האימפריה הרומית הקדושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האימפריה הרומית הקדושה
Imperium Romanum Sacrum ‏(לטי')
Heiliges Römisches Reich ‏(גרמ')
Sacro Romano Impero ‏(איטל')
Banner of the Holy Roman Emperor with haloes (1400-1806).svg
דגל

Quaterionenadler David de Negker.svg
סמל

אירועי הקמה הכתרת אוטו הראשון כקיסר על ידי האפיפיור.
הוקמה 2 בפברואר 962
אירועי פירוק ויתור של פרנץ השני על התואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
התפרקה 6 באוגוסט 1806
ישות קודמת Karl der Große 800.jpgהאימפריה הפרנקית
Ludwig der Deutsche.jpg פרנקיה המזרחית
ישות יורשת Civil Ensign of Switzerland.svg הקונפדרציה השווייצרית הישנה
Prinsenvlag.svgהרפובליקה ההולנדית
הקונפדרציה של הריין
Flag of the Habsburg Monarchy.svg האימפריה האוסטרית
Flag of France.svg הקיסרות הראשונה
Flag of the Napoleonic Kingdom of Italy.svg ממלכת איטליה הנפוליאונית
Flag of the Kingdom of Prussia (1803-1892).svg ממלכת פרוסיה
Flag of the Brabantine Revolution.svg המדינות הבלגיות המאוחדות
Flag of Liechtenstein (1719-1852).svg ליכטנשטיין
משטר מונרכיה נבחרת
שפה רשמית: לטינית,

בפועל: שפות גרמאניות, שפות רומאניות, וניבים סלאביים.

יבשת אירופה
עיר בירה אאכן, פראג, ווינה
דת רשמית: נצרות רומית קתולית

וכן גם: מיעוט יהודי,
ולאחר 1555 גם זרמים פרוטסטנטים.

Holy Roman Empire ca.1600.svg
מפת האימפריה בסביבות שנת 1600.
היסטוריה של גרמניה
Flag of Germany.svg
היסטוריה מוקדמת

שבטים גרמאניים
נדידת העמים
האימפריה הפרנקית

גרמניה של ימי הביניים

פרנקיה המזרחית
האימפריה הרומית הקדושה

תחילת התקופה המודרנית

גרמניה במאה ה-18
פרוסיה

הדרך לאיחוד

הקונפדרציה של הריין
הקונפדרציה הגרמנית
מהפכות 1848
הקונפדרציה הצפון-גרמנית

האיחוד והרייך הגרמני

הקיסרות הגרמנית
רפובליקת ויימאר
גרמניה הנאצית

גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה

אזורי הכיבוש בגרמניה
גירוש גרמנים לאחר המלחמה
היסטוריה של גרמניה המזרחית
היסטוריה של גרמניה המערבית
בריחת המוחות מגרמניה המזרחית
הגבול בין שתי הגרמניות
חומת ברלין
איחוד גרמניה המחודש
גרמניה אחרי האיחוד

פורטל גרמניה
Flag of Austria.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של אוסטריה

באבנברג

הבסבורג

האימפריה הרומית הקדושה

האימפריה האוסטרית

האימפריה האוסטרו-הונגרית

הרפובליקה האוסטרית הראשונה

אוסטרופשיזם

אנשלוס

אזורי הכיבוש באוסטריה

אוסטריה
סמל האימפריה הרומית הקדושה

האימפריה הרומית הקדושהלטינית: Sacrum Romanum Imperium), הידועה גם בשם הרייך הראשון, הייתה ישות מדינית שהתקיימה במרכז אירופה ובמערבה לאורך ימי הביניים. האימפריה צמחה בחלקה המזרחי של האימפריה הפרנקית, לאחר שזו חולקה בהסכם ורדן (843), והתקיימה למשך קרוב לאלף שנים, עד לפירוקה בשנת 1806 בעקבות קרב אוסטרליץ.

שמה של האימפריה עבר שינויים היסטוריים רבים. בשנת 1034 כונו השטחים שבבעלותו של הקיסר קונראד השני בשם האימפריה הרומית, ואילו ב-1157 היה שמם האימפריה הקדושה. ייחוס התואר הקיסר הרומי לשליטים צפון-אירופיים החל עוד קודם לכן, בתקופתו של אוטו השני (קיסר 983-973). קיסרים מזמנו של קרל הגדול (מת בשנת 814) ועד לזמנו של אוטו הראשון (אוטו הגדול, קיסר 973-962) השתמשו בתואר אימפרטור אוגוסטוס. תחילת השימוש במונח האימפריה הרומית הקדושה מתוארכת לשנת 1254, ואילו השימוש בביטוי האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית (בלטינית: Sacrum Imperium Romanum Nationis Germanicae) (בגרמנית: Heiliges Römisches Reich Deutscher Nation) מופיע לראשונה בשנת 1512, לאחר שעבר וריאציות אחדות בסוף המאה ה-15.

נוסף על כך, בני הזמן התקשו אף להגדיר את מהותה של האימפריה הרומית הקדושה. בשנת 1667 כתב סמואל פופנדורף בחיבורו De statu imperii Germanici": Nihil ergo aliud restat, quam ut dicamus Germaniam esse irregulare aliquod corpus et monstro simile ..." ("נותר לנו, אם כן, לקרוא לגרמניה גוף שאינו כפוף לאף כלל, המזכיר מפלצת"). הפילוסוף הצרפתי וולטייר תיאר מאוחר יותר את האימפריה כמדינה שהיא "חילונית - ולא קדושה, גרמנית - ולא רומית, וממלכה - ולא אימפריה".

אופיה של האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה הרומית הקדושה היא מוסד ייחודי בהיסטוריה העולמית, ולפיכך ישנו קושי בסיסי להבינה. מסיבה זו, ראוי יהיה לציין תחילה מה האימפריה לא הייתה.

  • יחד עם זאת, האימפריה לא הייתה קונפדרציה רופפת ותו לא. אידאל הרייך (Reich), שהיה ביסודה של האימפריה לאורך רוב שנות קיומה, לא רק שתבע ממשלה קבועה בטריטוריה ברורה, אלא אף שיווה לאימפריה הילה נוצרית חזקה (ומכאן הכינוי "קדושה"). למעשה, עד 1508, המלכים הגרמנים נזדקקו לאישורו המפורש של האפיפיור, נציג האל עלי אדמות, על מנת שיוכתרו כקיסרי הרייך. הרייך, אם כן, היה בבחינת גשר בין קונפדרציה מדינית לבין ישות דתית-רוחנית.

מבחינה דתית, הייתה האימפריה הרומית הקדושה, כפי שניתן להסיק משמה, נוצרית רומית קתולית. אך עם חדירתם של זרמים פרוטסטנטיים, שמצאו את דרכם גם בקרב שכבת ההנהגה לקראת המחצית השנייה של המאה ה-16, הסכימו שליטי מדינות האימפריה דה פקטו, על סובלנות וקבלה הדדיים, וכל שליט יכול היה להכריע על דתה הרשמית של מדינתו, מדיניות זו נוסחה בפתגם הלטיני: "cuius regio, eius religio", כלומר: לאשר לו הארץ, לו הדת.

מבנה ומוסדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משיא ימי הביניים ואילך, עמדה האימפריה בסימן מאבקי כוחות בין שליטי הטריטוריות השונות המרכיבות אותה, ובינם לבין השלטון הקיסרי. בניגוד לשליטים בחלקה מערבי של הממלכה הפרנקית, שהפך מאוחר יותר לצרפת, קיסרי האימפריה הרומית הקדושה מעולם לא הצליחו לקיים שלטון בפועל באדמות שבבעלותם. במקום זה, הקיסרים נאלצו להעניק סמכויות רחבות יותר ויותר לדוכסים ולנסיכים של אותן אדמות. תהליך זה, שראשיתו במאה ה-12, הגיע במידה זו או אחרות לסיומו עם כינון שלום וסטפליה בשנת 1648.

רשמית, בראש הרייך עמד מלך, שהוכתר לקיסר על ידי האפיפיור (עד 1508), אשר שלט - להלכה, ולא למעשה - באחוזות הקיסריות (Reichsstände).

המלך הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתרתו האפיפיורית של קרל הגדול לקיסר בשנת 800 כוננה מסורת עבור המלכים הבאים. הייתה זו תוצאה של הסיוע שהעניק קרל לאפיפיור כנגד מרד תושבי רומא, אירוע שיצר את התפיסה של הרייך כמגן הכנסייה.

המינוי לקיסר היה כרוך בכהונה קודמת כ"מלך הגרמנים" (Deutscher König). מלכי הגרמנים נבחרו בהצבעה; במאה התשיעית הבוחרים היו מנהיגי חמשת השבטים הגרמאניםפרנקים, הסקסונים, הבווארים, השוואבים והתורינגים). מאוחר יותר היו אלה שליטיה החילוניים והדתיים של נסיכויות הממלכה, ולבסוף הקורפירסטן (Kurfürsten, "הנסיכים הבוחרים"). מסגרת זו הוקמה בשנת 1356. תחילה, היו שבעה נסיכים בוחרים; המספר עבר שינויים מעטים במאות הבאות.

עד 1508, נהוג היה כי מלך הגרמנים הנבחר עולה לרומא, שם יוכתר לקיסר על ידי האפיפיור. פעמים רבות שלב זה ארך שנים אחדות, במיוחד כאשר המלך היה טרוד בעיסוקים אחרים, לרבות סכסוכים צבאיים ופוליטיים במדינתו. עיכובים נוספים עשויים היו לנבוע ממתיחות בין המלך לאפיפיור עצמו.

קיסר האימפריה לא היה מסוגל לשלוט באופן עצמאי, קל וחומר אבסולוטי, על האימפריה כולה. כוחו הוגבל משמעותית על ידי המנהיגים המקומיים השונים; לאחר המאה ה-15, היה הרייכסטאג לגוף המחוקק של האימפריה, גוף מורכב שהתכנס באופן בלתי סדיר - בהתאם לבקשת הקיסר - במקומות שונים. רק אחרי 1633 קיבל הרייכסטאג מעמד של מוסד קבוע.

האחוזות הקיסריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טריטוריה נחשבה לאחוזה קיסרית אם, על פי המשפט הפיאודלי, לא הייתה כפופה לכל סמכות חיצונית אחרת מלבד זו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ושליטיה המקומיים נתפסו כזוטרים. האחוזות הקיסריות כללו:

  • שטחים הנמצאים תחת שליטתו של נסיך או דוכס מקומיים, ובמקרים אחדים - של מלך מקומי. (מלבד בוהמיה, קיסרי האימפריה הרומית הקדושה לא הורשו לשמש במקביל לתפקידם כמלכים של נחלות בתוך האימפריה. יחד עם זאת, ממלכות חיצוניות הורשו לעשות זאת, כמו ממלכת בריטניה הגדולה, ששליטיה שימשו גם כנסיכים-בוחרים של נסיכות הנובר).
  • מחוזות דתיים שהונהגו על ידי הגמון (בישוף) או על ידי נסיך-הגמון. במקרה האחרון, נהנה השליט מעוצמה דתית ומדינית כאחת. נסיך-הגמון ראוי לציון באימפריה הרומית הוא בישוף מיינץ (Mainz).
  • ערים חופשיות קיסריות, תחת שלטונו הישיר של הקיסר, שאינן כפופות למרותו של שליט או בישוף מקומי.

מספר הטריטוריות היה עצום בהיקפו, ובזמן שלום וסטפליה כבר מנה מאות אחדות. גודלן של רבות מהן לא עלה על יותר מקילומטרים-רבועים ספורים. מסיבה זו יש המכנים את האימפריה "שטיח טלאים" (Flickenteppich). לרשימת הטריטוריות שכללה האימפריה בשנת 1792, רשימת המשתתפים ברייכסטאג.

רייכסטאג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרייכסטאג היה המוסד המחוקק של האימפריה הרומית הקדושה. הוא כלל מספר מחלקות:

  • מועצת הבוחרים, כללה את השליטים הבוחרים באימפריה הרומית הקדושה.
  • מועצת הנסיכים, כללה שני מושבים, דתי וחילוני:
    • המושב החילוני: נסיכים (שליטי הטריטוריות, המחזיקים באחד מן התארים הבאים: נסיך, ארכי-דוכס, דוכס, מרקיז או פיאודל מלכותי) הצביעו באופן עצמאי, בבחינת קול אחד לכל טריטוריה; נסיכים שהחזיקו ביותר מטריטוריה אחת נהנו, אם כן, מהשפעה רבה יותר. המושב כלל גם רוזנים ואצילים מקומיים, אשר קובצו לארבע מחלקות: ווטראו, שוואביה, פרנקוניה ווסטפליה. כל מחלקה כזו החזיקה בקול קיבוצי אחד.
    • המושב הכנסייתי: בישופים, מספר אבות מנזר וראשי מסדרי האבירים של המסדר הטוטוני ומסדר סיינט ג'ון החזיקו כל אחד בקול אחד. אבות מנזר נוספים קובצו בשתי מחלקות: שוואביה והריין. כל מחלקה החזיקה בקול קיבוצי אחד.
  • מועצת הערים הקיסריות, שכללה את נציגי הערים החופשיות-קיסריות, אשר קובצו בשתי מחלקות: שוואביה והריין. כל מחלקה החזיקה בקול קיבוצי בודד. מועצת הערים הקיסריות לא הייתה שווה בכוחה למועצות האחרות; היא לא יכלה לדון ו\או להצביע בעניינים רבים, לרבות סיפוחן של טריטוריות חדשות לאימפריה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהפרנקים המזרחיים למאבק האינווסטיטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שקרל הגדול מלך הפרנקים כבש את איטליה וגרמניה, הוא הוכתר על ידי האפיפיור ב-25 בדצמבר 800 לקיסר של האימפריה שכבש. עם זאת, הוא המשיך להשתמש בתואר מלך הפרנקים ועל כן יש מחלוקת האם ניתן לראות בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה.

לאחר חלוקת הממלכה הפרנקית בהסכם ורדן (843) בין שלושה מנכדיו של קרל הגדול, שליט הנחלה המזרחית נחשב כיורש התואר של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, לדעת ההיסטוריונים הגורסים שהאימפריה אכן התקיימה אז.

בשנת 911, לאחר מות המלך הקרולינגי לודוויג הילד ללא צאצאים, בחרו מנהיגי אלמניה, בוואריה, פרנקיה וסקסוניה בקונראד הראשון, שהיה פרנקי אך מהשושלת הקרולינגית, כשליטם החדש. היינריך הראשון (שלט 919-936), סקסוני שנבחר ברייכסטאג של פריצלאר בשנת 919, נבחר כיורשו של קונראד. בשנת 921 השיג היינריך את הסכמת שליטיו הקרולינגים של החלק המערבי לכינון אימפריה מזרחית נפרדת, וכינה עצמו rex Francorum orientalum (מלך הפרנקים המזרחיים). היינריך בחר בבנו אוטו כיורש, ובשנת 936 הוכתר הלה למלוכה בעיר אאכן. בשנת 962 הוכתר על ידי האפיפיור כקיסר אוטו הראשון (בעתיד יכונה "אוטו הגדול") והמאחרים את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה רואים בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה.

כותבים בני הזמן, כמו גם כותבים מאוחרים יותר, התייחסו להכתרה האפיפיורית בתור ה translatio imperii, העברת הקיסרות מידי הרומאים לישות מדינית חדשה. הקיסרים הגרמנים, אם כן, ראו עצמם כממשיכי דרכם הישירים של קיסרי האימפריה הרומית; מסיבה זו כינו עצמם אוגוסטוס, על שם הקיסר הרומי הראשון, אוגוסטוס קיסר. בשלב זה, עם זאת, נמנעו מלכנות עצמם קיסרים "רומאים", ככל הנראה מתוך כוונה שלא לעורר סכסוך עם הקיסר הרומי שעדיין ישב בקונסטנטינופול. המונח imperator Romanorum (קיסר הרומאים) נפוץ רק בשלב מאוחר יותר, בתקופתו של קונראד השני.

בשלב זה, הממלכה המזרחית לא הייתה "גרמנית" כשם שהייתה "קונפדרציה" של השבטים הגרמאנים, כשהחשובים שבהם היו הפרנקים, הבווארים, האלמנים והסקסונים. נראה כי האימפריה שרדה כאיחוד מדיני בעיקר לנוכח השפעתם האישית הרבה של המלך היינריך הראשון ובנו אוטו הגדול. אף על פי שלהלכה נבחרו על ידי מנהיגי השבטים הגרמאניים, בפועל היו מסוגלים לקבוע את יורשיהם.

עובדה זו השתנתה לאחר מותו של היינריך השני בשנת 1024, מבלי שהותיר אחריו צאצאים. קונראד השני, הראשון לקיסרים בני השושלת הסאלית, נבחר באותה שנה. הבחירה הייתה שילוב של השפעה אישית, סכסוכים בין-שבטיים, דיני ירושה וכן תמיכתם של מנהיגים מקומיים, שיימנו בסופו של דבר על מסגרת הבוחרים הקיסרית.

עד זמנו של אוטו השלישי (מלך 983, קיסר 996-1002), מקובל היה כי המלכים והקיסרים ישהו בעיקר באדמות מוצאם, ושם יקימו את ממשלתם. אוטו השלישי, לעומת זאת, לא בחר במושב קיסרי קבוע, אלא נדד עם פמלייתו ברחבי הבישופויות באימפריה. בנוסף, יורשיו של אוטו, היינריך השני, קונראד השני והיינריך השלישי, פיקחו ומינו בעצמם את הדוכסים והנסיכים של הטריטוריות ברחבי האימפריה.

תהילתה של האימפריה הרומית הקדושה עמדה בפני משבר חמור במאבק האינווסטיטורה, שבה האפיפיור גרגוריוס השביעי החרים את המלך היינריך הרביעי (מלך 1056, קיסר 1084-1106). אף שהחרם בוטל לאחר ההליכה לקנוסה בשנת 1077, היו לו השלכות מרחיקות לכת. במהלך שנות החרם בחרו הדוכסים הגרמנים במלך אחר, רודולף פון שוואביה, שנאלץ להשיב את הכתר להיינריך ב-1088, בתום מלחמה בת שלוש שנים בין השניים. ואולם שורשיה המיתיים של האימפריה ניזוקו לתמיד; המלך הגרמני הושפל על ידי נציג האל עלי אדמות. חשוב מכך, הכנסייה זכתה למעמד של שחקן עצמאי במערכת הפוליטית של האימפריה.

האימפריה תחת בית הוהנשטאופן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרידריך הראשון "ברברוסה" נמנה עם החשובים שבקיסרי האימפריה

קונראד השלישי עלה לכתר בשנת 1138 והיה לקיסר הראשון לבית הוהנשטאופן, שעתיד היה לשקם את תהילתה של האימפריה. היה זה פרידריך "ברברוסה" (מלך 1152, קיסר 1155-1190) שהעניק לאימפריה את הכינוי "קדושה", וברוח זו ניהל את ענייני החוק והחקיקה.

בנוסף, תחת ברברוסה שבה ועלתה תפיסת ה"רומאיות" של האימפריה, שהייתה, ככל הנראה, נסיון להצדיק את עוצמתו הנפרדת של הקיסר ביחס למוסד האפיפיורות, שהלך והתחזק בשנים אלה. מערכת החוקים שאימץ ברברוסה כללה מרכיבים רבים, ששורשיהם היו בחוק הרומי המסורתי. ביניהם ניתן למנות טביעת מטבעות, סלילת דרכים, גביית מסים וקנסות וכן מינוי פקידים. אותה מערכת חוקים הייתה קשורה קשר הדוק למשפט הפיאודלי, במה שאפשר לברברוסה לקיים לעתים שלטון ריכוזי למדי, תוך שהוא כובל את הדוכסים העקשנים לחוקי האימפריה כולה.

צעד חשוב נוסף שעשה ברברוסה היה כינון שלום פנימי בתוך האימפריה, ה-Landfrieden. היה זה בבחינת נסיון לסיים את הסכסוכים הפנימיים ואת נקמות הדם בין הדוכסים המקומיים השונים, אך גם אמצעי להכפפת נתיני הקיסר למערכת משפטית אחת, הכוללת דין פלילי ציבורי - מעין גלגול קדם-מודרני של רעיון "שלטון החוק", שבשלב זה לא היה נורמטיבי.

העובדה שלאחר מאבק האינווסטיטורה הפכה הכנסייה למוסד עצמאי מבחינה פוליטית, שלא נאות עוד לשמש כמנגנון לשימור עוצמתם של קיסרי האימפריה, נתפסה בעיני הקיסרים לבית הוהנשטאופן כבעיה חמורה. על מנת לפתור בעיה זו, בחרו הקיסרים להחכיר יותר ויותר אדמות למיניסטריאליה, חיילים משועבדים לשעבר, שנחשבו לאמינים ונאמנים יותר מאשר הדוכסים המקומיים. מעמד זה, ששימש בתחילה לצורכי מלחמה, יהווה את הבסיס למסדרי האבירים העתידיים, מהאלמנטים המרכזיים שבשימור העוצמה הקיסרית.

שנות שלטונו המאוחרות של הקיסר האחרון לבית הוהנשטאופן, פרידריך השני, היו שונות במידה רבה משלטון קודמיו. בעודו ילד, מלך תחילה בסיציליה, בזמן שבשטחי גרמניה, פיליפ משוואביה (נכדו של ברברוסה) ואוטו הרביעי (בנו של היינריך הארי) התחרו עמו על תואר מלך הגרמנים. לאחר שגבר פרידריך על יריביו והוכתר לקיסר בשנת 1220, הוא הוחרם על ידי האפיפיור לאחר שתבע בעלות על רומא. למרות זאת, פרידריך ביצע את הלא יאמן וכבש את ממלכת ירושלים בשנת 1228, במהלך מסע צלב. היה זה שיאו האחרון של ההיבט המיתי-רוחני באופייה של האימפריה הרומית הקדושה.

למרות זאת, פרידריך השני הוא שגרם בסופו של דבר לצעדים שהובילו להתפרקותה של האימפריה. ראשית, עיקר עניינו היה בכינונה של מדינה מודרנית במיוחד בסיציליה, הכוללת מערכות שירותים ציבוריים, בנקאות ומשפט. בנוסף, פרידריך העניק לדוכסים הגרמנים זכויות-יתר וסמכויות חסרות תקדים בהיקפן ובמהותן, שלא תשללנה מהם על ידי קיסרים אחרים. בוועידה הנסיכית-כנסייתית שנערכה ב-1220, פרידריך העניק לנסיכים-הגמונים סמכות עצמאית לקבוע מכסים, לטבוע מטבעות, לעצב מערכות משפט ואף לבצר את הטריטוריות שלהם באופן עצמאי. בשנת 1232 הוענקו הזכויות הללו גם לנסיכים החילוניים (שכונו לראשונה domini terrae, אדוני אדמתם; שינוי מובהק בטרמינולוגיה הפוליטית), כתוצאה ממרד שהובילו בראשותו של הנסיך היינריך, בנו של פרידריך השני. באמצעות מתן הפריבילגיות הללו, ביקש פרדריך להשקיט את הטריטוריות שמצפון להרי האלפים ואת שליטיהן, על מנת שיוכל להתרכז באדמותיו באיטליה ובסיציליה.

אחרי בית הוהנשטאופן: עלייתן של הנסיכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של פרידריך השני בשנת 1250 לא הצליחה אף אחת מהשושלות המתחרות לתפוס את הכתר, ולכן נאלצו הנסיכים הראשיים של האימפריה לבחור מספר מלכים מבתים שונים. התקופה שבין 1246 (שנת בחירתם של היינריך ראספ וויליאם השני מהולנד) ועד שנת 1273, או אז נבחר רודולף הראשון לבית הבסבורג, מכונה על פי רוב האינטררגנום הגדול (התקופה שבין הקיסרים).

הנסיכים-הבוחרים של האימפריה הרומית הקדושה

הקשיים בבחירת המלך הביאו בסופו של דבר להופעת אספת הנסיכים הבוחרים (Kurfürstenkollegium), גוף פוליטי קבוע המונה שבעה נסיכים-בוחרים, אשר נוסד באופן רשמי בשנת 1356. אספה זו כללה את נסיך-הגמון מיינץ, נסיך-הגמון קלן, נסיך-הגמון טריר, מלך בוהמיה, דוכס סקסוניה, מרקיז ברנדנבורג, ורוזן ריינלנד-פאלץ. התפתחות זו מסמלת יותר מכל את הופעתה של הדואליות השלטונית בין קייזר אונד רייך, הקיסר וממלכתו, שהלכו ונתפסו כמושגים נפרדים. הדבר השתקף גם בשלטונם של הקיסרים הפוסט-סטופנים ובדרכים שבהן ניסו לשמר את עוצמתם. בעבר, עוצמתה הצבאית והכלכלית של האימפריה רוכזה בעיקר באדמות הקיסריות (Reichsgut), שהיו בבעלותו הישירה של הקיסר (וכללו ערים קיסריות רבות). אחרי המאה ה-13 השתנו פני הדברים: האדמות הקיסריות – ועמן מוקדי העוצמה הקיסרית - הועברו לחזקתם של הדוכסים והשליטים המקומיים, בין אם על מנת לגייס הון לאוצר האימפריה, בין אם לזכות בנאמנותם או לשכך את תאוותם של דוכסים עקשנים.

השליטה הישירה באדמות הקיסריות לא שירתה עוד, אם כן, את צרכיהם של הקיסר או של הדוכסים. תחת זאת, מלכי האימפריה וקיסריה (החל מהמלך רודולף הראשון לבית הבסבורג) נשענו באופן הולך וגובר על האדמות שבשליטת משפחותיהם כאמצעי לביסוס כוחם. בניגוד לאדמות הקיסריות, שהיו מפוזרות ברחבי האימפריה ולכן קשות לניהול, השטחים המשפחתיים היו קומפקטיים יותר וקל היה לשלוט בהן. בשנת 1282, אם כן, המלך רודולף הראשון החכיר את אדמות אוסטריה והשטיירמארק שבבעלותו - לבניו.

ב-1312, שנת הכתרתו של הקיסר היינריך השביעי, נכנסה שושלת לוקסמבורג לתמונה. היינריך היה המלך הראשון מאז פרידריך השני (שמת, כאמור, 62 שנים לפני כן) אשר הוכתר כקיסר האימפריה הרומית הקדושה. כל הקיסרים והמלכים ששלטו אחריו נשענו על אחוזות משפחותיהם (Hausmacht): הקיסר לודוויג הרביעי לבית ויטלסבאך (מלך 1314, קיסר 1328-1347) התבסס על נחלות משפחתו בבוואריה; קרל הרביעי לבית לוקסמבורג, נכדו של היינריך השביעי, שאב את עיקר עוצמתו מאדמותיו שבבוהמיה. בין המאות ה-13 וה-15 חל השינוי בטריטוריות המרכיבות את האימפריה, שהלכו וקיבלו מאפיינים של מדינות קדם-מודרניות. התהליך לא היה אחיד: השטחים המתקדמים ביותר היו אלה החופפים לקהילות הגרמאניות העתיקות, בוואריה לדוגמה.

הרפורמה הקיסרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"חוקת" האימפריה עדיין לא הייתה מבוססת ברובה בראשית המאה ה-15. אף על פי שכמה ממוסדותיה ונהליה השלטוניים כבר נקבעו, הכללים שעל-פיהם התנהל שיתוף הפעולה בין הגורמים השונים באימפריה (המלך\קיסר, הנסיכים-הבוחרים והשליטים המקומיים האחרים) לא היו ממוסדים, והיו תלויים במידה רבה באישיותו של המלך\קיסר. וכך, קיסרים כדוגמת זיגמונד לבית לוקסמבורג (מלך 1410, קיסר 1433-1437) ופרידריך השלישי (מלך 1440, קיסר 1452-1493) יכולים היו לקבוע את מקום מושבם באדמותיהם הפרטיות ולהתעלם מאדמות הגרעין של האימפריה, במה שהחליש את המוסדות שאמורים היו לשתף עמם פעולה בניהול הממלכה. הרייכסטאג במובנו כגוף המחוקק של האימפריה לא היה קיים בשלב זה. חמור מכך, הדוכסים השונים באימפריה הסתכסכו זה עם זה לעתים תכופות, ועימותיהם אף התפתחו לכדי מלחמות מקומיות.

גם הכנסייה הייתה במשבר. הסכסוך שהתנהל בין מספר אפיפיורים מתחרים נפתר רק בועידת קונסטנץ (1414-1418); אחרי 1419, הושקע מאמץ רב בדיכוי מעשי הכפירה של ההוסיטים. התפיסה הימי ביניימית של Corpus Christianum, לפיה הכס הקדוש והאימפריה הרומית הקדושה יובילו יחדיו את העולם הנוצרי, החלה דועכת בתקופה זו.

במקביל, המאה ה-15 ידעה דיונים רבים על מהותה של האימפריה עצמה. חוקי העבר לא התאימו עוד למבנה הנוכחי, והיה צורך דחוף בשלום פנימי (Landfrieden) נוסף על זה שכונן פרידריך ברברוסה מאות שנים לפני כן. הדיונים הללו הולידו את רעיון ה"רפורמה" במובנו המקורי של הפועל הלטיני, היינו, להשיב את הדברים לתבניתם העתיקה.

בשנת 1486, כשפרידריך השלישי היה זקוק לתמיכתם של הדוכסים המקומיים על מנת לממן את מלחמתו בהונגרים, ניצב בפני דרישתם המאוחדת של הדוכסים להשתתף לראשונה בחצר הקיסרית ובענייני ניהול האימפריה. לראשונה, אוחדה אספת הבוחרים יחד עם השליטים המקומיים האחרים ברחבי האימפריה במה שהביא ליצירתו של הרייכסטאג (אליו יצטרפו בעתיד הערים הקיסריות). פרידריך סירב לתביעתם זו, ואולם בנו, הקיסר מקסימיליאן הראשון, היה פרגמטי יותר, וכינס בסופו של דבר את הרייכסטאג בעיר וורמס (ורמייזא) בשנת 1495, שנתיים לאחר מות אביו. ברייכסטאג הסכימו הקיסר והדוכסים על ארבעה צווים, שיחד זכו לכינוי רייכסרפורם (הרפורמה הקיסרית): הייתה זו סדרה של פעולות משפטיות שהעניקו לאימפריה המתפוררת מעט יציבות מבנית.

השינוי המשמעותי ביותר כלל את יצירתן של אחוזות המעגלים הקיסריים (Reichskreise): טריטוריות בחלקים שונים של האימפריה אוחדו ב"מעגלים", שתכליתם הייתה לספק הגנה ויציבות אזורית כוללת. אחוזות המעגלים הקיסריים היו במוקד, ושם ישבה האספה הקבועה של כל מעגל. אף על פי שתחילה הוקמו שישה מעגלים, המספר הועלה לעשרה בשנת 1512 (השנה שבה, אגב, הורחב תוארו הרשמי של קיסר האימפריה לכדי "קיסר האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית"). על המעגלים הקיסריים נמנו המעגל האוסטרי, הבווארי, הבורגונדי, הפרנקוני, הרייני, הווסטפלי, הסקסוני התחתון, הרייני העליון, הסקסוני העליון והשוואבי. מערכת זו, בדומה לשינויים מבניים ומשפטיים נוספים של הרייכסרפורם, שרדה במידה רבה עד לקריסתה של האימפריה בראשית המאה ה-19.

המשבר שלאחר הרפורמציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשיזם מרטין לותר בשנת 1517 את מה שעתיד היה להיקרא ה"רפורמציה", זיהו הדוכסים המקומיים הזדמנות לצאת כנגד הקיסר. שטחי האימפריה חולקו בהתאם לקווים דתיים נוקשים, כשצפונה, מזרחה וערים מרכזיות רבות בתחומה (לרבות שטרסבורג, פרנקפורט ונירנברג), הופכים פרוטסטנטים, ואילו הדרום והמערב נותרים קתולים ברובם. לאחר מאה שנות מאבק, היה הסכסוך הפנים-גרמני מהגורמים המרכזיים שהובילו לפרוץ מלחמת שלושים השנה (1618-1648), שהחריבה חלקים ניכרים מהאימפריה. מעצמות זרות, כדוגמת צרפת ושבדיה, התערבו בסכסוך לטובתם של הכוחות הפרוטסטנטיים שנלחמו בקיסר הקתולי, וקרעו נתחים עבים משטח האימפריה.

אחרי שלום וסטפליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופה הממשי של האימפריה בא במספר שלבים. לאחר החתימה על הסכמי וסטפליה ב-1648, אשר העניקו לטריטוריות השונות ריבונות כמעט מוחלטת, ואף התירו להן לכרות בריתות נפרדות עם מדינות אחרות; האימפריה הרומית הקדושה הייתה לאוסף רופף של ישויות מדיניות שהיו במידה רבה עצמאיות.

סוף האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המהפכה הצרפתית, מלחמות נפוליאון, הריינבונד, חילון

האימפריה הרומית הקדושה קרסה באופן רשמי ב-6 באוגוסט 1806, שעה שקיסרה האחרון, פרנץ השני, התפטר מתפקידו. יחד עם זאת, צאצאיו של פרנץ הוסיפו להחזיק בתואר "קיסרי אוסטריה" עד שנת 1918. בין השנים 1804 ועד 1867 צאצאיו שלטו על האימפריה האוסטרית ובין השנים 1867 ועד 1918 שלטו על האימפריה האוסטרו הונגרית.

ניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

חולשת הקיסרים במאות ה-11 וה-12[עריכת קוד מקור | עריכה]

חולשת הקיסרים במאות ה-11 וה-12 הייתה נעוצה, לפי ההיסטוריון ז'אק לה גוף בשני גורמים עיקריים: הראשון, עיקר האינטרסים הקיסריים הופנו דרומה, לכיוון איטליה, אליה ערכו מסעות רבים בהזניחם את הצפון. הצבת איטליה בראש מעייניהם נבעה בראש ובראשונה מחשיבותה של רומא, כעיר ההכתרה הסמלית, אך רומא הייתה נתונה לשלטון האפיפיור מולו הייתה נטושה מלחמה בהקשר למאבק על עליונות השלטון החילוני מול זה הדתי. כמו כן, באיטליה, בעיקר בשטחי ערי המדינה שבצפונה, נמצאו הנחלות הפוריות והעשירות ביותר והמיסים שיכלו להעלות היו גבוהים מאלה של נחלות גרמניות. אך ערי המדינה היו רבות, נתונות למערכת בריתות אד-הוק ומרדניות באופיין.

הגורם השני, המשלים, לחולשת הקיסרים היה המחסור בבעלי ברית טובים ויציבים. האצולה הוותיקה העדיפה את עקרון הבחירה על עקרון הירושה השלטונית ולפיכך הייתה בלתי-אמינה. בפרט, נאמנותם של נסיכי הכנסייה הייתה לרוב בראש ובראשונה לאפיפיור ולא לקיסר. הקיסרים ניסו להעלות מעמד של אצולת-שירות או אצולה חדשה, שהתבססה על נותני שירות (כלכלי, מנהלי או צבאי) שהועלו למדרגת אצילים, אולם אלו, במקום שייטו חסד לקיסר, ביקשו להטמע עד מהרה במעמד האצולה הוותיק ואימצו את סלידתו מהשלטן הקיסרי. לאצילים אלה הוענקו גם בדרך כלל טירות משמר או אחוזות מרוחקות באיטליה, שם התבקשו לשמש כ"שוט הקיסר". קיסרים מסוימים, בראשם היינריך החמישי, העניקו פריווילגיות לערים, בתקווה שיזכו בכך בתמיכתן, אך האופי הדמוקרטי יחסית של הערים וחוסר ההומוגניות שלהן לא איפשרו להן להיות בנות-ברית נאמנות לקיסר.

כמו כן, בפנייה דרומה הזניחו הקיסרים אצילים חזקים שכבשו להם נחלות בצפון ובמזרח ועשו בהן כבתוך שלהם, בראשם והתקיף והחצוף שבהם, היינריך הארי, דוכס סקסוניה ובוואריה. ההתמודדות מול אצילים חזקים אלו הובילה למרידות רחבות היקף, הגדולה שבהן ב-1192 נערכה בתמיכתו של ריצ'רד לב הארי, מלך אנגליה‏[1].

סוף ימי הקיסרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו שטענו כי שלושה גורמים קבעו מראש את גורלה של גרמניה בעת החדשה: הרייך, הרפורמציה ומאוחר יותר, הדואליזם בין אוסטריה ופרוסיה. רבים ניסו להסביר מדוע לא הצליח הרייך במשך אלף שנות קיומו לצבור די סמכות ריכוזית ולהפעילה על השטחים שבשליטתו, בניגוד לשכנה ממערב, צרפת, ערש השלטון הריכוזי והאבסולוטיזם. להלן מספר הסברים נפוצים:

  • הרייך היה מאז ומתמיד גוף פדרלי במהותו: גם הפעם, בניגוד לצרפת, שהייתה ברובה חלק מהאימפריה הרומית, בחלקיה המזרחיים של הממלכה הפרנקית התרגלו השבטים הגרמאנים לעצמאות רבה, ולכן לא היו נכונים לוותר על חלקים מכוחם ועצמאותם לטובת סמכות ריכוזית כלשהי. כל הנסיונות ליצור מערכת שלטונית המבוססת על ירושה, כמו בממלכות אחרות באירופה, נחלו כישלון; המלך הגרמני נבחר כמעט תמיד. מאוחר יותר, כל מועמד למלוכה נדרש להבטיח הבטחות ולהאציל סמכויות לבוחריו, וכך להעניק לטריטוריות של הרייך יותר ויותר עוצמה, במה שהביא לפגיעה נוספת במאמצים לרכז את השלטון הקיסרי.
  • כיוון שלרייך היו גוון דתי מובהק, יעילותו כמוסד מדיני נפגעה משמעותית. הדבר נובע בעיקר מהעובדה שהמלכים הגרמנים הוכתרו לקיסר על ידי האפיפיור. בצד המתיחויות והעיכובים שהתעוררו מנהג זה, מעולם לא הובהר תחת אילו תנאים יקיים האפיפיור את ההכתרה, וחשוב מכך – האם סמכותו המדינית-חילונית של הקיסר תלויה או כפופה לסמכותו הדתית של האפיפיור. הוויכוחים והדיונים אודות נושאים אלה הגיעו לשיאם במהלך המאה ה-12, והובילו בסופו של דבר למאבק האינווסטיטורה ולקונקורדט של וורמס בשנת 1122.
  • קשה לומר האם המערכת הפיאודלית של הרייך, לפיה המלך ניצב לכאורה בקודקוד "הפירמידה הפיאודלית", הייתה גורם לחולשת האימפריה או תסמין שלה. כך או כך, הציות הצבאי, אשר – לפי המסורת הגרמאנית – היה כרוך בהענקת קרקעות ללוחמים, היה בעיה מהותית: כשהאימפריה יצאה למלחמה, היא פעלה באופן איטי מאוד ובלתי יעיל.

הרייך השלישי הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר איחודה של גרמניה כמדינת לאום בשנת 1871 (ר' האימפריה הגרמנית), האימפריה הרומית הקדושה נודעה לעתים בתור הרייך הראשון. גרמניה הנאצית ראתה עצמה בתור הרייך השלישי, ואילו האימפריה הגרמנית (1871-1918) נחשבה לרייך השני. מספור זה נועד, כביכול, להוכיח את הקשר שבין המפלגה הנאצית לבין העבר הגרמני המפואר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ז'אק לה גוף, ימי הביניים בשיאם, עמ' 82-86