רשימה הסוקרת את היבטיה השונים של האימפריה באמנות אירופה על כל פרטיה ותנסה להציג יצירות נודעות יותר לצד נודעות פחות כדי להציג את הגיוון האמנותי שבה הוזכרה:

קרל הגדול באמנות אירופה (שלטונו והכתרתו)[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של קרל הגדול והקיסר זיגיסמונד (אלברכט דירר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל הגדול והקיסר זיגיסמונד מופיעים יחדיו ביצירה שהייתה אמורה להיות במקור נפרדת ולהיות מוצגת במקומות שונים אך מוצגת ביחד בנירנברג. המידות (שוות לכל חלק כולל מסגרתו) עומדות על 215 x 115 ס"מ. קרל הגדול (בשמאל) והקיסר זיגסמונד (בימין) ומעליהם שלטי האצולה.

קרל הגדול, זכה לשבחים רבים במסעות כיבושו וברפורמות התרבותיות שביצעה במונרכיה, כשהמפורסמת מהיצירות אודותיו היא יצירתו של אלברכט דירר (Albrecht Dürer), שמשלבת בין גותיקה לבין התחייה האמנותית המחודשת בסגנון הקלאסי של תקופת הרנסאנס (הוא עצמו חי במאה ה-16 והיצירה נוצרה בשנת 1512). למעשה זהו חצי מהיצירה, כהחצי השני מציג את הקיסר זיגיסמונד. מעל ראשו של קרל הגדול מופיעים פלר דה ליס המייצג את צרפת וסמל האימפריה הרומית הקדושה כייצוג לגרמניה (שתי האומות העתידות להיוולד מחוזה ורדן מעט לאחר מותו). הקיסר זיגיסמונד כשלעצמו מכותר בסמלי חמש האומות העיקריות עליהן שלט בתקופתו (או חמשת השטחים העיקריים). ליצירה המחולקת לשניים יש קשר הדוק עם העיר נירנברג ושם היא מוצגת (לאחר תקופה ארוכה בה היא הוצגה באוסטריה ואף הספיקה להילקח על ידי גרמניה הנאצית).[41][42]

היצירה המתארת את דיוקנו של קרל הגדול

קרל הגדול (מצרפתית: Charles le Grand)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירה זאת שופכת אור עדין יחסית על אופיו של המלך הפרנקי והקיסר הרומאי קרל הגדול, כשהוא אוחז סמלי המלכות ועונד את כתרו על רקע בד ורוד. מוצג זה הוא מהספרייה הלאומית של צרפת.[43]

תמונות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשלכה מן החלון בפראג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשלכה מן החלון בפראג, מתיוס מריאן

בשנת 1618 תפסו חברי מועצת העיר הקלוויניסטים את נציגיו הקתוליים של פרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה אל מצודת פראג, שם, ב-23 במאי הושלכו מהחלון אל מותם. פעולה סימבולית זו הייתה הניצוץ האחרון שהצית את ההפיכה הבוהמית והביא את פריצת מלחמת שלושים השנה, מהגדולות והחשובות בהיסטוריה האנושית שלפני המאה ה-20. היא נערכה בין 1618–1648. על כך נאמר:[44]

"בשל הדבר הזה יבער העולם הנוצרי כולו"

קטע מתוך דבריו של דדלי קרלטון (שהיה שגריר אנגליה בהאג דאז). מתוך הספר- "ימים ששינו את העולם" מאת הייוול ויליאמס

תחריט זה נחשב לתמונה המפורסמת ביותר להשלכה מן החלון בפראג ונחשבת לתמונה היסטורית ידועה ביותר בעיני רבים. היא נוצרה בסביבות השנים 1635–1662 על ידי מתיוס מריאן.

Лютер в Вормсе.jpg

הדיאט של וורמס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור זה מתאר את אחד האירועים החשובים בחיוו של מרטין לותר בעת הצגת רעיונתיו בהם דגל כנגד מוסד האפיפיורות הקתולי (בעיר וורמס של האימפריה הרומית הקדושה, באותו הזמן הייתה בעלת מעמד עיר קיסרית חופשית) מול עיניו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, קרל החמישי. הוא זומן עוד כשהיה מוחרם בידי הכנסייה הקתולית. זאת הייתה למעשה כנראה מהאסיפות הנסיכים הבוחרים החשובות של האימפריה אם לא החשובה מכולן שבה. היה זה אירוע גדול ממדים כאשר תומכיו של לותר סיירו עם פמלייתו הכוללת אבירים מרובים אל המתחם. כל זאת כאשר הכנסייה הקתולית היושבת ברומא, כועסת עמוקות ומגנה בחריפות אפילו את ההצעה לזמן את לותר לחדר הכינוסים. ההכרעה הייתה נגדו לותר אך נחשבת כאירוע מפתח בחייו וכאירוע המסמל את תחילת הרפורמציה הפרוטנסטנטית באירופה.[45]

צלבו של לותאר (דוגמת מופת לאמנות הרנסאנס האוטונאי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

צלבו של לותאר

צלבו של לותאר הוא פריט יקר ערך וחשיבות מתקופת השושלת האוטונאית של האימפריה הרומית הקדושה (נוצר בסביבות שנת 1000 לספירה). הצלב מעוטר בשלל רב מהתקופה הרומית הקדומה, כשהמבנה עצמו עשוי זהב טהור. מידותיו עומדות על: 50 ס"מ (גובה), 38.5 ס"מ (רוחב) ו-2.3 ס"מ עומק. הוא נחשב לפיסת אמנות יוצאת דופן השופכת אור על אמנות התקופה והישגיה כמעט יותר מכל יצירה אחרת בת תקופה זאת ולכן מגיעה חשיבותה להבנת הסגנון האמנותי האוטונאי ששלט אז בתקופה גם אחרי שנות שלטונו של אוטו הגדול. הצלב עצמו מוצג באוצר קתדרלת אאכן כשהוא מציג בעיקר את אמנות הרומנסק שהייתה נפוצה אז באימפריה ומהווה את אחת הדוגמאות החשובות ביותר לכך בעולם. קתדרלת אאכן נחשבת לחשובות באירופה כולה בחישבותה ההיסטורית והתרבותית לצד כך שהקתדרלה עצמה מהווה אתר מורשת עולמית. הצלב עצמו מדגיש את החשיבות של קיסרי שושלת האוטונאית מצד אחד להדגיש את כוחם בתרבות ואמנות אך מצד שני גם להדק את קשרם עם האימפריה הרומית העתיקה בעזרת אותן אבני החן ובעזרת הופעת פניו של הקיסר אוגוסטוס, שהרי תארם של הקיסרים של האימפריה היה- "הקיסר אוגוסטוס המושל באימפריה הרומית" (לטינית: Imperator Augustus Romanum gubernans Imperium).[46][47][48][49][50]

הצלב עצמו נקרא בשל מאפייניו הקישוטיים המרובים כמו צלבים אחרים נוספים, במונחם המקוצועי crux gemmata (בעברית: צלב בעל עיטורים (כגון אבני חן ותכשיטים)). מקורו המשוער של הצלב הוא בעיר קלן, שהייתה אז מרכז דתי-נוצרי חשוב. הצלב עצמו מהווה כחלק מהסיבות שהמתחם ההיסטורי של קתדרלת אאכן הוכר כאתר מורשת עולמית. הנימוקים בעד היו מרובים אך זה שמתייחס לאוצרות הקתדרלה מובא להלן:[49]

"ציון דרך חשוב של האידיאולוגיה האימפריאלית"

http://www.routeyou.com/en-de/location/view/48116655/cross-of-lothair

שמו ומקורו טמונים בתקופת שלטונו של הקיסר לותאר השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שהורה על יצירת פיסת אמנות זאת על פי שאיפותיו האימפריאליות וההמשכיות של האימפריה הרומית הקדושה.[50]

הרייך השלישי הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר איחודה של גרמניה כמדינת לאום בשנת 1871 (ר' האימפריה הגרמנית), האימפריה הרומית הקדושה נודעה לעתים בתור הרייך הראשון. גרמניה הנאצית ראתה עצמה בתור הרייך השלישי, ואילו האימפריה הגרמנית (1871–1918) נחשבה לרייך השני. מספור זה נועד, כביכול, להוכיח את הקשר שבין המפלגה הנאצית לבין העבר הגרמני המפואר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Voltaire Quotes". BrainyQuote. בדיקה אחרונה ב-7 בנובמבר 2016. 
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 2.16 2.17 2.18 2.19 2.20 2.21 2.22 2.23 2.24 2.25 the Holy Roman Empire, www.heraldica.org
  3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 3.13 3.14 3.15 3.16 3.17 3.18 3.19 3.20 3.21 3.22 3.23 3.24 3.25 3.26 3.27 3.28 3.29 3.30 3.31 3.32 3.33 3.34 3.35 3.36 3.37 3.38 3.39 3.40 3.41 3.42 3.43 3.44 3.45 3.46 3.47 3.48 3.49 3.50 3.51 3.52 3.53 3.54 3.55 3.56 3.57 3.58 3.59 3.60 3.61 Holy Roman Empire Timeline - World History Online, www.heeve.com
  4. ^ הייוול ויליאמס, ימים ששינו את העולם, מטר, 2011, עמ' 74
  5. ^ Bruce R. Gordon, Kreisstände, my.raex.com
  6. ^ Holy Roman Emperors - World History Online, www.heeve.com
  7. ^ 7.0 7.1 האנושות, מסדה, עמ' 601
  8. ^ Holy Roman Emperors - World History Online, www.heeve.com
  9. ^ December 25 800 - Charlemagne is Crowned the First Holy Roman Emperor - On this day in History, www.mapsofworld.com
  10. ^ Charlemagne - Facts & Summary - HISTORY.com, HISTORY.com
  11. ^ Internet History Sourcebooks, sourcebooks.fordham.edu
  12. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    , האנושות, מסדה, עמ' 601
  13. ^ "Louis The Pious Biography". בדיקה אחרונה ב-21 בנובמבר 2016. 
  14. ^ "Lothair I - A Concise Biography". About.com Education. בדיקה אחרונה ב-23 בנובמבר 2016. 
  15. ^ "Otto I | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-24 בנובמבר 2016. 
  16. ^ פרופ' א. צ'ריקובר, היסטוריה כללית ימי הביניים, אמנות,1966, עמ' 83
  17. ^ רוברט לופז, לידתה של אירופה, דביר, 1990, עמ' 133-134
  18. ^ ז'אק לה גוף, ימי הביניים בשיאם, דביר, 1993, עמ' 74-75
  19. ^ Frederick I (Holy Roman Empire) facts, information, pictures | Encyclopedia.com articles about Frederick I (Holy Roman Empire), www.encyclopedia.com
  20. ^ "Frederick I | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-25 בנובמבר 2016. 
  21. ^ 21.0 21.1 "Henry VI | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2016. 
  22. ^ "Otto IV | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2016. 
  23. ^ "John | king of England". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2016. 
  24. ^ Frederick II (Holy Roman Empire) facts, information, pictures | Encyclopedia.com articles about Frederick II (Holy Roman Empire), www.encyclopedia.com
  25. ^ "Frederick II | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2016. 
  26. ^ "פרידריך השני – סיכום". טקסטולוגיה (בעברית)‎. 14 בנובמבר 2010. בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2016. 
  27. ^ רוברט לופז, לידתה של אירופה, דביר, 1990, עמ' 342
  28. ^ Henry VII, Holy Roman Emperor - Dictionary definition of Henry VII, Holy Roman Emperor | Encyclopedia.com: FREE online dictionary, www.encyclopedia.com
  29. ^ רוברט לופז, לידתה של אירופה, דביר, 1990, עמ' 422
  30. ^ "Louis IV | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-13 בפברואר 2017. 
  31. ^ 31.0 31.1 "Charles IV | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-13 בפברואר 2017. 
  32. ^ World Heritage Encyclopedia, World Heritage Encyclopedia, www.worldheritage.org (בen)
  33. ^ Charles IV (Karel IV.) - Czech king and Holy Roman Emperor, www.myczechrepublic.com
  34. ^ פרופסור פרידריך הר, ימי הביניים ותרבותם, אירופה 1100-1350, הדר, 1965, עמ' 385
  35. ^ "Council of Constance | Roman Catholicism". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-13 בפברואר 2017. 
  36. ^ פרופ' א. צ'ריקובר, היסטוריה כללית ימי הביניים, אמנות, 1966, עמ' 85
  37. ^ פרופ' א. צ'ריקובר, היסטוריה כללית ימי הביניים, אמנות, 1966, עמ' 86
  38. ^ http://www.holyromanempireassociation.com/prince-elector-of-the-holy-roman-empire.html
  39. ^ 39.0 39.1 39.2 Prince Elector of the Holy Roman Empire, www.holyromanempireassociation.com
  40. ^ היוול ויליאמס, ימים ששינו את העולם, הוצאת מטר, 2011, עמ' 47
  41. ^ "Portrait of Charlemagne by Albrecht Dürer". About.com Education. בדיקה אחרונה ב-29 בנובמבר 2016. 
  42. ^ Emperor Charlemagne and Emperor Sigismund by D�RER, Albrecht, www.wga.hu
  43. ^ "Charles le Grand". About.com Education. בדיקה אחרונה ב-29 בנובמבר 2016. 
  44. ^ הייוול ויליאמס, ימים ששינו את העולם, מטר, 2011
  45. ^ הייוול וילימאס, ימים ששינו את העולם, מטר, 2011, עמ' 74
  46. ^ Radiant: Aachen Cathedral Treasury | Der Aachener Dom, Der Aachener Dom
  47. ^ Pamela Loos-Noji, lotharcross, www.westga.edu
  48. ^ Interesting facts about Cross of Lothair - The Full Wiki, facts.thefullwiki.org
  49. ^ 49.0 49.1 Cross of Lothair, RouteYou
  50. ^ 50.0 50.1 The Creation of Christian Art: The Scandal of the Cross, counterlightsrantsandblather1.blogspot.co.il