להרוג את קסטנר
בימוי | גיילן רוס |
---|---|
הופק בידי | Anne Feinsilber, גיילן רוס |
תסריט | אנדי כהן, גיילן רוס |
עריכה | גיילן רוס |
מדינה | ארצות הברית |
הקרנת בכורה | 2008 |
שפת הסרט | אנגלית, עברית |
סוגה | סרט דוקומנטרי |
הכנסות באתר מוג'ו | killingkasztner |
www | |
דף הסרט ב־IMDb | |
להרוג את קסטנר (Killing Kasztner) הוא סרט דוקומנטרי משנת 2008 שיצרה גיילן רוס. הסרט מתחקה אחר משפטו של ישראל קסטנר, ממנהיגי יהדות הונגריה, שניהל משא ומתן עם הנאצים על גורלם של יהודי הונגריה, לאחר הכיבוש הנאצי של הונגריה. הסרט עוסק במשפט ובדימוי הציבורי שדבק בקסטנר לאחר המשפט.
רוס חקרה ותיעדה במשך 8 שנים את הפרשה, ובמסגרת הסרט ראיינה היסטוריונים, ניצולים בזכות קסטנר, וכן את בתו של קסטנר, סוזי מיכאלי-קסטנר, ואת שלוש נכדותיו, בהן העיתונאית מרב מיכאלי, את יוסף תמיר, בנו של עורך הדין שמואל תמיר שלחם בקסטנר במשפטו ואת זאב אקשטיין שרצח את קסטנר.
הסרט הוצג לראשונה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו בשנת 2008. בארצות הברית הוא פורסם באוקטובר 2009.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוס שמעה לראשונה את סיפורו של קסטנר תוך כדי עבודה על סרט דוקומנטרי אחר, מאישה הונגרייה שניצלה ממוות בשואה על ידי קסטנר. ביוני 2001 רוס הוזמנה לצלם ישיבה אודות קסטנר במוזיאון החדש למורשת היהודים בניו יורק, ובמהלך אותה ישיבה הועלו טענות קשות על ידי ניצולי שואה שחיים בזכות קסטנר ועל ידי נכדתו. השאלות שעלו בישיבה הטרידו אותה והיא החליטה לחקור את הפרשה.
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – משפט קסטנר
ד"ר ישראל (רז'ה) קסטנר היה מנהיג יהודי הונגרי שפעל בשם "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט" להציל יהודים באמצעות מתן שוחד לקצינים נאצים, שמאוחר יותר התברר שחלק מהאינטרס שלהם לעזור היה לטהר את שמם מאשמת רצח-עם. בסוף שנת 1952 הואשם קסטנר על ידי מלכיאל גרינוולד בשיתוף פעולה עם הנאצים וקבלת שוחד מהם לכיסו תמורת הצלתו שלו והצלת אנשים "מיוחסים", סיוע לרצח יהודים בידי הנאצים ועדות שקר לטובת קצינים נאצים במשפטי נירנברג. בתביעת דיבה שהגישה הפרקליטות נגד גרינוולד קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי טענותיו של גרינוולד אינן בגדר הוצאת דיבה, למעט הטענה שקסטנר לקח שוחד לכיסו שהייתה לא מבוססת. בערעור לבית המשפט העליון גרינוולד הורשע בהוצאת דיבה ונפסק כי ההאשמות היו לא מבוססות, למעט האשמה כי קסטנר העיד עדות שקר לטובת קצינים נאצים במשפטי נירנברג.
למרות פסיקה זו, בתודעה הלאומית הישראלית נותר פועלו של קסטנר בתחום האפור. כך לדוגמה עד היום זכורה בהקשר זה הכותרת שפורסמה אז בכלי התקשורת, שציטטה את פסק הדין, ובה נאמר כי קסטנר "מכר את נפשו לשטן" (הנאצי), וכן גם במוזיאון הרשמי בישראל להנצחת השואה, יד ושם, שמו של קסטנר לא הופיע עד לשנות ה-2000.
תוכן הסרט
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסרט מתועד מסען של בתו של קסטנר, סוזי מיכאלי-קסטנר, ושלוש נכדותיו המנסות לטהר את שמו (בהן מרב מיכאלי), וכן כמה ניצולים שחשו כי מתייחסים אליהם כאל "ניצולים סוג ב" מכיוון שניצלו על ידי קסטנר. כנגדן מרואיין יוסף תמיר, בנו של שמואל תמיר, שהיה הסנגור של גרינוולד במשפט קסטנר וזה שהפך את המשפט מתביעת דיבה כנגד גרינוולד לבירור אודות שואת יהודי הונגריה ופועלו של קסטנר. תמיר טען כי הוא עדיין מתנגד לטיהור שמו של קסטנר והפיכתו לגיבור למרות קביעת בית המשפט העליון.
זאב אקשטיין, רוצחו של קסטנר, מרואיין גם הוא לאורך הסרט ומציג את השתלשלות הדברים מנקודת מבטו. הוא מתאר את הרקע האישי שהוביל אותו לרצח ומספר כי הוא היה צעיר (בן 21) והשב"כ (הש"ב, בכינויו אז) גייס אותו לרגל אחר פעולות המחתרת ללא כל הכשרה וגיבוי. מאורעות מלחמת קדש השפיעו עליו רגשית, כך שהושפע מהלהט של יוסף מנקס וחברי המחתרת שהיו בטוחים כי הם יצילו את מדינת ישראל משלטון מפא"י וישנו את פני ההיסטוריה, ולכן אקשטיין הפך לסוכן כפול ונאמנותו הייתה שייכת למחתרת. לדבריו, המניע שלו להתנקשות היה נקמה על מותם של מאות אלפי יהודי הונגריה ושהאשמה במותם הייתה של קסטנר. רוס יזמה מפגש בין בתו של קסטנר לאקשטיין אך לבסוף הם בחרו להיפגש שלא לפני המצלמה.
בפתיחת הסרט אומר אקשטיין "גמרתי אומר בלבי לספר רק את האמת, אבל לא את כולה", ומשתמע מדבריו כי קיימים פרטים עמומים בנוגע לרצח קסטנר. לקראת הסוף אקשטיין טוען כי שלוש היריות שלו לא פגעו בקסטנר וירייה רביעית מאקדחו של אדם מסתורי אחר היא זו שהרגה אותו.
ההיסטוריונים פרופ' דינה פורת פרופ' שלמה אהרונסון מרואיינים בסרט, והם מתארים את האבסורד שבהצגתו של קסטנר כמשתף פעולה עם הנאצים. בראייתם, קסטנר היה מוגבל ולא יכול היה לעשות כמעט דבר מעבר למה שעשה. מדבריהם עולה כי קסטנר לא יכול היה להזהיר את יהודי הונגריה מההשמדה הצפויה להם כי לא הייתה לו כל דרך לשכנע אותם בנכונות הדברים. על חלקו של יוסף מנקס ברצח קסטנר מוסר נכדו, משה זייגר, לאנציקלופדיה יהודית דעת דברים אלה: "יוסף מנקס נשאר עם גרעין מהלח"י שיצא נגד השמאל שהיה בשלטון בהרגשה שהם נלחמו והשמאל גנב להם את המדינה. אנשי השמאל שפחדו מיוסף מנקס החליטו להעליל עליו עלילה ולהפסיק את פעילותו. באותו זמן התרחש משפט קסטנר שרבים מהסוכנות היהודית (השמאל) היו מעורבים בו. החליטו לרצוח את קסטנר ולהאשים ברצח את יוסף מנקס, ולתפוס שני ציפרים במכה אחת. כך נולדה העלילה על יוסף מנקס". (26.9.06)
ביקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסרט זכה לשבחים ממבקרי הקולנוע בעולם ובישראל. מבקר הקולנוע אורי קליין כתב על הסרט: ”הישג העיקרי בסרטה של רוס נובע מהאופן שבו הבמאית, שהיא בעלת ניסיון ביצירת קולנוע תיעודי, מצליחה לספר את הסיפור בישירות ובפשטות, ולמקם אותו במספר רב של הקשרים היסטוריים. כך הוא נהפך מסיפור מסוים לסיפור המייצג את ההיסטוריה היהודית והישראלית, ומעלה לפני השטח פסיכוזות רבות שחוצות עדיין את הזיכרון הלאומי הקולקטיווי”.
המבקר אבנר שביט כתב: ”אם נפרק את סרטה של רוס לגורמים, הרי שהוא אינו מרשים מבחינה אמנותית. אין מדובר בחוויה אסתטית, אבל אם יוצאים מנקודת ההנחה כי תפקידו של הקולנוע לרגש ולעורר מחשבה, הרי ש"להרוג את קסטנר" עושה זאת טוב יותר מכל סרט אחר בסביבה”.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אתר האינטרנט הרשמי של להרוג את קסטנר
- "להרוג את קסטנר", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- "להרוג את קסטנר", באתר AllMovie (באנגלית)
- "להרוג את קסטנר", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
- "להרוג את קסטנר", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
- "להרוג את קסטנר", באתר Metacritic (באנגלית)
- "להרוג את קסטנר", באתר אידיבי
- "להרוג את קסטנר", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
- אבנר שביט, "להרוג את קסטנר": הרוצח מדבר לראשונה, באתר הארץ, 1 בינואר 2009
- אורי קליין, קסטנר ואהוד בנאי כפי שמעולם לא ראיתם, באתר הארץ, 15 בינואר 2009
- רותה קופפר, מה לראות היום בטלוויזיה, באתר הארץ, 20 באפריל 2009