יער

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת העולם המציינת את אחוז השטח המיוער בכל ארץ.
יער של עצי מחט בקנדה

יַעַר הוא שטח שבו יש צפיפות גבוהה של עצים. יערות נפוצים בכל יבשות כדור הארץ, מלבד אנטארקטיקה. כיום, כ-39 מיליון קמ"ר (פחות משלושים אחוז מהשטח היבשתי של פני כדור הארץ) הם יערות, אך שטח זה קטן בהתמדה בעקבות כריתת עצים ובירוא יערות.

חשיבות היערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרני שמש ביער

יערות מכילים בדרך כלל מספר גדול של עצים הצומחים בגבהים שונים, עם צמחייה נמוכה בקרקעית היער. יער בצורתו הטבעית הוא בית גידול למינים רבים של בעלי חיים וצמחים, בהם מינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה שנפוצים רק ביערות מסוימים, והריסת היער גורמת להכחדתם.

העצים ביער קולטים מהאוויר דו תחמוצת הפחמן ופולטים חמצן, ובכך עוזרים לאיכות האוויר על כדור הארץ. משום כך, מכונים לעיתים יערות 'ריאות ירוקות'.

סוגי יערות ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם סוגים שונים של יערות, כשכל סוג שונה מהאחר בכמות המשקעים, בעלי החיים, אקלים וסוגי העצים והצמחייה בו. סוגי יערות עיקריים:

יערות מותאמים לאקלים ולמזג האוויר באזור.

שמירה על יערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל כריתת עצים רבה שכתוצאה ממנה הולכים ונעלמים יערות ומיני בעל חיים רבים מכדור הארץ, מדינות רבות חוקקו חוקים שמונעים או מגבילים כריתת עצים[1].

לחלק מהיערות ישנם יערנים שתפקידם להשגיח שאנשים לא מבעירים אש במקומות אסורים, ולא מזיקים לעצים. יערות יכולים להינזק על ידי שריפות, כריתת עצים, גשם חומצי וזיהום.

יערות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשישה אחוזים משטח ישראל מכוסה ביערות. רוב היערות בישראל הם יערות נטע אדם, לאחר שבמשך מאות שנים בוראו מרבית שטחי היער והחורש הטבעי בארץ ישראל לצורך פינוי שטחים לחקלאות ולמרעה, ולניצול עצי יער כחומר גלם לבניין והסקה.

היערות ניטעו באופן שיטתי החל משנות ה-20 של המאה ה-20, בתחילה בעיקר על ידי שירות היערות של משרד החקלאות של ממשלת המנדט הבריטי, ומאוחר יותר, אחרי 1936, על ידי מחלקת היערות העצמאית שירשה אותו ויצרה שמורות יער סגורות. השטח שהשלטון הבריטי ייער במשך שלושים שנה הגיע ל־54,000 דונם (בערך 0.2% מאדמות הארץ, או 0.5% משטחה שאינו מדברי). קרן קיימת לישראל נטעה 12,880 דונם ובשטחים שהיו בבעלות פיק"א, ניטעו יערות על 6,500 דונם באותה התקופה[2].

אחד החוקים הראשונים שחוקקה ממשלת המנדט הייתה "פקודת היערות" משנת 1920, שתוקנה בשנת 1926. ההוראה האופרטיבית הראשונה בפקודה הכריזה כי כל היערות בארץ, פרט לאלה שבבעלות פרטית, יהיו נתונים להגנה, פיקוח וניהול של ממשלת המנדט. בפקודה הגדרו שלוש מטרות ליעור:[3]

  • לייער מחדש אדמה הררית ואדמה שאינה ראויה לעיבוד חקלאי כדי לשמר מקורות מים, למנוע סחף ובליית קרקע, ולהגן על גידולים חקלאיים ומטעים סמוכים.
  • להפחית את פלישת החולות הנודדים.
  • לקדם ניצול כלכלי של קרקע שאינה מתאימה לחקלאות ולבוסתנאות על ידי ייצור עצי בניין, דלק ותוצרי יער אחרים.

במסגרת פעולות הייעור של מחלקת היערות של ממשל המנדט, הובאו מינים שאינם אנדמים לארץ ישראל, דוגמת השיטה כחלחלה, מין שהובא לייצוב חולות החוף ולנטיעה באזורים שחונים למחצה (מאז החל להתפשט ברחבי הארץ. כיום, המין נפוץ מאוד מצפון הארץ ועד צפון הנגב, ונחשב לאחד הצמחים הפולשים המזיקים ביותר בישראל) ולמעלה משבעים מינים שונים של אקליפטוס[4].

מחלקת הייעור הממשלתי שפעלה בתקופת המנדט הבריטי המשיך את פעילותה לאחר הקמת מדינת ישראל כיחידה במשרד החקלאות. עיקר עיסוקה היה באכיפת פקודת היערות, בניהול שמורות היער ובנטיעות. בשנת 1960, בוטל אגף הייעור במשרד החקלאות. השטחים שבניהולו, חלק מן האנשים ששירתו בו ומרבית ציודו ונכסיו עברו למחלקת הייעור של קרן קיימת לישראל. המיזוג היה מהלך מקדים לאמנה שנחתמה בין מדינת ישראל לקרן קיימת לישראל בשנת 1961, בה הועברה האחריות לייעור בכל מדינת ישראל לקרן[5].

משנות ה-80 של המאה ה-20, מטרות הנטיעה השתנו, הושם דגש על ייעור לשם שיפור איכות הסביבה ("ריאות ירוקות"), סיפוק צורכי נופש ובילוי. הייעור גם נועד לתפוס חזקה על קרקעות, בעיקר קרקע שעליה טוענים לבעלות בדואים תושבי אזור צפון הנגב[6][7].

חשיבות היער בפיתוח הארץ במקביל לבנייה הוכרה על ידי בית המשפט העליון כמצדיקה, ואף מחייבת, שימוש בחלק מקרקע, שהופקעה לצורך בנייה ציבורית, לצורך שטח ירוק ובין השאר יער. השופט דב לוין כתב:[8] "אפשר אפילו לומר, שלא היה הדבר סביר אם לצד שטח בנוי כה נרחב לא היה הגוף המיישב מייעד גם שטח 'ירוק' דהיינו: גנים או פארק או חורשות או יער, העומדים לשמושו של הציבור". השופט אליעזר ריבלין ציין בהחלטתו שהצורך הציבורי בנטיעת יער גובר על זכות הקניין על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו[9]. בהתייחס להפקעה שנעשתה עבור התיישבות ופיתוח כתב השופט יצחק דנציגר: "ייעוד של ייעור עולה בקנה אחד עם צרכים של התיישבות ופיתוח, וזאת כאשר לוקחים בחשבון כי קיומם של שטחים ירוקים תורם לרווחת הכלל ומהוה חלק מפיתוח האזור בכללותו". השופט אליקים רובינשטיין אף הוסיף והרחיב על כך ש"נושא הייעור במקום ששמם או היה עזוב לפני כן, תפס מקום מרכזי באתוס שבכנפיו קמה מדינת ישראל"[10].

היערות בישראל מגדרים ומוגנים על ידי תמ"א 22, תוכנית מתאר ארצית ליער ויעור, שהתקבלה בשנת 1995.

יערות בישראל:

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטר וולבן, חברויות, אלכסון, 26 באפריל 2018

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יערות בישראל

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]