האימפריה הרומית הקדושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האימפריה הרומית הקדושה
Imperium Romanum Sacrum ‏(לטינית)
Heiliges Römisches Reich ‏(גרמנית)
Sacro Romano Impero ‏(איטלקית)
Banner of the Holy Roman Emperor with haloes (1400-1806).svg Coat of Arms of Leopold II and Francis II, Holy Roman Emperors-Or shield variant.svg
דגל סמל
Holy Roman Empire ca.1600.svg
מפת האימפריה בסביבות שנת 1600.
יבשת אירופה
שפה נפוצה רשמית: לטינית,

בפועל: שפות גרמאניות, שפות רומאניות, וניבים סלאביים.

עיר בירה אאכן, פראג, ווינה
משטר מונרכיה נבחרת
הקמה
תאריך
הכתרת אוטו הראשון כקיסר על ידי האפיפיור.
2 בפברואר 962
פירוק
תאריך
ויתור של פרנץ השני על התואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
6 באוגוסט 1806
ישות קודמת Karl der Große 800.jpg האימפריה הפרנקית
Ludwig der Deutsche.jpg פרנקיה המזרחית
ישות יורשת הקונפדרציה השווייצרית הישנההקונפדרציה השווייצרית הישנה  הקונפדרציה השווייצרית הישנה
הולנד (1581 - 1795)הולנד (1581 - 1795) הרפובליקה ההולנדית
הקונפדרציה של הרייןהקונפדרציה של הריין  הקונפדרציה של הריין
המלוכה ההבסבורגיתהמלוכה ההבסבורגית האימפריה האוסטרית
צרפתצרפת הקיסרות הראשונה
ממלכת איטליה הנפוליאוניתממלכת איטליה הנפוליאונית  ממלכת איטליה הנפוליאונית
פרוסיהפרוסיה ממלכת פרוסיה
המדינות הבלגיות המאוחדותהמדינות הבלגיות המאוחדות  המדינות הבלגיות המאוחדות
ליכטנשטיין (1719-1852)ליכטנשטיין (1719-1852) ליכטנשטיין
אוכלוסייה בעבר 1200 לספירה- 5,000,000 לערך

1500 לספירה- 16,000,000 לערך 1618 לספירה- 21,000,000 לערך 1648 לספירה- 16,000,000 לערך 1786 לספירה- 26,265,000 לערך

דת רשמית: נצרות רומית קתולית

וכן גם: מיעוט יהודי,
ולאחר 1555 גם זרמים פרוטסטנטים.

HRR.gif
מפת האימפריה לאורך השנים.
היסטוריה של גרמניה
גרמניהגרמניה
היסטוריה מוקדמת

שבטים גרמאניים
נדידת העמים
האימפריה הפרנקית

גרמניה של ימי הביניים

פרנקיה המזרחית
האימפריה הרומית הקדושה

תחילת התקופה המודרנית

גרמניה במאה ה-18
פרוסיה

הדרך לאיחוד

הקונפדרציה של הריין
הקונפדרציה הגרמנית
מהפכות 1848
הקונפדרציה הצפון-גרמנית

האיחוד והרייך הגרמני

הקיסרות הגרמנית
רפובליקת ויימאר
גרמניה הנאצית

גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה

אזורי הכיבוש בגרמניה
גירוש גרמנים לאחר המלחמה
היסטוריה של גרמניה המזרחית
היסטוריה של גרמניה המערבית
בריחת המוחות מגרמניה המזרחית
הגבול בין שתי הגרמניות
חומת ברלין
איחוד גרמניה המחודש
גרמניה אחרי האיחוד

פורטל גרמניה
אוסטריהאוסטריה
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של אוסטריה

באבנברג

הבסבורג

האימפריה הרומית הקדושה

האימפריה האוסטרית

האימפריה האוסטרו-הונגרית

הרפובליקה האוסטרית הראשונה

אוסטרופשיזם

אנשלוס

אזורי הכיבוש באוסטריה

אוסטריה
סמל האימפריה הרומית הקדושה

האימפריה הרומית הקדושה (בלטינית: Sacrum Romanum Imperium, בגרמנית: Heiliges Römisches Reich, באיטלקית: Sacro Romano Impero), או בשמה המאוחר- הרייך הראשון (וגם HRE לעתים באנגלית), הייתה ישות מדינית שהתקיימה במרכז אירופה ובמערבה לאורך ימי הביניים. האימפריה צמחה בחלקה המזרחי של האימפריה הפרנקית, לאחר שזו חולקה בהסכם ורדן (843), והתקיימה למשך קרוב לאלף שנים, עד לפירוקה בשנת 1806 בעקבות קרב אוסטרליץ.

שמה של האימפריה עבר שינויים היסטוריים רבים. בשנת 1034 כונו השטחים שבבעלותו של הקיסר קונראד השני בשם האימפריה הרומית, ואילו ב-1157 היה שמם האימפריה הקדושה. ייחוס התואר הקיסר הרומי לשליטים צפון-אירופיים החל עוד קודם לכן, בתקופתו של אוטו השני (קיסר 983-973). קיסרים מזמנו של קרל הגדול (מת בשנת 814) ועד לזמנו של אוטו הראשון (אוטו הגדול, קיסר 973-962) השתמשו בתואר אימפרטור אוגוסטוס. תחילת השימוש במונח האימפריה הרומית הקדושה מתוארכת לשנת 1254, ואילו השימוש בביטוי האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית (בלטינית: Sacrum Imperium Romanum Nationis Germanicae) (בגרמנית: Heiliges Römisches Reich Deutscher Nation) מופיע לראשונה בשנת 1512, לאחר שעבר וריאציות אחדות בסוף המאה ה-15.

נוסף על כך, בני הזמן התקשו אף להגדיר את מהותה של האימפריה הרומית הקדושה. בשנת 1667 כתב סמואל פופנדורף בחיבורו De statu imperii Germanici": Nihil ergo aliud restat, quam ut dicamus Germaniam esse irregulare aliquod corpus et monstro simile ..." ("נותר לנו, אם כן, לקרוא לגרמניה גוף שאינו כפוף לאף כלל, המזכיר מפלצת"). הפילוסוף הצרפתי וולטייר תיאר מאוחר יותר את האימפריה כך- "האימפריה הרומית הקדושה היא אינה קדושה, או רומית, או אימפריה".[1]

תוכן עניינים

שמה של האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמה המורכב משלושת המילים "אימפריה", "רומית" ו"קדושה" עדיין מהווה בתיארוכו סלע מחלוקת. משנה אחת מסבירה כי הגדרתה כאימפריה הייתה לפחות ממתקופתו של אוטו הגדול. בהמלך תקופתו נמצא מסמך המתעד את היותה של המונרכיה לאימפריה אך בהתחשב בהקשר המשפט נראה כי הכוונה היא לא לממלכה עצמה אלא לכוח השלטוני העומד בראשה. במשך כהונתם של הקיסרים העוקבים לאוטו הגדול נראה כי ההגדרה המצוינת לעיל קיבלה את התוספת "קדושה" נראית אך בצורה די עמומה ולא נפוצה מידי כדי להכריע חד משמעית אם כך גם נקראה בזמנים הללו או לא, כל זאת כשהיא מפוצלת ולא נכתבת במסמך אפילון אחד מהתקופה (כלומר ישנם מסמכים המדברים על "אימפריה קדושה" בנפרד ואחרים על "אימפריה רומית") . מתקופת שלטונו של פרידריך ברברוסה ניתן להצביע בבירור כי הוגדרה האימפריה כאימפריה רומית, כשבמסמכים רבים מצוינות המילים הלטיניות:[2]

sacrum imperium et diva res publica (אימפריה קדושה וחבר העמים הקדוש)

ישנו מקור ראשון מסוגו המתעד את שילוב שני השמות ביחד משנת 1254, אך נראה כי עקב נדירותו הוא לא נהיה לפופולרי ולא הצליח להחליף את שני השמות הנפרדים. מנגד עמדה תופעה כמעט מקבילה באחת משפות היום-יום באימפריה כשהיא מכונה בפעמים אחדות heiliges Reich (הרייך הקדוש) ובפעמים אחרות כמעט לרוב כשהן בנפרד Römisches Reich (הרייך הרומאי), כך שגם כאן מופיע פיצול כמעט מוחלט. לעת סוף ימי הביניים החלו שינויים נוספים בשם, כשהיא לפעמים מכונה dem heiligen Römischen Reich und Deutschen Landern ולפעמים dem heiligen Reiche und deutscher Nation ('"האימפריה הרומית הקדושה והארצות הגרמניות" ו-"הרייך הקדוש והאומה הגרמנית" בהתאמה) לצד שמות וכינויים אחרים ובכך מסמך זה מהווה את המסמך הראשון (בשלב מאוחר- כבר במחצית שנות קיומה של האימפריה) שמצהיר המפורש ובאופן מלא את שמה .[2]

ציר הזמן של האימפריה הרומית הקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2 בפברואר 962- יוחנן השביעי מכתיר את אוטו הגדול כקיסר הרומאים (לרוב זהו תאריך ייסודה הרשמי כיום)[3]
  • 7 במאי 973- אוטו השלישי מחליף את אביו (אוטו השני) בשלטון לאחר מותו[3]
  • 24 בינואר 1004- הנרי השני (בן דודו של אוטו השלישי) מוכתר כקיסר[3]
  • 13 ביולי 1024- הנרי השני מת ובכך נגמר זמן שלטונם של שושלתו של אוטו הגדול[3]
  • 26 במרס 1027- האפיפיור של הכנסייה הקתולית יוחנן בתשעה עשר מכתיר את קונארד השני כקיסר[3]
  • 5 באוקטובר 1056- הנרי השלישי תופס את השלטון[3]
  • 24 בינואר 1076- סכסוך עז בין הנרי הרביעי לאפיפיור גרגוריוס השביעי מגיע לשיאו[3]
  • 31 במרס 1084- הנרי הרביעי מוכתר כקיסר על ידי האפיפיור קלמנס השלישי[3]
  • דצמבר 1105- הנרי החמישי תופס את השלטון[3]
  • 23 בספטמבר 1122- תם הסכסוך בין מדינת האפיפיור לאימפריה הרומית הקדושה תחת חסותו של הנרי החמישי והאפיפיור קלסיטוס השני[3]
  • 23 במאי 1125- לותאר השלישי עולה לשלטון (סיומה של השושלת הסליאנית)[3]
  • 4 במרס, 1152- פרידריך הראשון (ברברוסה) הופך למלך הגרמני על ידי טקס הכתרה[3]
  • 20 ביוני 1190- הנרי השישי עולה לשלטון[3]
  • 25 בדצמבר 1194- סיציליה מצטרפת לאיחוד רשמית[3]
  • 1198- פיליפ של שוואביה ואוטו הרביעי מוצעים כקיסרים חלופיים להנרי השישי ופורצת מלחמת אזרחים באימפריה[3]
  • 21 ביוני 1208- התנקשות בחיוו של פיליפ של שוואביה צלחה[3]
  • 11 בנובמבר 1208- אוטו הרביעי מוכתר כמלך גרמניה הרשמי[3]
  • 1209- אוטו הרביעי מוכתר על ידי האפיפיור (אינוקנטיוס השלישי) כקיסר[3]
  • 9 בדצמבר 1212- פרידריך השני מוכתר למלך הגרמני[3]
  • 27 ביוני 1214- תבוסה נוחלת לצבא האימפריאלי ביחד עם הצבא האגנלי אל מול פיליפ השני של צרפת ופרידריך השני עולה לשלטון במקומו[3]
  • 22 בנובמבר 1220- פרידריך השני מוכתר כקיסר האימפריה[3]
  • 18 במרס 1228- מסע הצלב השישי שהוביל פרידריך השני אל ארץ שיראל מסתיים בהצלחתו והכתרתו כמלך ירושלים תוך כדי סיפוח לשליטה נוצרית ערים מרכזיות חשובות באזור לדוגמת בית לחם ונצרת.[3]
  • 17 ביולי 1245- אינוקטנטיוס הרביעי מוביל את הסכסוך בין מדינת האפיפיור לפרידריך השני לשיא חדש, כשמחליט להדיח אותו לאלתר מתפקידו.[3]
  • 13 בדצמבר 1250 - קונארד הרביעי עולה לשלטון, כמלך ירושלים סיצילה והאימפריה הרומית הקדושה.[3]
  • 21 במאי 1254- קונארד הרביעי מת, והאימפריה נשארת באנרכיה ללא אף מושל מוסכם[3]
  • 11 בספטמבר 1273- האימפריה נגררת לאנרכיה שוב עקב מותו של השליט ורודולף של הבסבורג עולה לשלטון[3]
  • 26 באוגוסט 1273- קרב מארשפלד מוכרע בניצחונו של אוטוקאר השני של בוהמיה[3]
  • 23 ביוני 1298- אלברט הראשון עולה לשלטון[3]
  • 27 בנומבר 1308- הנרי השביעי מוכתר כמלך הגרמנים[3]
  • 29 ביוני 1312- הסכסוך הגדול עם מדינת האפיפיור נגמר בהכתרתו של הנרי השביעי כקיסר[3]
  • 28 בספטמבר 1322- לודוויג הרביעי מנצח בקרב Mühldorf והופך לשליט האימפריה.[3]
  • 1328- לודוויג הרביעי מוכתר כקיסר[3]
  • 11 ביולי 1346- קרל הרביעי מנצח בהצבעה ונבחר למלך יריב של לודוויג הרביעי[3]
  • 11 באוקטובר 1347- קרל הרביעי נבחר למלך הגרמנים[3]
  • 5 באפריל 1355- קרל הרביעי מוכתר כקיסר[3]
  • 20 באוגוסט 1400- רופרט של בית ויטלבאך (Wittelsbach) עולה לשלטון[3]
  • 20 בספטמבר 1410- הקיסר זיגיסמונד עולה לשלטון[3]
  • 31 במאי 1433- אאגניוס הרביעי מכתיר את זיגיסמונד לקיסר[3]
  • 5 ביולי 1436- זיגיסמונד מוכתר בנוסף גם כמלך בוהמיה[3]
  • 18 במרס 1438- אלברט השני עולה לשלטון[3]
  • 2 בפברואר 1440- פרידריך השלישי עולה לשלטון[3]
  • 9 במאי 1452- פרידריך מוכתר על ידי האפיפיור למלך האימפריה הרומית הקדושה (אבן ציון זאת מהווה את ההכתרה האחרונה לאימפריה שתעשה בתוך תחומי העיר רומא)[3]
  • 22 בספטמבר 1499- שווייץ יוצאת מהאיחוד[3]
  • 31 באוקטובר 1517- פרסום תשעים וחמש התזות על ידי מרטין לותר מתבצע (האינדיקציה הראשונה לשינויים הדתיים העתידיים לקרות באימפריה)[3]
  • 27 בספטמבר 1529- ניסיון לכיבוש וינה על ידי האימפריה העות'ומאנית בהנהגת סולימאן הראשון נכשל[3]
  • 24 בפברואר 1530- קלמנס השביעי מכתיר את קרל החמישי לקיסר האימפריה (בפעם האחרונה על ידי המוסד האפיפיורי בהיסטוריה)[3]
  • 26 באוגוסט 1562- דוכסות לוריין מכריזה עצמאות מהאימפריה[3]
  • 1546-1547- המלחמה השמלקלדית מוכרעת לטובת האימפריה הרומית הקדושה וקרל החמישי[3]
  • 15 בינואר 1552- חלקים במערב צרפת מועברים בכוח לידי הכוחות הצרפתיים[3]
  • 25 בספטמבר 1555- קרל החמישי נכפה לקבל מהלכי שלום עם האוכלוסייה הלותרנית באימפריה.[3]
  • 25 ביולי 1564- מקסימיליאן השני עולה לשלטון[3]
  • 12 באוקטובר 1576- רודולף השני עולה לשלטון[3]
  • 23 במאי 1618- התנקשות בחייהם של שני בכירים בממשל (על ידי זריקתם מהחלון) מציתה את מלחמת שלושים השנה (שתהפוך לאחד האירועים החשובים ביותר בתולדות האימפריה)[3]
  • 28 באוגוסט 1618- פרדיננד השני עולה לשלטון[3]
  • 6 ביולי 1630- כוחות שוודיים ופומרניים יוצאים כנגד פרדיננד השני בהנהגתו של גוסטב השני אדולף.[3]
  • 11 בספטמבר 1631- סקסוניה מצטרפת למלחמה כנגד האימפריה[3]
  • 16 בנובמבר 1632- צבא האימפריה הרומית הקדושה מובס בידי הצבא השוודי העוצמתי בקרב לוטזן (Lützen)[3]
  • 30 במאי 1635- שלום פראג מסמן צעד חשוב בהפסקת הלחימה בין האימפריה הרומית הקדושה לבין סקסוניה[3]
  • 18 בספטמבר 1635- האימפריה הרומית הקדושה מכריזה מלחמה על ממלכת צרפת[3]
  • 30 במאי 1635- שלום וסטפליה נחתם במעורבותו של פרדיננד השלישי שהחליף את אביו בשנות סיום המלחמה ומלחמת שלושים השנה בשביל האימפריה נפסקת.[3]
  • 12 בספטמבר 1683- מצור על וינה בידי האימפריה העות'מאנית סוכל בידי כוחות אימפראיליים ופולנים[3]

אופיה של האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה הרומית הקדושה היא מוסד ייחודי בהיסטוריה העולמית, ולפיכך ישנו קושי בסיסי להבינה. מסיבה זו, ראוי יהיה לציין תחילה מה האימפריה לא הייתה.

  • עם זאת, האימפריה לא הייתה קונפדרציה רופפת ותו לא. אידאל הרייך (Reich), שהיה ביסודה של האימפריה לאורך רוב שנות קיומה, לא רק שתבע ממשלה קבועה בטריטוריה ברורה, אלא אף שיווה לאימפריה הילה נוצרית חזקה (ומכאן הכינוי "קדושה"). למעשה, עד 1508, המלכים הגרמנים נזדקקו לאישורו המפורש של האפיפיור, נציג האל עלי אדמות, על מנת שיוכתרו כקיסרי הרייך. הרייך, אם כן, היה בבחינת גשר בין קונפדרציה מדינית לבין ישות דתית-רוחנית.

מבחינה דתית, הייתה האימפריה הרומית הקדושה, כפי שניתן להסיק משמה, נוצרית רומית קתולית. אך עם חדירתם של זרמים פרוטסטנטיים, שמצאו את דרכם גם בקרב שכבת ההנהגה לקראת המחצית השנייה של המאה ה-16, הסכימו שליטי מדינות האימפריה דה פקטו, על סובלנות וקבלה הדדיים, וכל שליט יכול היה להכריע על דתה הרשמית של מדינתו, מדיניות זו נוסחה בפתגם הלטיני: "cuius regio, eius religio", כלומר: לאשר לו הארץ, לו הדת.

מבנה ומוסדות

החל משיא ימי הביניים ואילך, עמדה האימפריה בסימן מאבקי כוחות בין שליטי הטריטוריות השונות המרכיבות אותה, ובינם לבין השלטון הקיסרי. בניגוד לשליטים בחלקה מערבי של הממלכה הפרנקית, שהפך מאוחר יותר לצרפת, קיסרי האימפריה הרומית הקדושה מעולם לא הצליחו לקיים שלטון בפועל באדמות שבבעלותם. במקום זה, הקיסרים נאלצו להעניק סמכויות רחבות יותר ויותר לדוכסים ולנסיכים של אותן אדמות. תהליך זה, שראשיתו במאה ה-12, הגיע במידה זו או אחרות לסיומו עם כינון שלום וסטפליה בשנת 1648.

רשמית, בראש הרייך עמד מלך, שהוכתר לקיסר על ידי האפיפיור (עד 1508), אשר שלט - להלכה, ולא למעשה - באחוזות הקיסריות (Reichsstände). בנוסף ההשפעה הדתית הקתולית האפיפיורית על האימפריה הייתה עצומה עד כדי כך בגודלה כך שיותר מ-10% מכלל תושבי האימפריה היו נזירים/כמרים/בישופים/ארכיבישופים וכדומה...[4]

המלך הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתרתו האפיפיורית של קרל הגדול לקיסר בשנת 800 כוננה מסורת עבור המלכים הבאים. הייתה זו תוצאה של הסיוע שהעניק קרל לאפיפיור כנגד מרד תושבי רומא, אירוע שיצר את התפיסה של הרייך כמגן הכנסייה.

המינוי לקיסר היה כרוך בכהונה קודמת כ"מלך הגרמנים" (Deutscher König). מלכי הגרמנים נבחרו בהצבעה; במאה התשיעית הבוחרים היו מנהיגי חמשת השבטים הגרמאניםפרנקים, הסקסונים, הבווארים, השוואבים והתורינגים). מאוחר יותר היו אלה שליטיה החילוניים והדתיים של נסיכויות הממלכה, ולבסוף הקורפירסטן (Kurfürsten, "הנסיכים הבוחרים"). מסגרת זו הוקמה בשנת 1356. תחילה, היו שבעה נסיכים בוחרים; המספר עבר שינויים מעטים במאות הבאות.

עד 1508, נהוג היה כי מלך הגרמנים הנבחר עולה לרומא, שם יוכתר לקיסר על ידי האפיפיור. פעמים רבות שלב זה ארך שנים אחדות, במיוחד כאשר המלך היה טרוד בעיסוקים אחרים, לרבות סכסוכים צבאיים ופוליטיים במדינתו. עיכובים נוספים עשויים היו לנבוע ממתיחות בין המלך לאפיפיור עצמו.

קיסר האימפריה לא היה מסוגל לשלוט באופן עצמאי, קל וחומר אבסולוטי, על האימפריה כולה. כוחו הוגבל משמעותית על ידי המנהיגים המקומיים השונים; לאחר המאה ה-15, היה הרייכסטאג לגוף המחוקק של האימפריה, גוף מורכב שהתכנס באופן בלתי סדיר - בהתאם לבקשת הקיסר - במקומות שונים. רק אחרי 1633 קיבל הרייכסטאג מעמד של מוסד קבוע.

האחוזות הקיסריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טריטוריה נחשבה לאחוזה קיסרית אם, על פי המשפט הפיאודלי, לא הייתה כפופה לכל סמכות חיצונית אחרת מלבד זו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ושליטיה המקומיים נתפסו כזוטרים. האחוזות הקיסריות כללו:

  • שטחים הנמצאים תחת שליטתו של נסיך או דוכס מקומיים, ובמקרים אחדים - של מלך מקומי. (מלבד בוהמיה, קיסרי האימפריה הרומית הקדושה לא הורשו לשמש במקביל לתפקידם כמלכים של נחלות בתוך האימפריה. עם זאת, ממלכות חיצוניות הורשו לעשות זאת, כמו ממלכת בריטניה הגדולה, ששליטיה שימשו גם כנסיכים-בוחרים של נסיכות הנובר).
  • מחוזות דתיים שהונהגו על ידי הגמון (בישוף) או על ידי נסיך-הגמון. במקרה האחרון, נהנה השליט מעוצמה דתית ומדינית כאחת. נסיך-הגמון ראוי לציון באימפריה הרומית הוא בישוף מיינץ (Mainz).
  • ערים חופשיות קיסריות, תחת שלטונו הישיר של הקיסר, שאינן כפופות למרותו של שליט או בישוף מקומי.

מספר הטריטוריות היה עצום בהיקפו, ובזמן שלום וסטפליה כבר מנה מאות אחדות. גודלן של רבות מהן לא עלה על יותר מקילומטרים-רבועים ספורים. מסיבה זו יש המכנים את האימפריה "שטיח טלאים" (Flickenteppich). לרשימת הטריטוריות שכללה האימפריה בשנת 1792, רשימת המשתתפים ברייכסטאג.

סוגי האחוזות הקיסריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחוזות אלו חולקו למספר דוגים טריטוראליים הכפופים טריטוריאליות הכפופות תחת קיסר האימפריה הרומית הקדושה (רשימת הדרגות הגבוהות):

  • טריטוריה הכפופה לנסיך בוחר[2]
  • טריטוריה תחת לנדגרב (בגרמנית: Landgraf)[2]
  • נסיכות[2]
  • דוכסות[2]

הסוגים השונים המצוינים למעלה הינם סוגי נסיכויות

לכל אלו נוספו (רשימת הדרגות הגבוהות פחות):

  • מחוז (Reichsgrafschaften)[2]
  • עיר חופשית אימפריאלית (Reichsstädte)[2]
  • אדנות (freie Herrschaften)[2]
  • כפר חופשי (Reichsdörfer)[2]
  • טריטוריה כנסייתית (praelaturae)[2]

רייכסטאג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרייכסטאג היה המוסד המחוקק של האימפריה הרומית הקדושה. הוא כלל מספר מחלקות:

  • מועצת הבוחרים, כללה את השליטים הבוחרים באימפריה הרומית הקדושה.
  • מועצת הנסיכים, כללה שני מושבים, דתי וחילוני:
    • המושב החילוני: נסיכים (שליטי הטריטוריות, המחזיקים באחד מן התארים הבאים: נסיך, ארכי-דוכס, דוכס, מרקיז או פיאודל מלכותי) הצביעו באופן עצמאי, בבחינת קול אחד לכל טריטוריה; נסיכים שהחזיקו ביותר מטריטוריה אחת נהנו, אם כן, מהשפעה רבה יותר. המושב כלל גם רוזנים ואצילים מקומיים, אשר קובצו לארבע מחלקות: ווטראו, שוואביה, פרנקוניה ווסטפליה. כל מחלקה כזו החזיקה בקול קיבוצי אחד.
    • המושב הכנסייתי: בישופים, מספר אבות מנזר וראשי מסדרי האבירים של המסדר הטוטוני ומסדר סיינט ג'ון החזיקו כל אחד בקול אחד. אבות מנזר נוספים קובצו בשתי מחלקות: שוואביה והריין. כל מחלקה החזיקה בקול קיבוצי אחד.
  • מועצת הערים הקיסריות, שכללה את נציגי הערים החופשיות-קיסריות, אשר קובצו בשתי מחלקות: שוואביה והריין. כל מחלקה החזיקה בקול קיבוצי בודד. מועצת הערים הקיסריות לא הייתה שווה בכוחה למועצות האחרות; היא לא יכלה לדון או להצביע בעניינים רבים, לרבות סיפוחן של טריטוריות חדשות לאימפריה.

הרכב פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1500 קיסר האימפריה הרומית הקדושה מקסימיליאן הראשון ביצע רפורמות בהרכב הפוליטי של האימפריה, ויצר מושג המכונה בעברית "מעגל" (בגרמנית: Reichskreis). מטרתו של המעגל הייתה לשמור על התקינות והסדר הפוליטי המיטבי ביותר באימפריה על כל מחוזותיה השונים. הממונה על כל מחוז נקרא נסיך בשם קריסוברסט (Kreisoberst) כל מעגל הורכב ממחוזות ודוכסויות וכדומה... תחילה הועלו על הפרק שישה מעגלים לאימפריה והם (בשנת 1500):[5][2]

  • שוואביה[2]
  • פרנקוניה[2]
  • בוואריה[2]
  • סקסוניה העליונה[2]
  • וסטפאליה[2]
  • סקסוניה התחתונה[2]

כל זאת כשבשנת 1512 הרשימה גדלה לממדים גדולים יותר ואליה נוספו:

  • ריין[2]
  • אוסטריה[2]
  • בורגונדיה[2]
  • סקסוניה[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה תחת קרל הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרל הגדול
פסל ראשו של קרל הגדול- המפורסם ביותר מתקופתו

לאחר שקרל הגדול מלך הפרנקים כבש את איטליה וגרמניה, הוא הוכתר על ידי האפיפיור ב-25 בדצמבר 800 לקיסר של האימפריה שכבש וזכה בתואר הקיסרי המהולל שהיה שמור קודם לכן רק לקיסרי האימפריה הרומית (Imperator Romanorum) האפיפיור שהיה אחראי להכתרה זאת היה לאו השלישי . עם זאת, הוא המשיך להשתמש בתואר מלך הפרנקים ועל כן יש מחלוקת האם ניתן לראות בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה. טענה התומכת בהיותו הקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה הינה מפרטת את מסעו של קרל הגדול לצורך הכתרתו ברומא כמנהג הנשמר לאורך שנים באופן ייחוד ליקסריי האימפריה, ולכן יש קשר ישיר בין קרל הגדול לבין לקיסרים הבאים בתור.[6]בעוד שתקופת שלטונו של קרל הגדול מרובה בעשייה ובצעדים ניכרים לקידום פני האימפריה הפרנקית, נחשב רגע ההקמה של האימפריה הרומית הקדושה (הראשון והמוקדם בתור מכולם) ב-25 בדצמבר 800 לספירה, במוקד הרוחני של האימפריה הרומית הקדושה שיישאר לכל אורכה של האימפריה מקום מפתח, שלא נכלל בתוככי האימפריה עצמה אך משפיעה רבות על הסדר המדיני בה. ההכתרה התרחשה בבזיליקת פטרוס הקדוש הישנה על ידי האפיפיור לאו השלישי ונבעה מפועלו שתרם רבות להיכנסייה הקתולית מבחינה צבאית וכלכלית (כמו נתינת אדמות לכנסייה). קרל הגדול למעשה הקים בזאת אימפריה חדשה ובו בזמן המשיך את האימפריה הפרנקית כשהוא נושא שני תארים- "מלך הרפנקים" ו" הקיסר אוגוסטוס המושל באימפריה הרומית " (בלטינית: Imperator Augustus Romanum gubernans Imperium) עקב המשכתו להשתמש בתואר מלך הפרנקים יש מחלוקת האם ניתן לראות בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה. טענה התומכת בהיותו הקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה הינה מפרטת את מסעו של קרל הגדול לצורך הכתרתו ברומא כמנהג הנשמר לאורך שנים באופן ייחוד ליקסריי האימפריה, ולכן יש קשר ישיר בין קרל הגדול לבין לקיסרים הבאים בתור.[7][8][9]

תואר נוסף ופחות מוכר שנשא קרל הינו התואר serenissimus Augustus a Deo coronatus, magnus pacificus Imperator Romanorum gubernans Imperium (בעברית: "בשלווה יתרה מוכתר אוגוסטוס על ידי אלוהים, קיסר גדול ושוחר שלום המושל באימפריית הרומאים".[10]

קרל הגדול היה מהפכן גדול ונחשב למבצע רפורמות חשובות בתחומים נרחבים באימפריה ובהם נמנים כלכלה, חינוך ודיפלומטיה- מה שבלט במיוחד ביכולות הגבוהות שלו לשליטה על שטח רב באופן ייעיל ומוחלט. הוא היה איש אשכולות בתחומים נרחבים, ובחצר ארומנו באאכן בלטו אנשי ההוראה שבקצה חנית האימפריה סביבו. כל זאת בעוד שהיה אתלט מצטיין ובעל ידע בתחומי ספורט רבים (שרבים ביצע סביב ארמונו באאכן) מה שהמשיך להוסיף לו את התדמית של המלך המייסד האגדי והחזק של האימפריה. יש לציין בנוסף כי אומנם חלק ניכר מהממשל היה באאכן, אך הוא נהג לשהות במקומות נוספים מדי פעם כל זאת תוך כדי ניהול האימפריה.[2]

גם מחוץ לאימפריה ביצע קרל מהלכים חשובים, כמו שליחת כסף לנוצרים במקומות מרוחקים יותר דוגמת ירושלים, אלכנסנדריה וקרתגו. הוא רכש חברויות חשובות עם ממלכות אחרות (גם מעבר לים, וביניהן גם ממלכות לא נוצריות רבות) כל זאת כדי לתת מענה ועזרה לאוכלוסייה הנוצרית ולהקל על עול חייהם במדינות אלו- מה שהעלה את מוסד הקיסרות הרומאית המחודש לבמה הבין לאומית, כשקשרים אלה הם הניצנים לקשרי החוץ שתבצע האימפריה בעתיד.[11]

ציטוט ידוע של קרל הגדול הינו:

"ישררו השלום, ההסכמה ואחדות הדעים בקרב הנוצרים כולם... שכן בלא השלום לא נוכל להשביע את רצון האל..."

– הציטוט המקורי מתוך התוכחה (משנת 789). הציטוט המעוברת מתוך "ימים ששינו את העולם" מאת הייוול ויליאמס
יצירת אמנות המציגה את לואי החסיד אוחז בצלב ומגן ומסביב לראשו מופיעה הילת קדושה

האימפריה תחת לואי החסיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לואי החסיד

לואי החסיד (או בשם שהיה שניתן לו בזמן שלטונו Hludovicus בנוסף לשם Chlodovicus) עלה לשלטון (בלי יידוע מראש והתייעצות עם האפיפיור) כשהיה בגיל 35 וזכה לתהילה רבה במשך שנות שלטונו הארוכות העומדות על 26 שנה. כל זאת התבצע כשהוא ממשיך את השימוש בתואר הקיסרי-הרומאי והמלוכני-הפרנקי שזכה בהם אביו. לואי החסיד העביר את המנהל הממשלתי מאאכן לאקיטן, תוך כיבושה וצירופה לאימפריה. אנקדוטה קטנה על מהלכיו הצבאיים הינה מתארת את פעולותיו בהגנת האימפריה מפני המורים (קבוצת אתנית מוסלמית ברובה שהתקיימה אז בספרד). סיום תקופת שלטונו של לואי עצמה מהווה חוצץ עקב המאבקים הפנימיים שקרו בה באימפרה ולמעשה ההפרדה שהתרחשה מכאן והילך עקב הסכם ורדן בסיום שלטונו היא זאת שמהווה את הגורם המבדיל העיקרי בין שתי השקפות הראייה השונות על תאריך ייסודה של האימפריה.[12]

מפת החלוקה לאחר חוזה ורדן- הטריטוריה המסומנת בצהוב עתידה להיות האימפריה הרומית הקדושה

פילוג האימפריה והסכם ורדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוזה ורדן

אומנם לואי החסיד לא היה המושל היחיד בזמנו (אלא היה שותף לבנו, לותאר הראשון, שאומנם לא נחשב אז לקיסר הרשמי אך שיתף פעולה עם אביו בפעולות רבות). לותאר הראשון, היה יורש העצר למעשה של האימפריה באותה התקופה ויועד לשלוט על כל האימפריה במות אביו. ללותאר היו שני אחים- פפין ולודוויג (לודוויג הגרמני, אך אז נקרא לואי בלבד בלי התואר הנלווה). לבירוקרטיה של ירושתו של לואי האב בידי לותאר התלווה צו בשם Ordinatio imperii. לותאר מלך תחילה על חלק מהמגף האיטלקי ורק אז עבר להיות קיסר שותף לאביו, כשלבסוף הוא הוכתר כקיסר הרומאים. אל כל אלו הוסיף לותאר את "החוקה הרומאית" שספחה את רומא לשטח האימפריה והוביל את האפיפיור להישבע אמונים לו, לותאר הקיסר של האימפריה הפרנקית/האימפריה הרומית הקדושה. שנת 830 הייתה השנה בה מכת הקרע בחצר המלוכה בהקה יותר מאי פעם בניסיון המרד שפרץ בתוככי הארמון המלוכני. לאחר כשנה פרץ מרד נוסף באחדותם של לודוויג הגרמני, פפין ולותאר הראשון. בדצמבר 838 רוחו של פפין יצאה מגופו, וכך אחרי מותו, נשארים שני האחים הגדולים, לותאר ולודוויג הגרמני ביחד עם אחיהם הצעיר יותר שארל (שלימים יזכה לכינוי "שארל הקרח"). תוכנית חלוקה הועלתה שוב על הפרק. לואי הגרמני ישב לפי התוכנית בבוואריה והשליט את ריבונותו כשהוא במרכז, לותאר במזרח האימפריה ושארל במערב.ב-25 ביוני 841 יצא לותאר הראשון במסע מלחמה כנגד שארל ולואי הגרמני ולא צלח במשימתו. מותשים כל האחים ואזרחיהם ממסעות המלחמה שניהלו הסכימו להגיע לפשרה ולהשלים עם חילוק האימפריה. הפשרה באה בצורת חוזה ורדן, שהותירה ללותאר להמשיך לשאת את תואר קיסר הרומאים, אך סדרה מחדש את הטריטוריות עליהן ישלטו כל אד מהמלכים. לבסוף נקבע כי את נחלות המזרח יקח לודוויג הגרמני, נחלות המרכז יפלו בידי לותאר הראשון והמערב בידי שארל הקירח.[13]

בשנת 911, לאחר מות המלך הקרולינגי לודוויג הילד ללא צאצאים, בחרו מנהיגי אלמניה, בוואריה, פרנקיה וסקסוניה בקונראד הראשון, שהיה פרנקי אך מהשושלת הקרולינגית, כשליטם החדש. היינריך הראשון (שלט 919–936), סקסוני שנבחר ברייכסטאג של פריצלאר בשנת 919, נבחר כיורשו של קונראד. בשנת 921 השיג היינריך את הסכמת שליטיו הקרולינגים של החלק המערבי לכינון אימפריה נפרדת בשם פרנקיה המזרחית , וכינה עצמו rex Francorum orientalum (מלך הפרנקים המזרחיים) בעוד שחלק המערבי יוסד בתור פרנקיה המערבית. היינריך בחר בבנו אוטו כיורש, ובשנת 936 הוכתר הלה למלוכה בעיר אאכן. בשנת 962 הוכתר על ידי האפיפיור כקיסר אוטו הראשון (בעתיד יכונה "אוטו הגדול") והמאחרים את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה רואים בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה.[2]

האימפריה תחת שלטונו של אוטו הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוטו הגדול
פסל של אוטו הגדול בכיכר השוק הישן של מגדבורג

ב-2 בפברואר 962, הוכתר אוטו הראשון לקיסר על ידי האפיפיור ומנהיג הכנסייה הקתולית באותה התקופה- יוחנן השביעי. אחד עשר יום מאוחר יותר נולדה תוכניתו המשותפת בין יוחנן השביעי לאוטו הראשון, שזכתה לשם Privilegium Ottonianum. תוכנית זאת הייתה אבן מתווכת חשובה בין הכנסייה הקתולית לבין האימפריה הרומית הקדושה כשסידור מוסמך של חוקים ושיתופי פעולה עומדים בין שני הצדדים. אוטו הביא לפריחה תרבותית בכל האימפריה שלימים תזכה בשם "הרנסאנס האוטונאי" ( Ottonian renaissance). לאוטו היה כוח עצום ממדים על כל אירופה בתקופתו דרך קשרו ואף הכנעת רומא על ידו ואף חלקים מדרום איטליה שנפלו לידי האימפריה. האימפריה בתקופתו נפלה תחת שגשוג ושפע רב, שלום, כשהיא מעצמת-על וכשהיא למעשה נתפשת כממשיכתה של האימפריה הפרנקית ושל שלטונו של קרל הגדול כאחת האימפריות הגדולות ששלטו באדמת אירופה אי פעם. בנוסף, ייתכן (למרות חילוקי הדעות המרובים בין ההיסטוריונים של התקופה) שלאוטו הראשון, כקיסר האימפריה הרומית הקדושה הייתה את היכולת להשפיע ואף להדיח את האפיפיור מתפקידו.[14]

כותבים בני הזמן, כמו גם כותבים מאוחרים יותר, התייחסו להכתרה האפיפיורית בתור ה translatio imperii, העברת הקיסרות מידי הרומאים לישות מדינית חדשה. הקיסרים הגרמנים, אם כן, ראו עצמם כממשיכי דרכם הישירים של קיסרי האימפריה הרומית; מסיבה זו כינו עצמם בתואר הכולל את השם אוגוסטוס, על שם הקיסר הרומי הראשון, אוגוסטוס קיסר. בשלב זה, עם זאת, נמנעו מלכנות עצמם קיסרים "רומאים", ככל הנראה מתוך כוונה שלא לעורר סכסוך עם הקיסר הרומי שעדיין ישב בקונסטנטינופול. המונח imperator Romanorum (קיסר הרומאים) נפוץ רק בשלב מאוחר יותר, בתקופתו של קונראד השני.

בשלב זה, הממלכה המזרחית לא הייתה "גרמנית" כשם שהייתה "קונפדרציה" של השבטים הגרמאנים, כשהחשובים שבהם היו הפרנקים, הבווארים, האלמנים והסקסונים. נראה כי האימפריה שרדה כאיחוד מדיני בעיקר לנוכח השפעתם האישית הרבה של המלך היינריך הראשון ובנו אוטו הגדול. אף על פי שלהלכה נבחרו על ידי מנהיגי השבטים הגרמאניים, בפועל היו מסוגלים לקבוע את יורשיהם.

עובדה זו השתנתה לאחר מותו של היינריך השני בשנת 1024, מבלי שהותיר אחריו צאצאים. קונראד השני, הראשון לקיסרים בני השושלת הסאלית, נבחר באותה שנה. הבחירה הייתה שילוב של השפעה אישית, סכסוכים בין-שבטיים, דיני ירושה וכן תמיכתם של מנהיגים מקומיים, שיימנו בסופו של דבר על מסגרת הבוחרים הקיסרית.

עד זמנו של אוטו השלישי (מלך 983, קיסר 996–1002), מקובל היה כי המלכים והקיסרים ישהו בעיקר באדמות מוצאם, ושם יקימו את ממשלתם. אוטו השלישי, לעומת זאת, לא בחר במושב קיסרי קבוע, אלא נדד עם פמלייתו ברחבי הבישופויות באימפריה. בנוסף, יורשיו של אוטו, היינריך השני, קונראד השני והיינריך השלישי, פיקחו ומינו בעצמם את הדוכסים והנסיכים של הטריטוריות ברחבי האימפריה.

תהילתה של האימפריה הרומית הקדושה עמדה בפני משבר חמור במאבק האינווסטיטורה, שבה האפיפיור גרגוריוס השביעי החרים את המלך היינריך הרביעי (מלך 1056, קיסר 1084–1106). אף שהחרם בוטל לאחר ההליכה לקנוסה בשנת 1077, היו לו השלכות מרחיקות לכת. במהלך שנות החרם בחרו הדוכסים הגרמנים במלך אחר, רודולף פון שוואביה, שנאלץ להשיב את הכתר להיינריך ב-1088, בתום מלחמה בת שלוש שנים בין השניים. ואולם שורשיה המיתיים של האימפריה ניזוקו לתמיד; המלך הגרמני הושפל על ידי נציג האל עלי אדמות. חשוב מכך, הכנסייה זכתה למעמד של שחקן עצמאי במערכת הפוליטית של האימפריה.

האימפריה תחת בית הוהנשטאופן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונראד השלישי עלה לכתר בשנת 1138 והיה לקיסר הראשון לבית הוהנשטאופן, שעתיד היה לשקם את תהילתה של האימפריה. היה זה פרידריך "ברברוסה" (מלך 1152, קיסר 1155–1190) שהעניק לאימפריה את הכינוי "קדושה", וברוח זו ניהל את ענייני החוק והחקיקה.

האימפריה תחת פרידריך ברברוסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Barbarosa Jerusalem.jpg

פרידריך הראשון, שנודע בכינוי שהלך לפניו והוא "ברברוסה" (מאיטלקית לעברית: אדום הזקן) הוכתר למלך של כל גרמניה ב-4 במרס 1152. פרידריך עצמו נחשב למעין "סלע מאחד" בין שתי המשפחות הדומיננטיות ביותר באימפריה אז- בית וולפס ( Welfs) ובית הוהנשטאופן ( Hohenstaufen) כבר משחר ילדותו, עקב כך שהיה הבן לשתי משפחות יריבות זו לזו. את הקרע פתר בכך שנתן להיינריך הארי מבית וולפס (שייצג את הבית) שליטה על דוכסות סקסוניה ודוכסות בוואריה. במהלך תקופת שלטונו היה ביחסים חשובים עם אדריאנוס הרביעי, האפיפיור של מדינת הוותיקן, ותוך כדי שיתוף פעולה איתו סילק את ארנולד מברסיה משלטונו ברומא (והכותר לקיסר האימפריה אז עקב זאת). פרידריך הסתכסך פעמים רבות עם הוותיקן במשך שנות שלטונו עקב עיקרון שהיה טמוע בו והוא שהוא איננו כפוף לאפיפיור באף מובן. מפעולותיו הראשונות של פרידריך היו להנמיך מאת השפעתו של הכס הקדוש באימפריה, כדי לאפשר מרחב תנועה גדול יותר לקיסר (כלומר הוא עצמו). פעולות אלו בוצעו על ידי הפרת החוזה שהיה קיים באותה התקופה בין האימפריה הביזנטית לאימפריה הרומית הקדושה כנגד המלך הנורמני של סיציליה ויצר אמנה חדשה כנגד בשם "אמנת קונסטנץ" ( Treaty of Constance). אמנה זאת, חייבה את האפיפיור לקיים קשר מאולץ עם האימפריה שעל כל פרטיו מפרט הימנעות מיצירת שלום עם הממלכה הנורמנית היושבת בסיציליה או עם הקומונה שישבה ברומא באותה התקופה ושהובלה על ידי ארנולד מברסיה (אויביו המושבעים של האפיפיור אאגוניוס השלישי באותה התקופה). שני אויבים אלו איימו על האפיפיורות היושבת באיטליה מהדרום ומאזור רומא ובכך סיכנו את קיומה ולכן בחר אנגוס השלישי אכן לכרות את האמנה עם פרידריך הראשון.אל כל אלו הבטיח פרידריך לשמור על כבודו הרם של האפיפיור הקרוי בשם honor papatus ולא לתת אף לא שטח אחד לאימפריה הביזנטית. פרידריך כמובן רצה להעלות את כוחו והובטח לו כי בהחלט יקבל את התואר הקיסרי השמור ושמעמדה האימפריאלי של המונרכיה לא יפול.[15][16]

בנוסף, תחת ברברוסה שבה ועלתה תפיסת ה"רומאיות" של האימפריה, שהייתה, ככל הנראה, ניסיון להצדיק את עוצמתו הנפרדת של הקיסר ביחס למוסד האפיפיורות, שהלך והתחזק בשנים אלה. מערכת החוקים שאימץ ברברוסה כללה מרכיבים רבים, ששורשיהם היו בחוק הרומי המסורתי. ביניהם ניתן למנות טביעת מטבעות, סלילת דרכים, גביית מסים וקנסות וכן מינוי פקידים. אותה מערכת חוקים הייתה קשורה קשר הדוק למשפט הפיאודלי, במה שאפשר לברברוסה לקיים לעתים שלטון ריכוזי למדי, תוך שהוא כובל את הדוכסים העקשנים לחוקי האימפריה כולה. למעשה ההשפעה של האימפריה הייתה כל כך גדולה בתקופתו שהם היו חזקים מכל מוסד אחר באירופה, ומהחזקים בעולם. ג'ון מסליסבורי ( John Of Salisbury) אף אמר:[2]

מיהו שגרם לגרמנים לשפוט בשביל כל האומות?

צעד חשוב נוסף שעשה ברברוסה היה כינון שלום פנימי בתוך האימפריה, ה-Landfrieden. היה זה בבחינת ניסיון לסיים את הסכסוכים הפנימיים ואת נקמות הדם בין הדוכסים המקומיים השונים, אך גם אמצעי להכפפת נתיני הקיסר למערכת משפטית אחת, הכוללת דין פלילי ציבורי - מעין גלגול קדם-מודרני של רעיון "שלטון החוק", שבשלב זה לא היה נורמטיבי.

בשנת 1158 יצא פרידריך שנית אל איטליה כשהוא כובש את מילאנו ומייסד את הדיאט של רונקאגליה, שמנסה לטווח בין מדינות צפון איטליה לבין ברברוסה, ולקבוע את סמכויות הקיסר במקומות אלו. ברברוסה ניסה בעקשות לבסס את שלטונו באזורים אלו, תוך כדי צירופן לאימפריה בתור מדינות שוות ומבוססות מביחנה משפטית וצבאית כמו כל שאר חלקי האימפריה. הליך זה גרם לסלידת מדינות צפון איטליה מתוכניתו של פרידריך בטענה כי הליך זה יוצא כנגד זכויתיהן לחופש ולחירות. כספים ומסים רבים הוטלו על מדינות אלו, למרות שחלקן עקב תמורה ישירה והיא בין היתר פטור משירות צבאי של חלק ניכר מהאוכלוסייה.הוא הצליח לסכל בנוסף את פעולותיו של האפיפיור אלכסנדר השלישי כנגדו ופירק את הברית שנוצרה כנגדו שכללה את אנגליה, ספרד, צרפת והונגריה.[2] אלכסנדר השלישי היה כנגד פרידריך מאז שתמך בויקטור הרביעי כאפיפיור במקומו (כלומר באותה התקופה, היו שני אפיפיורים במקביל כשאחד היה מוכר על ידי גוש אחד והשני על ידי הגוש האחר. את ויקטור הרביעי החליף לבסוף פסקל השלישי שבזמן שלטונו נכרתה ברית אסטרטגית חשובה בין האימפריה הרומית הקדושה לבין אנגליה. לבסוף יצא ברברוסה למסעו הרביעי בארץ המגף, כשהפעם ניצבת מולו ברית חדשה בשם הברית הלומבורדית וכשהוא מפסיד עקב נוכחותה של מלריה ברבים מחייליו. בפעם הבאה, אומנם לא ניצח פרידריך באופן מוחלט, אך הצליח להסדיר את הרוחות ולהגיע למצב בו הליגה הלומבורדית נתונה תחת השפעתו וכשהיא כפופה לו מבחינה צבאית ופוליטית. לבסוף, נחתם שלום ונציה המייצב את היחסים בין הכנסייה הקתולית לברברוסה, כהאימפריה מתיידדת סוף כל סוף עם אלכסנדר השלישי ומכירה בו כאפיפיור היחיד.[2]

העובדה שלאחר מאבק האינווסטיטורה הפכה הכנסייה למוסד עצמאי מבחינה פוליטית, שלא נאות עוד לשמש כמנגנון לשימור עוצמתם של קיסרי האימפריה, נתפסה בעיני הקיסרים לבית הוהנשטאופן כבעיה חמורה. על מנת לפתור בעיה זו, בחרו הקיסרים להחכיר יותר ויותר אדמות למיניסטריאליה, חיילים משועבדים לשעבר, שנחשבו לאמינים ונאמנים יותר מאשר הדוכסים המקומיים. מעמד זה, ששימש בתחילה לצורכי מלחמה, יהווה את הבסיס למסדרי האבירים העתידיים, מהאלמנטים המרכזיים שבשימור העוצמה הקיסרית.

היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

האימפריה תחת היינריך הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, נודעה במהלך כרונולוגיית האימפריה כמבסס הראשון של הכוח האמפריאלי באי הסיצילי של ימנו. הוא עשה מהלך זה לאחר שהיתחתן עם קונסטנץ הראשונה. הוא הוכתר באפריל 1191 כקיסר האימפריה ברומא. הוא ביצע שלום חשוב באותה התקופה עם היינריך הארי ונודע גם בכך בנוסף לכל.[17]

באותה העת תושבי סיציליה סלדו מהרעיון שמלך זר-גרמני ימלוך עליהם ומינו אדם אחר, בן מחוץ לנישואים של האח רוג'ר. בסופו של דבר יצא הנרי למסע כיבושים לאיטליה, אך כמו בפעמים רבות, הנרי הארי היה היחידי שוב, כפי שעשה גם לאביו, שלא שלח את צבאו למלחמה ובכך נמנע כיבוש סיציליה ודרום איטליה בידי הנרי הרביעי. תפנית מרגשת וחשובה בחיוו של הנרי הרביעי הייתה כאשר מלך אנגליה הכלוא ריצ'רד הראשון הסכים להפוך את אנגליה לאחוזה פיאודלית של היינריך הרביעי ולשלם סך הכל 150,000 כיכרות כסף כדי להימנע מעזרה בכיבוש שרצה לאלץ אותו לעשות הנרי בסיציליה ותמורת שחרורו עקב כופר זה. 25 בדצמבר 1194 הוכתר בפלרמו למלך סיציליה, כשצבאו כמעט ולא ספג התנגדות מגורמים חיצוניים, וזכה לחשיבות גדולה כמספח של סיציליה לממלכתו (חשוב לציין שעם זאת השלטון האימפריאלי בסיציליה ודרום איטליה לא היה יציב במיוחד לאחר מותו).[17]

דיוקן המציג גרסה מאוחרת לדמותו של אוטו הרביעי

האימפריה תחת אוטו הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוטו הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

אוטו הרביעי, הידוע בכינויו "אוטו מבראונשווייג", היה קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומחליפו תפקיד של הנרי החמישי (שהיה בתורו יורשו של ברברוסה). הוא היה נציג בית וולפס (Welfs)- אחד מביתיו של ברברוסה שבתקופתו רחש שקט ומאוחר יותר חזרה הסערה על זכויות המלוכה בינו לבין בית הוהנשטאופן. אוטו עלה לבית המלוכה מתוך שיא נוסף בקרע בין שתי המשפחות שהתבטא בכך שמצד אחד אדולף מקלן (ארכיבישוף רם מעלה) תומך בו עצמו ומצד שני פיליפ משוואביה מועלה להצעה במקומו על התפקיד הנעלה של הקיסר על ידי מועצת הנסיכים הבוחרים. אוטו עצמו גובה בהמשך דרכו על ידי גורמים נוספים כשהחשוב ביניהם היה אינוקנטיוס השלישי (כשימלא תפקיד מפתח בחיוו של פרידריך השני מאוחר יותר). אינוקנטיוס ביצע פעולה זאת בתמורה להכרה שקיבל מאוטו הריביעי בחזרה בשטחי מרכז איטליה תחת ריבונות הכס הקדוש אך הארכיבישוף אדולף מקלן לעומת זאת נסוג מתמיכתו באוטו באותה התקופה עד שאינוקנטיוס חזר מתמיכתו גם הוא ואוטו נשאר לבדו. ביאטריקס המבוגרת נישאה לאוטו אחרי שהוא מוכתר לבסוף למלך בשנת 1208 לספירה ומקבל את הלגיטימציה למלוכה (כל זאת קרה במפתיע עקב ההתנקשות שנעשתה בפיליפ משוואביה באותה העת). ייתכן כי זכר אוטו בין היתר את נטישתו בידי אינוקנטיוס השלישי, מה שאז נראה שהוביל בין היתר לאי בחירתו והכרתו כמלך וכקיסר האימפריה, והשליך זאת גם על היחסים העתידיים בין שני המנהיגים. מה שבטוח הוא שיחסו כלפי הכנסייה לא היטיב והוא לא הסכים להעביר שטחים נכבדים לבעלותה באיטליה (אך כן העביר את סיציליה לטובת פרידריך השני (שהיה באותה עת צעיר ביותר) מטעמים דיפלומטיים בלבד). לעומת הכל בחר אינוקנטיוס השלישי בו כקיסר האימפריה, והכרתו נעשתה בארבעה באוקטובר 1209. אוטו לא היה שלם עם ההעברה של סיצילה לפרידריך מבית הוהנשטאופן, והחליט לבצע פלישה קרקעית לטוסקנה ולכבוש את ממלכת סיציליה מידיו של פרידריך הצעיר ובהמשך אף את דרום איטליה. במהלך זמן זה הלכו וגברו הצדדים הרודפים את מלוכתו ולהחליפו בפרידריך השני במקומו (שממלכת צרפת מעודדת את מהלכיו של פרידריך). הוא נשאר בודד ובעל ברית אך ורק עם דודו ג'ון (שנודע בשם לאקלנד ושחתם בסופו של דבר על הגמנה כרטה) מלך אנגליה. בקרב משותף של הכוחות האימפריאליים הקדושים והאנגלים הובסו ג'ון ואוטו על ידי ממלכת צרפת בקרב בווינס ( Bouvines). לבסוף הודח אוטו משלטונו והוחלף בידי פרידריך השני שהתבגר ועלה לשלטון על כל האימפריה תחילה כמלך הגרמני ומאוחר יותר גם כקיסר האימפריה הרומית הקדושה.[18][19]

האימפריה תחת פרידריך השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
פרידריך השני (ציור תקרה)- כנסיית אוגוסטה ויקטוריה (ירושלים)

שנות שלטונו המאוחרות של הקיסר האחרון לבית הוהנשטאופן, פרידריך השני, היו שונות במידה רבה משלטון קודמיו. בעודו ילד, מלך תחילה בסיציליה, בזמן שבשטחי גרמניה, פיליפ משוואביה (נכדו של ברברוסה) ואוטו הרביעי (בנו של היינריך הארי) התחרו עמו על תואר מלך הגרמנים. ,תחילה קיבל את סמכות השלטון אוטו ובגיבוי תביעת ריבונות על חלק משטחיי הכנסייה הקתולית (במיוחד באיטליה). כתגובה האפיפיור אינוקנטיוס בחר את פרידריך במיינץ למלכות הגרמנית. במקביל פיליפ השני, מלך צרפת, שהיה בקשרים טובים עם פרידריך עזר לו בכך שהביס בשנת 1214 את אוטו הרביעי. פרידריך הכותר כמלך הגרמני (באאכן) בשנת 1215 ולקיסר בשנת 1220, כשהוא מוחרם גם הוא על ידי האפיפיור לאחר שתבע בעלות על רומא. פרידריך השני הבטיח לאניקנטיוס השלישי בנוסף לכל כי סיצילה תעבור לשלטון בנו הנרי (ותפרוש מהאימפריה) והפר את הבטחתו לאחר מכן כששלט בה בעצמו וכשהנרי מנהל (כמובן תחת הוראותיו של פרידריך) את החלקים במרכז אירופה. פרידריך עצמו דחה פעמים רבות את דרישתו מגורמים חיצוניים ובמיוחד מהכנסייה הקתולית והכס הקדוש לצאת למסע צלב נוסף. אחרי פעמים מרובות שדחה זאת, ובפעם אחת יצא אליו עד שחש ברע וביטל זאת ברגע האחרון, ב-1228 יצא למסע דיפלומטי-מדיני (ולא כיבושי) לארץ ישראל, כשהוא מבצע הסכמים חשובים בביקורו ביפו שחתם עם אל-מלכ אל-כאמל (הסכם תל אלעג'ול-יפו), ומשיג לידיו את ערי הקודש- בהם נצרת, בית לחם וירושלים (ללא מסגד אל-אקצא) ומצרף אותן לאימפריה. את בעלותו על ממלכת ירושלים ניסח כלגיטימית עקב נישואיו עם איזבלה (יולנדה) של דה בריין. כך שאת הכיבוש עשה פרידריך מתוך קשר שנתפס בידי רבים אז כלגיטימי ולא מתוך כיבושים צבאיים כלל. לפרידריך היו תוכניות מרובות לממלכה תחת שליטתו אך לא רבות מהן לא מומשו בסופו של דבר.[20][21][22]

למרות זאת, פרידריך השני הוא שגרם בסופו של דבר לצעדים שהובילו להתפרקותה של האימפריה. ראשית, עיקר עניינו היה בכינונה של מדינה מודרנית במיוחד בסיציליה, הכוללת מערכות שירותים ציבוריים, בנקאות ומשפט. בנוסף, פרידריך העניק לדוכסים הגרמנים זכויות-יתר וסמכויות חסרות תקדים בהיקפן ובמהותן, שלא תשללנה מהם על ידי קיסרים אחרים. בוועידה הנסיכית-כנסייתית שנערכה ב-1220, פרידריך העניק לנסיכים-הגמונים סמכות עצמאית לקבוע מכסים, לטבוע מטבעות, לעצב מערכות משפט ואף לבצר את הטריטוריות שלהם באופן עצמאי. בשנת 1232 הוענקו הזכויות הללו גם לנסיכים החילוניים (שכונו לראשונה domini terrae, אדוני אדמתם; שינוי מובהק בטרמינולוגיה הפוליטית), כתוצאה ממרד שהובילו בראשותו של הנסיך היינריך, בנו של פרידריך השני. באמצעות מתן הפריבילגיות הללו, ביקש פרדריך להשקיט את הטריטוריות שמצפון להרי האלפים ואת שליטיהן, על מנת שיוכל להתרכז באדמותיו בדרום איטליה ובסיציליה.

הוא הקפיד על תדמיתו בציבור בנוסף לכל, כשהוא מדגיש ומציג את עצמו כמעין גואל וכמלך אגדי חדש לארץ הקדש במיוחד כשהוא משווה את עצמו לדוד המלך ומצד שני משווה את עצמו כמשיח כמו ישו.[3]

אחרי בית הוהנשטאופן: עלייתן של הנסיכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של פרידריך השני בשנת 1250 לא הצליחה אף אחת מהשושלות המתחרות לתפוס את הכתר, ולכן נאלצו הנסיכים הראשיים של האימפריה לבחור מספר מלכים מבתים שונים. התקופה שבין 1246 (שנת בחירתם של היינריך ראספ וויליאם השני מהולנד) ועד שנת 1273, או אז נבחר רודולף הראשון, מלך גרמניה, מכונה על פי רוב האינטררגנום הגדול (התקופה שבין הקיסרים).

הקשיים בבחירת המלך הביאו בסופו של דבר להופעת אספת הנסיכים הבוחרים (Kurfürstenkollegium), גוף פוליטי קבוע המונה שבעה נסיכים-בוחרים, אשר נוסד באופן רשמי בשנת 1356. אספה זו כללה את נסיך-הגמון מיינץ, נסיך-הגמון קלן, נסיך-הגמון טריר, מלך בוהמיה, דוכס סקסוניה, מרקיז ברנדנבורג, ורוזן ריינלנד-פפאלץ. התפתחות זו מסמלת יותר מכל את הופעתה של הדואליות השלטונית בין קייזר אונד רייך, הקיסר וממלכתו, שהלכו ונתפסו כמושגים נפרדים. הדבר השתקף גם בשלטונם של הקיסרים הפוסט-סטופנים ובדרכים שבהן ניסו לשמר את עוצמתם. בעבר, עוצמתה הצבאית והכלכלית של האימפריה רוכזה בעיקר באדמות הקיסריות (Reichsgut), שהיו בבעלותו הישירה של הקיסר (וכללו ערים קיסריות רבות). אחרי המאה ה-13 השתנו פני הדברים: האדמות הקיסריות – ועמן מוקדי העוצמה הקיסרית - הועברו לחזקתם של הדוכסים והשליטים המקומיים, בין אם על מנת לגייס הון לאוצר האימפריה, בין אם לזכות בנאמנותם או לשכך את תאוותם של דוכסים עקשנים.

השליטה הישירה באדמות הקיסריות לא שירתה עוד, אם כן, את צורכיהם של הקיסר או של הדוכסים. תחת זאת, מלכי האימפריה וקיסריה (החל מהמלך רודולף הראשון, מלך גרמניה) נשענו באופן הולך וגובר על האדמות שבשליטת משפחותיהם כאמצעי לביסוס כוחם. בניגוד לאדמות הקיסריות, שהיו מפוזרות ברחבי האימפריה ולכן קשות לניהול, השטחים המשפחתיים היו קומפקטיים יותר וקל היה לשלוט בהן. בשנת 1282, אם כן, המלך רודולף הראשון החכיר את אדמות אוסטריה והשטיירמארק שבבעלותו - לבניו.

ב-1312, שנת הכתרתו של הקיסר היינריך השביעי, נכנסה שושלת לוקסמבורג לתמונה. היינריך היה המלך הראשון מאז פרידריך השני (שמת, כאמור, 62 שנים לפני כן) אשר הוכתר כקיסר האימפריה הרומית הקדושה. כל הקיסרים והמלכים ששלטו אחריו נשענו על אחוזות משפחותיהם (Hausmacht): הקיסר לודוויג הרביעי לבית ויטלסבאך (מלך 1314, קיסר 1328–1347) התבסס על נחלות משפחתו בבוואריה; קרל הרביעי לבית לוקסמבורג, נכדו של היינריך השביעי, שאב את עיקר עוצמתו מאדמותיו שבבוהמיה. בין המאות ה-13 וה-15 חל השינוי בטריטוריות המרכיבות את האימפריה, שהלכו וקיבלו מאפיינים של מדינות קדם-מודרניות. התהליך לא היה אחיד: השטחים המתקדמים ביותר היו אלה החופפים לקהילות הגרמאניות העתיקות, בוואריה לדוגמה.

אירוע ההכתרה של היינריך השביעי של בית לוקסמבורג

האימפריה תחת היינריך השביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היינריך השביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

היינריך השביעי, שהיה ידוע בדיפולמטיות הטובה בה נהג, שלט אך ורק כחמש שנים כשליט האימפריה (בין 1308-1313). אם זאת היה היינריך השביעי עסוק רבות באזור איטליה של היום בה הוא זכה למפולות מרובות. אומנם הוא לא הוחלף לאחר שלטונו בקיסר ממשפחתו אך השתייך למשפחה בעלת תהילה ארוכה שבמהלך ההיסטוריה תחזיר יותר מפעם אחת בתואר היקסרי המדובר. היינריך גילה כי בצפון איטליה, במיוחד מאזור טוסקנה הוא נחשב כעוין ופעל במהלכים כדי לנסות להתמודד עם בעיה זאת. הוא גילה עוינות ממדינות נוספות דוגמת ממלכת נאפולי גם מהאפיפיור קלמנס החמישי (באותה העת. לשם כך פעל בכיבושים צבאיים כדי לפתור בעיה זאת. הוא פנה לאיטליה והטיל מצור אף על פירנצה שלא צלח בסופו של דבר. הוא אכן המשיך במהלכיו וניסה אף לתקוך את ממלכת נאפולי אך נפטר ממלריה קודם לכן. פעולות אלו, שנשמכו כבר כמעין "מסורת קיסרית" של קיסרי האימפריה בתקופות הללו לכיבוש שטחים אלה באיטליה נפסקו אחרי תקופת שלטונו. לא היה עוד קיסר שפעל בחריפות ובריכוז כל כך מסיבי כלפי אזור זה, והקיסרים הבאים בתור העדיפו להסתמך על כיבושים במקומות אחרים ולהנמיך ממרכזיותה של איטליה בכיבושי האימפריה. הוא מוכר ומוזכר פעמים רבות כקיסר שניסה להחיות את איטליה בעזרת שלטתו עליה על ידי דנטה אליגיירי. דנטה אליגיירי הזכיר אותו בנוסף לכל, עקב הערכתו הרבה אל היינריך, כ"מלך הנשגב" או alto Arrigo באיטלקית.[23]

הרפורמה הקיסרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"חוקת" האימפריה עדיין לא הייתה מבוססת ברובה בראשית המאה ה-15. אף על פי שכמה ממוסדותיה ונהליה השלטוניים כבר נקבעו, הכללים שעל-פיהם התנהל שיתוף הפעולה בין הגורמים השונים באימפריה (המלך\קיסר, הנסיכים-הבוחרים והשליטים המקומיים האחרים) לא היו ממוסדים, והיו תלויים במידה רבה באישיותו של המלך\קיסר. וכך, קיסרים כדוגמת זיגמונד לבית לוקסמבורג (מלך 1410, קיסר 1433–1437) ופרידריך השלישי (מלך 1440, קיסר 1452–1493) יכולים היו לקבוע את מקום מושבם באדמותיהם הפרטיות ולהתעלם מאדמות הגרעין של האימפריה, במה שהחליש את המוסדות שאמורים היו לשתף עמם פעולה בניהול הממלכה. הרייכסטאג במובנו כגוף המחוקק של האימפריה לא היה קיים בשלב זה. חמור מכך, הדוכסים השונים באימפריה הסתכסכו זה עם זה לעתים תכופות, ועימותיהם אף התפתחו לכדי מלחמות מקומיות.

גם הכנסייה הייתה במשבר. הסכסוך שהתנהל בין מספר אפיפיורים מתחרים נפתר רק בועידת קונסטנץ (1414-1418); אחרי 1419, הושקע מאמץ רב בדיכוי מעשי הכפירה של ההוסיטים. התפיסה הימי ביניימית של Corpus Christianum, לפיה הכס הקדוש והאימפריה הרומית הקדושה יובילו יחדיו את העולם הנוצרי, החלה דועכת בתקופה זו.

במקביל, המאה ה-15 ידעה דיונים רבים על מהותה של האימפריה עצמה. חוקי העבר לא התאימו עוד למבנה הנוכחי, והיה צורך דחוף בשלום פנימי (Landfrieden) נוסף על זה שכונן פרידריך ברברוסה מאות שנים לפני כן. הדיונים הללו הולידו את רעיון ה"רפורמה" במובנו המקורי של הפועל הלטיני, היינו, להשיב את הדברים לתבניתם העתיקה.

בשנת 1486, כשפרידריך השלישי היה זקוק לתמיכתם של הדוכסים המקומיים על מנת לממן את מלחמתו בהונגרים, ניצב בפני דרישתם המאוחדת של הדוכסים להשתתף לראשונה בחצר הקיסרית ובענייני ניהול האימפריה. לראשונה, אוחדה אספת הבוחרים יחד עם השליטים המקומיים האחרים ברחבי האימפריה במה שהביא ליצירתו של הרייכסטאג (אליו יצטרפו בעתיד הערים הקיסריות). פרידריך סירב לתביעתם זו, ואולם בנו, הקיסר מקסימיליאן הראשון, היה פרגמטי יותר, וכינס בסופו של דבר את הרייכסטאג בעיר וורמס (ורמייזא) בשנת 1495, שנתיים לאחר מות אביו. ברייכסטאג הסכימו הקיסר והדוכסים על ארבעה צווים, שיחד זכו לכינוי רייכסרפורם (הרפורמה הקיסרית): הייתה זו סדרה של פעולות משפטיות שהעניקו לאימפריה המתפוררת מעט יציבות מבנית.

השינוי המשמעותי ביותר כלל את יצירתן של אחוזות המעגלים הקיסריים (Reichskreise): טריטוריות בחלקים שונים של האימפריה אוחדו ב"מעגלים", שתכליתם הייתה לספק הגנה ויציבות אזורית כוללת. אחוזות המעגלים הקיסריים היו במוקד, ושם ישבה האספה הקבועה של כל מעגל. אף על פי שתחילה הוקמו שישה מעגלים, המספר הועלה לעשרה בשנת 1512 (השנה שבה, אגב, הורחב תוארו הרשמי של קיסר האימפריה לכדי "קיסר האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית"). על המעגלים הקיסריים נמנו המעגל האוסטרי, הבווארי, הבורגונדי, הפרנקוני, הרייני, הווסטפלי, הסקסוני התחתון, הרייני העליון, הסקסוני העליון והשוואבי. מערכת זו, בדומה לשינויים מבניים ומשפטיים נוספים של הרייכסרפורם, שרדה במידה רבה עד לקריסתה של האימפריה בראשית המאה ה-19.

המשבר שלאחר הרפורמציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשיזם מרטין לותר בשנת 1517 את מה שעתיד היה להיקרא ה"רפורמציה", זיהו הדוכסים המקומיים הזדמנות לצאת כנגד הקיסר. שטחי האימפריה חולקו בהתאם לקווים דתיים נוקשים, כשצפונה, מזרחה וערים מרכזיות רבות בתחומה (לרבות שטרסבורג, פרנקפורט ונירנברג), הופכים פרוטסטנטים, ואילו הדרום והמערב נותרים קתולים ברובם. לאחר מאה שנות מאבק, היה הסכסוך הפנים-גרמני מהגורמים המרכזיים שהובילו לפרוץ מלחמת שלושים השנה (1618-1648), שהחריבה חלקים ניכרים מהאימפריה. מעצמות זרות, כדוגמת צרפת ושוודיה, התערבו בסכסוך לטובתם של הכוחות הפרוטסטנטיים שנלחמו בקיסר הקתולי, וקרעו נתחים עבים משטח האימפריה.

אחרי שלום וסטפליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופה הממשי של האימפריה בא במספר שלבים. לאחר החתימה על הסכמי וסטפליה ב-1648, אשר העניקו לטריטוריות השונות ריבונות כמעט מוחלטת, ואף התירו להן לכרות בריתות נפרדות עם מדינות אחרות; האימפריה הרומית הקדושה הייתה לאוסף רופף של ישויות מדיניות שהיו במידה רבה עצמאיות.

סוף האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המהפכה הצרפתית, מלחמות נפוליאון, הריינבונד, חילון

האימפריה הרומית הקדושה קרסה באופן רשמי ב-6 באוגוסט 1806, שעה שקיסרה האחרון, פרנץ השני, התפטר מתפקידו. עם זאת, צאצאיו של פרנץ הוסיפו להחזיק בתואר "קיסרי אוסטריה" עד שנת 1918. בין השנים 1804 ועד 1867 צאצאיו שלטו על האימפריה האוסטרית ובין השנים 1867 ועד 1918 שלטו על האימפריה האוסטרו הונגרית.

ניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

חולשת הקיסרים במאות ה-11 וה-12[עריכת קוד מקור | עריכה]

חולשת הקיסרים במאות ה-11 וה-12 הייתה נעוצה, לפי ההיסטוריון ז'אק לה גוף בשני גורמים עיקריים: הראשון, עיקר האינטרסים הקיסריים הופנו דרומה, לכיוון איטליה, אליה ערכו מסעות רבים בהזניחם את הצפון. הצבת איטליה בראש מעייניהם נבעה בראש ובראשונה מחשיבותה של רומא, כעיר ההכתרה הסמלית, אך רומא הייתה נתונה לשלטון האפיפיור מולו הייתה נטושה מלחמה בהקשר למאבק על עליונות השלטון החילוני מול זה הדתי. כמו כן, באיטליה, בעיקר בשטחי ערי המדינה שבצפונה, נמצאו הנחלות הפוריות והעשירות ביותר והמיסים שיכלו להעלות היו גבוהים מאלה של נחלות גרמניות. אך ערי המדינה היו רבות, נתונות למערכת בריתות אד-הוק ומרדניות באופיין.

הגורם השני, המשלים, לחולשת הקיסרים היה המחסור בבעלי ברית טובים ויציבים. האצולה הוותיקה העדיפה את עקרון הבחירה על עקרון הירושה השלטונית ולפיכך הייתה בלתי-אמינה. בפרט, נאמנותם של נסיכי הכנסייה הייתה לרוב בראש ובראשונה לאפיפיור ולא לקיסר. הקיסרים ניסו להעלות מעמד של אצולת-שירות או אצולה חדשה, שהתבססה על נותני שירות (כלכלי, מנהלי או צבאי) שהועלו למדרגת אצילים, אולם אלו, במקום שייטו חסד לקיסר, ביקשו להטמע עד מהרה במעמד האצולה הוותיק ואימצו את סלידתו מהשלטן הקיסרי. לאצילים אלה הוענקו גם בדרך כלל טירות משמר או אחוזות מרוחקות באיטליה, שם התבקשו לשמש כ"שוט הקיסר". קיסרים מסוימים, בראשם היינריך החמישי, העניקו פריווילגיות לערים, בתקווה שיזכו בכך בתמיכתן, אך האופי הדמוקרטי יחסית של הערים וחוסר ההומוגניות שלהן לא איפשרו להן להיות בנות-ברית נאמנות לקיסר.

כמו כן, בפנייה דרומה הזניחו הקיסרים אצילים חזקים שכבשו להם נחלות בצפון ובמזרח ועשו בהן כבתוך שלהם, שבראשם נודע בהיסטוריה, היינריך הארי, דוכס סקסוניה ובוואריה. ההתמודדות מול אצילים חזקים אלו הובילה למרידות רחבות היקף, הגדולה שבהן ב-1192 נערכה בתמיכתו של ריצ'רד לב הארי, מלך אנגליה[24].

סוף ימי הקיסרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו שטענו כי שלושה גורמים קבעו מראש את גורלה של גרמניה בעת החדשה: הרייך, הרפורמציה ומאוחר יותר, הדואליזם בין אוסטריה ופרוסיה. רבים ניסו להסביר מדוע לא הצליח הרייך במשך אלף שנות קיומו לצבור די סמכות ריכוזית ולהפעילה על השטחים שבשליטתו, בניגוד לשכנה ממערב, צרפת, ערש השלטון הריכוזי והאבסולוטיזם. להלן מספר הסברים נפוצים:

  • הרייך היה מאז ומתמיד גוף פדרלי במהותו: גם הפעם, בניגוד לצרפת, שהייתה ברובה חלק מהאימפריה הרומית, בחלקיה המזרחיים של הממלכה הפרנקית התרגלו השבטים הגרמאנים לעצמאות רבה, ולכן לא היו נכונים לוותר על חלקים מכוחם ועצמאותם לטובת סמכות ריכוזית כלשהי. כל הניסיונות ליצור מערכת שלטונית המבוססת על ירושה, כמו בממלכות אחרות באירופה, נחלו כישלון; המלך הגרמני נבחר כמעט תמיד. מאוחר יותר, כל מועמד למלוכה נדרש להבטיח הבטחות ולהאציל סמכויות לבוחריו, וכך להעניק לטריטוריות של הרייך יותר ויותר עוצמה, במה שהביא לפגיעה נוספת במאמצים לרכז את השלטון הקיסרי.
  • כיוון שלרייך היו גוון דתי מובהק, יעילותו כמוסד מדיני נפגעה משמעותית. הדבר נובע בעיקר מהעובדה שהמלכים הגרמנים הוכתרו לקיסר על ידי האפיפיור. בצד המתיחויות והעיכובים שהתעוררו מנהג זה, מעולם לא הובהר תחת אילו תנאים יקיים האפיפיור את ההכתרה, וחשוב מכך – האם סמכותו המדינית-חילונית של הקיסר תלויה או כפופה לסמכותו הדתית של האפיפיור. הוויכוחים והדיונים אודות נושאים אלה הגיעו לשיאם במהלך המאה ה-12, והובילו בסופו של דבר למאבק האינווסטיטורה ולקונקורדט של וורמס בשנת 1122.
  • קשה לומר האם המערכת הפיאודלית של הרייך, לפיה המלך ניצב לכאורה בקודקוד "הפירמידה הפיאודלית", הייתה גורם לחולשת האימפריה או תסמין שלה. כך או כך, הציות הצבאי, אשר – לפי המסורת הגרמאנית – היה כרוך בהענקת קרקעות ללוחמים, היה בעיה מהותית: כשהאימפריה יצאה למלחמה, היא פעלה באופן איטי מאוד ובלתי יעיל.

רשימת מדינות נבחרות באימפריה הרומית הקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירה משנת 1510 של האנס בורגמאייר שמציגה נשר שחור הנושא מספר רב של סמלים הרלדיים של מדינות האימפריה

קווים מנחים והערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם סמל הרלדי מעמד שם סמל הרלדי מעמד שם סמל הרלדי מעמד שם סמל הרלדי מעמד שם סמל הרלדי מעמד
אאכן
Stadtwappen der kreisfreien Stadt Aachen.svg
עיר אימפריאלית חופשית בוהמיה
Blason Boheme.svg
דוכסות נסיכתית פרנקוניה
Frankenrechen.svg
דוכסות גזע המבורג
Coat of arms of Hamburg.svg
עיר אימפריאלית חופשית נסאו
Blason famille de Nassau.svg
מחוז
ארנברג
Wappen Aremberg.svg
דוכסות ברנדנבורג
Wappen Mark Brandenburg.png
מארקגראף פרנקפורט
Wappen Frankfurt am Main.svg
עיר אימפריאלית חופשית בוואריה התחתונה
Armoiries Bavière.svg
דוכסות נירנברג
CoA Nuremberg, Bavaria.svg
עיר אימפריאלית חופשית
אוסטריה
Austria coat of arms simple.svg
ארכידוכסות ברמן
Bremen Wappen.svg
עיר אימפריאלית חופשית ג'נובה
Blason ville fr La Roche-sur-Foron (Haute-Savoie).svg
מחוז אוסטריה התחתונה
CoA Lower Austria.svg
ארכידוכסות פומרניה
CoA Pomerania Duchy.svg
דוכסות
באדן
Coat of arms of Baden.svg
מארקגראף בורגנדי
Blason fr Franche-Comté.svg
מחוז חופשי הבסבורג
Armoiries Habsbourg.svg
מחוז לוקסמבורג
Armoiries Comtes de Luxembourg.svg
זלצבורג
CoA Salzburg State.svg
ארכיבישופות
בזל
CoA Basel Canton.svg
עיר אימפריאלית חופשית דנציג (גדנסק)
PB Gdańsk CoA.png
עיר אימפריאלית חופשית הסן-קאסל
Wappen-HK (1736-1804).svg
רוזנות מגדבורג
CoA Magdeburg Archbishopric.svg
ארכיבישופות סקסוניה
CoA Saxon Steed.svg
אלקטורות

(מאוחר יותר גם דוכסות)

בוואריה
Armoiries Bavière.svg
ממלכה אלץ
Armoiries d'Eltz de Rubenach.svg
אדנות הוהנצולרן
Hohenzollern Haus Wappen.svg
מיינץ
CoA Mainz, Germany.svg
עיר אימפריאלית חופשית טירול
Blason Comtes de Tyrol.svg
מחוז נסיכותי
אולם
Coat of arms of Ulm.svg
עיר אימפריאלית חופשית ויימאר
CoA Everstein Family.svg
מחוז ציריך
Zurich-coat of arms.svg
עיר אימפריאלית חופשית צוג
Zug-coat of arms.svg
עמק אימפריאלי קאישהיים
DEU Kaisheim COA.svg
כהונת ראש המנזר

אירועי מפתח בהיסטוריה של האימפריה הרומית הקדושה באמנות אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה הרומית הקדושה באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה הרומית הקדושה באמנות, כשבתחום זה נכללות גם יצירות על שליטיה ועל אירועים בעברה המגוון, נחשבה בתקופות רבות בהיסטוריה שלה כמקדמת האמנות והביאה לפריחות תרבותיות בתחום זה גם בימי הביניים וגם אחר כך. להלן תפורט רשימה הסוקרת את היבטיה השונים של האימפריה באמנות אירופה על כל פרטיה השונים ותנסה להציג יצירות נודעות יותר לצד נודעות פחות כדי להציג את הגיוון האמנותי שבה הוזכרה:

קרל הגדול באמנות אירופה (שלטונו והכתרתו)[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של קרל הגדול והקיסר זיגיסמונד (אלברכט דירר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל הגדול והקיסר זיגיסמונד מופיעים יחדיו ביצירה שהייתה אמורה להיות במקור נפרדת ולהיות מוצגת במקומות שונים אך כיום מוצגת ביחד בנירנברג. המידות (שוות לכל חלק כולל מסגרתו) עומדות על 215 x 115 ס"מ. קרל הגדול (בשמאל) והקיסר זיגסמונד (בימין) ומעליהם שלטי האצולה.

קרל הגדול, זכה לשבחים רבים במסעות כיבושו וברפורמות התרבותיות שביצעה במונרכיה, כשהמפורסם מכל היצירות אודותיו הינה יצירתו של אלברכט דירר (Albrecht Dürer), שמשלבת בין גותיקה לבין התחייה האמנותית המחודשת בסגנון הקלאסי של תקופת הרנסאנס (הוא עצמו חי במאה ה-16 והיצירה נוצרה בשנת 1512). למעשה זהו חצי מהיצירה, כהחצי השני מציג את הקיסר זיגיסמונד. מעל ראשו של קרל הגדול מופיעים פלר דה ליס המייצג את צרפת וסמל האימפריה הרומית הקדושה כייצוג לגרמניה (שתי האומות העתידות להיוולד מחוזה ורדן מעט לאחר מותו). הקיסר זיגיסמונד כשלעצמו מכותר בסמלי חמש האומות העיקריות עליהן שלט בתקופתו (או חמש השטחים העיקריים). ליצירה המחלוקת לשניים יש קשר הדוק עם העיר נירנברג ושם היא מוצגת גם כיום (לאחר היסטוריה ארוכה בה היא הוצגה באוסטריה ואף הספיקה להילקח על ידי גרמניה הנאצית).[25][26]

היצירה המתארת את דיוקנו של קרל הגדול

קרל הגדול (מצרפתית: Charles le Grand)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירה זאת שופכת אור עדין יחסית על אופיו של המלך הפרנקי והקיסר הרומאי קרל הגדול , כשהוא אוחז סמלי המלכות ועונד את כתרו על רקע בד ורוד. מוצג זה הוא מהספרייה הלאומית של צרפת.[27]

תמונות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשלכה מן החלון בפראג, מתיוס מריאן

ההשלכה מן החלון בפראג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשלכה מן החלון בפראג הייתה הניצוץ האחרון שלפי פריצת מלחמת שלושים השנה, מהגדולות והחשובות בהיסטוריה האנושית שלפני המאה ה-20, הייתה למעשה המעשה הסימבולי שהצית את המלחמה. היא נערכה בין 1618-1648, כשההשלכה עצמה התרחשה ב-23 במאי 1618. על כך נאמר:[28]

"בשל הדבר הזה יבער העולם הנוצרי כולו"

– קטע מתוך דבריו של דדלי קרלטון (שהיה שגריר אנגליה בהאג דאז). מתוך הספר- "ימים ששינו את העולם" מאת הייוול ויליאמס

תחריט זה נחשב לתמונה המפורסמת ביותר לההשלכה מן החלון בפראג ונחשבת לתמונה היסטורית ידועה ביותר בעיני רבים. היא נוצרה בסביבות השנים 1635-1662 על ידי מתיוס מריאן.

Лютер в Вормсе.jpg

הדיאט של וורמס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור זה מתאר את אחד האירועים החשובים בחיוו של מרטין לותר בעת הצגת רעיונתיו בהם דגל כנגד מוסד האפיפיורות הקתולי (בעיר וורמס של האימפריה הרומית הקדושה, באותו הזמן הייתה בעלת מעמד עיר קיסרית חופשית) מול עיניו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, קרל החמישי. הוא זומן עוד כשהיה מוחרם בידי הכנסייה הקתולית. זאת הייתה למעשה כנראה מהאסיפות הנסיכים הבוחרים החשובות של האימפריה אם לא החשובה מכולן שבה. היה זה אירוע גדול ממדים כאשר תומכיו של לותר סיירו עם פמלייתו הכוללת אבירים מרובים אל המתחם. כל זאת כאשר הכנסייה הקתולית היושבת ברומא, כועסת עמוקות ומגנה בחריפות אפילו את ההצעה לזמן את לותר לחדר הכינוסים. ההכרעה הייתה לנגדו של לותר אך נחשבת כאירוע מפתח בחיוו וכאירוע המסמל את תחילת ניצוצות הרפורמציה הפרוטנסטנטית באירופה לקום ולרקום עור וגידים.[29]

צלבו של לותאר (דוגמת מופת לאמנות הרנסאנס האוטונאי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

צלבו של לותאר

צלבו של לותאר הוא פריט יקר ערך וחשיבות מתקופת השושלת האוטונאית של האימפריה הרומית הקדושה (נוצר בסביבות שנת 1000 לספירה). הצלב מעוטר בשלל רב מהתקופה הרומאית הקדומה, כשהמבנה עצמו עשוי זהב טהור. מידותיו עומדות על: 50 ס"מ (גובה), 38.5 ס"מ ((רוחב) ו-2.3 ס"מ עומק. הוא נחשב לפיסת אמנות יוצאת דופן השופכת אור על אמנות התקופה והישגיה כמעט יותר מכל יצירה אחרת בת תקופה זאת ולכן מגיעה חשיבותה להבנת הסגנון האמנותי האוטונאי ששלט אז בתקופה גם אחרי שנות שלטונו של אוטו הגדול. הצלב עצמו מוצג כיום באוצר קתדרלת אאכן כשהוא מציג בעיקר את אמנות הרומנסק שהייתה נפוצה אז באימפריה ומהווה את אחת הדוגמאות החשובות ביותר לכך בעולם. קתדרלת אאכן נחשבת לחשובות באירופה כולה בחישבותה ההיסטורית והתרבותית לצד כך שהקתדרלה עצמה מהווה אתר מורשת עולמית. הצלב עצמו מדגיש את החשיבות של קיסרי שושלת האוטונאית מצד אחד להדגיש את כוחם בתרבות ואמנות אך מצד שני גם להדק את קשרם עם האימפריה הרומית העתיקה בעזרת אותן אבני החן ובעזרת הופעת פניו של הקיסר אוגוסטוס, שהרי תארם של הקיסרים של האימפריה היה- "הקיסר אוגוסטוס המושל באימפריה הרומית" (לטינית: Imperator Augustus Romanum gubernans Imperium).[30][31][32][33][34]

הצלב עצמו הינו נקרא בשל מאפייניו הקישוטיים המרובים כמו צלבים אחרים-נוספים במונחם המקוצועי crux gemmata (בעברית: צלב בעל עיטורים (כגון אבני חן ותכשיטים)). מקורו המשוער של הצלב הוא בעיר קלן, שהיוותה אז (ועדיין מהווה) מרכז דתי-נוצרי חשוב. הצלב עצמו מהווה כחלק מהסיבות שהמתחם ההיסטורי של קתדרלת אאכן הוכר כאתר מורשת עולמית. הנימוקים בעד היו מרובים אך זה שמתייחס לאוצרות הקתדרלה מובא להלן:[33]

"ציון דרך חשוב של האידיאולוגיה האימפריאלית"

http://www.routeyou.com/en-de/location/view/48116655/cross-of-lothair

שמו ומקורו טמונים בתקופת שלטונו של הקיסר לותאר השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שהורה על יצירת פיסת אמנות זאת על פי שאיפותיו האימפריאליות וההמשכיות של האימפריה הרומית הקדושה.[34]

הרייך השלישי הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר איחודה של גרמניה כמדינת לאום בשנת 1871 (ר' האימפריה הגרמנית), האימפריה הרומית הקדושה נודעה לעתים בתור הרייך הראשון. גרמניה הנאצית ראתה עצמה בתור הרייך השלישי, ואילו האימפריה הגרמנית (1871–1918) נחשבה לרייך השני. מספור זה נועד, כביכול, להוכיח את הקשר שבין המפלגה הנאצית לבין העבר הגרמני המפואר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Voltaire Quotes". BrainyQuote. בדיקה אחרונה ב-7 בנובמבר 2016. 
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 2.16 2.17 2.18 2.19 2.20 2.21 2.22 2.23 2.24 2.25 2.26 the Holy Roman Empire, www.heraldica.org
  3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 3.13 3.14 3.15 3.16 3.17 3.18 3.19 3.20 3.21 3.22 3.23 3.24 3.25 3.26 3.27 3.28 3.29 3.30 3.31 3.32 3.33 3.34 3.35 3.36 3.37 3.38 3.39 3.40 3.41 3.42 3.43 3.44 3.45 3.46 3.47 3.48 3.49 3.50 3.51 3.52 3.53 3.54 3.55 3.56 3.57 3.58 3.59 3.60 3.61 Holy Roman Empire Timeline - World History Online, www.heeve.com
  4. ^ הייוול ויליאמס, ימים ששינו את העולם, מטר, 2011, עמ' 74
  5. ^ Bruce R. Gordon, Kreisstände, my.raex.com
  6. ^ Holy Roman Emperors - World History Online, www.heeve.com
  7. ^ Holy Roman Emperors - World History Online, www.heeve.com
  8. ^ December 25 800 - Charlemagne is Crowned the First Holy Roman Emperor - On this day in History, www.mapsofworld.com
  9. ^ Charlemagne - Facts & Summary - HISTORY.com, HISTORY.com
  10. ^ Francois Velde, The Title of Emperor, www.heraldica.org
  11. ^ Internet History Sourcebooks, sourcebooks.fordham.edu
  12. ^ "Louis The Pious Biography". בדיקה אחרונה ב-21 בנובמבר 2016. 
  13. ^ "Lothair I - A Concise Biography". About.com Education. בדיקה אחרונה ב-23 בנובמבר 2016. 
  14. ^ "Otto I | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-24 בנובמבר 2016. 
  15. ^ Frederick I (Holy Roman Empire) facts, information, pictures | Encyclopedia.com articles about Frederick I (Holy Roman Empire), www.encyclopedia.com
  16. ^ "Frederick I | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-25 בנובמבר 2016. 
  17. ^ 17.0 17.1 "Henry VI | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2016. 
  18. ^ "Otto IV | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2016. 
  19. ^ "John | king of England". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2016. 
  20. ^ Frederick II (Holy Roman Empire) facts, information, pictures | Encyclopedia.com articles about Frederick II (Holy Roman Empire), www.encyclopedia.com
  21. ^ "Frederick II | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2016. 
  22. ^ "פרידריך השני – סיכום". טקסטולוגיה (בעברית)‎. 14 בנובמבר 2010. בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2016. 
  23. ^ Henry VII, Holy Roman Emperor - Dictionary definition of Henry VII, Holy Roman Emperor | Encyclopedia.com: FREE online dictionary, www.encyclopedia.com
  24. ^ ז'אק לה גוף, ימי הביניים בשיאם, עמ' 82-86
  25. ^ "Portrait of Charlemagne by Albrecht Dürer". About.com Education. בדיקה אחרונה ב-29 בנובמבר 2016. 
  26. ^ Emperor Charlemagne and Emperor Sigismund by D�RER, Albrecht, www.wga.hu
  27. ^ "Charles le Grand". About.com Education. בדיקה אחרונה ב-29 בנובמבר 2016. 
  28. ^ הייוול ויליאמס, ימים ששינו את העולם, מטר, 2011
  29. ^ הייוול וילימאס, ימים ששינו את העולם, מטר, 2011, עמ' 74
  30. ^ Radiant: Aachen Cathedral Treasury | Der Aachener Dom, Der Aachener Dom
  31. ^ Pamela Loos-Noji, lotharcross, www.westga.edu
  32. ^ Interesting facts about Cross of Lothair - The Full Wiki, facts.thefullwiki.org
  33. ^ 33.0 33.1 Cross of Lothair, RouteYou
  34. ^ 34.0 34.1 The Creation of Christian Art: The Scandal of the Cross, counterlightsrantsandblather1.blogspot.co.il