יוהאן וילהלם קורדס
 | |
| לידה |
14 במרץ 1824 ליבק, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
16 באוגוסט 1869 (בגיל 45) ליבק, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| מקום לימודים |
|
  | |
יוהאן וילהלם קורדס (בגרמנית: Johann Wilhelm Cordes; 14 במרץ 1824 – 16 באוגוסט 1869) היה צייר גרמני.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
קורדס הגיע ממשפחת סוחרים, אביו יוהאן קורדס (1782–1866) היה שותף בבית המסחר אמו אמילי כריסטיאן, לבית גרוטוף (1790–1849) הייתה בת כומר מקירשודר.[1]
הוא למד בליבק עד גיל 14. אף שהיה אמור להמשיך במסורת המסחרית של המשפחה והתאמן כאיש עסקים, הוא פנה לציור כבר בגיל צעיר. הוא למד תחילה באקדמיה לאמנויות יפות בפראג, ולאחר מכן משנת 1842 באקדמיה לאמנות בדיסלדורף ואחר כך בפרנקפורט בהנהגת יאקוב בקר. בשנת 1848 השתתף בסקר שלזוויג-הולשטיין כמתנדב.[2]
הוא התמחה בציור נוף מציאותי שהרשים אותו בטיוליו. עם הנס גודה, אותו פגש בדיסלדורף, ערך שתי נסיעות לצפון המדינה בשנים 1851 ו-1853/54, שאת רשמיו הוא לכד בנופים נורדיים. הוא גם צייר נופי ים ותמונות חוף, בעיקר עם דמויות.
בסביבות 1856 חזר לליבק מדיסלדורף. בשנת 1859, על פי בקשתו של הדוכס הגדול קרל אלכסנדר פון ויימאר, הוא הגיע לויימאר. כאן הייתה התקופה הפורה והמצליחה ביותר שלו. הוא מונה לפרופסור בבית הספר לאמנות.
בשנת 1866 הוא השתתף במבצע צבאי בעקבות גדוד החי"ר אולדנבורג מס' 91 ואז חזר חולה לביתו.
יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
קורדס הכין בעצמו קטלוג של תמונותיו משנת 1854, שהכיל חמישים ערכים במותו. תערוכת תמונות ועבודתו הראשית המפורסמת ביותר, ״הצייד הפראי״, עליה עבד מאז 1856, בברלין משכה תשומת לב רבה. הציור המונומנטלי נרכש עבור כ-6,000 גילדן על ידי האספן הווינאי יאקוב גסל, ולאחר מותו בשנת 1871 נמכר עבור 9,750 גילדן במכירה פומבית של גאורג פלאך בשנת 1872.[3]
מלך פרוסיה רכש את הציור "הכבוד האחרון", "הספינה ההרוסה" נקנתה על ידי סנט פטרסבורג בשנת 1861. לקנייה נקשרה חברות כבוד באקדמיה הקיסרית הרוסית, אשר העניקה לו תואר אצולה אישית. הדוכס הגדול של אולדנבורג קנה גם כמה ציורים של קורדס לאוסף שלו.
מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
קורדס נפטר לא נשוי וללא ילדים. המורשת האמנותית שלו, שכללה 15 ציורים וכ־800 עבודות בצבעי שמן, צבעי מים ורישומים, עברה בירושה לידי אחיו, אמיל קורדס (1829–1900). הוא הוריש אותה למוזיאון ליבק.[4]
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Zweiter Museumsvortrag. In: Lübeckische Blätter. 43. Jahrgang, Nr. 50, 15. Dezember 1901, S. 628 f.
- ^ Text nicht mehr vorhanden, Lübeck - HL-live.de (בגרמנית)
- ^ Georg Plach: Versteigerung der Grossen Gallerie und der übrigen Kunst-Sammlungen des Herrn F.J. Gsell, zu Wien. Wien 1872, Los 243, S. 59 mit handschriftlichem Vermerk über die Höhe des Zuschlags (Textarchiv – Internet Archive).
- ^ Otto Grautoff: Lübeck. Leipzig 1908, S. 116.