דינה פורת

דינה פורת

לידה	24 בספטמבר 1943 (בת 82) בואנוס איירס, ארגנטינה
מדינה	ישראל
ענף מדעי	היסטוריה, אנטישמיות, היסטוריה של עם ישראל, השואה
השכלה	אוניברסיטת תל אביב
מנחה לדוקטורט	דניאל קארפי
עיסוק	היסטוריונית
מעסיק	אוניברסיטת תל אביב
פרסים והוקרה	עיטור נשיא מדינת ישראל (2025)
אתר רשמי
תרומות עיקריות
חקר תגובות היישוב לשואה, תולדות האנטישמיות, תנועת הנוקמים וניצולי השואה

דינה פורת (נולדה ב-24 בספטמבר 1943) היא היועצת האקדמית ולשעבר ההיסטוריונית הראשית של יד ושם, פרופסור אמריטה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, בה שימשה גם כראש מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה בימינו, וכמופקדת הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות על שם אלפרד פ' סליינר.

ביוגרפיה

דינה פורת - צילום משנת 2008

דינה פורת, לורנס ויינבאום ויואל פישמן בכנס הבינלאומי "אנטי-יהדות, אנטישמיות, דה-לגיטימציה של ישראל". האוניברסיטה העברית בירושלים, 2014

דינה פורת נולדה בבואנוס איירס שבארגנטינה, ועלתה לישראל בשנת 1950. אביה, משה קוסטרינסקי-קיטרון, יליד טלחן שליד פינסק, היה האב המייסד של תנועת "דרור" בדרום אמריקה וממנהיגי יהדות ארגנטינה. אמה, רות לבית גולד, נולדה ברצקי שבליטא.

דינה פורת השלימה בהצטיינות יתרה את התואר השני ב-1973. עבודת התזה שלה נשאה את הכותרת "ריכוז הפליטים היהודיים בווילנה בשנים 1939–1941: מאמצי היציאה". היא קיבלה את הדוקטורט שלה ב-1984 בבית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב, אותו כתבה בהנחיית פרופ' דניאל קארפי בנושא: "חלקה של הנהלת הסוכנות בירושלים במאמצים להצלת יהודי אירופה בשנים 1942–1945".

פורת שימשה בתפקידים שונים באוניברסיטת תל אביב: כראש בית-הספר למדעי היהדות על-שם חיים רוזנברג (2004–2008), ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל (2000–2003) וראש המכון לחקר האנטישמיות והגזענות על שם סטפן רוט (1998–2010). הייתה מופקדת הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות על שם אלפרד פ' סליינר (מאז 1997) ושימשה כראש מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה בימינו (2021–2010). שימשה כהיסטוריונית הראשית של יד ושם (2011–2022) ומשמשת מאז כיועצת אקדמית.

פורת הייתה ב-1985 עמיתת מחקר במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית, שימשה כחוקרת במרכז לחקר ישראל ויהדות באוניברסיטת קולומביה (1987–1988), ובסמינר של המכון הבינלאומי לחקר השואה של "יד ושם" (1995–1996). הייתה פרופסור אורח במרכזים ללימודים אירופיים וללימודים יהודיים באוניברסיטת הרווארד בשנת 1999, באוניברסיטת ניו יורק ב-2004, במכון לזכר השואה בפריז (אוקטובר 2007) ובאוניברסיטה הבינלאומית בוונציה (סתיו 2008) נבחרה למרצה המצטיינת בפקולטה למדעי הרוח לשנת 2004. קיבלה את מדליית ולנברג ב-2012, נמצאת ברשימת 50 החוקרים המובילים בישראל של דהמרקר לשנת 2013 וברשימת 50 הנשים המשפיעות בישראל ברשימת פורבס לשנת 2018. ב-2015 הוציאו לאור חבריה ותלמידיה ספר יובל לכבודה. ב-2025 קיבלה תואר עמית כבוד מהמכללה האקדמית תל אביב-יפו ואת עיטור נשיא מדינת ישראל.

הנחתה למעלה מ-30 עבודות לתואר שני ו-20 לתואר שלישי. עבודותיה צוטטו בספרות האקדמית כ-13 אלף פעמים (נכון ל-2025).

מילאה את מקומו של פרופ' יהודה באואר כיועץ אקדמי של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה (2005–2010) והשתתפה במספר ועידות בינלאומיות של האו"ם, כולל ועידת דרבן בספטמבר 2001.

ביולי 2018 יעצה בעניין ההצהרה המשותפת של ראשי ממשלות ישראל ופולין, שעליה נמתחה ביקורת רבה. לדבריה, התבקשה לתת ייעוץ אישי להצהרה ולא פעלה כהיסטוריונית הראשית של "יד ושם".

פרסים והוקרה

• ב-2010 זכתה בפרס מועצת הספר היהודי בארצות הברית על הביוגרפיה שכתבה על אבא קובנר ופורסמה על יד סטנפורד.
• ב-2018 זכתה בפרס בהט לספר העיון המקורי הטוב ביותר על כתב היד לספרה "לי נקם ושילם: היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר", על אודות הניסיון לנקום בגרמנים.
• ב-2025 קיבלה את עיטור הנשיא.

חיים אישיים

נישאה לאלוף-משנה יהודה פורת, ולהם שלושה בנים ו-11 נכדים. בנם עידו פורת הוא פרופסור למשפטים.

ממחקריה

הנהגה במלכוד, היישוב נוכח השואה, 1942–1945

הספר עוסק בשאלת תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל והנהגתו לשואה באירופה בעצם התרחשותה. לאחר הקדמה המפרטת את מוסדות היישוב, הרכבו ודרכי פעולתו, באים שלושה חלקים. הראשון דן באופן שבו הגיעו הידיעות על השואה ארצה, ובקושי להבין אותן ואת האירועים חסרי התקדים שעליהם דיווחו. החלק ממשיך ודן בדרכי התגובה של היישוב לאחר שנודע שההשמדה היא שיטתית, מימי אבל ועצרות תפילה עד להקמת ועד ההצלה, ומאיסוף כספים ועד לשיגור נציגים לארצות הנייטרליות. בחלק השני נידונות פעולותיהם של אותם נציגים, ותוכניות ההצלה שהעלו גורמים שונים ביישוב, כמו תוכניות חליפין, ניצול הסרטיפיקטים להצלת ילדים, תוכנית אירופה, פרשת "סחורה תחת דם", הפצצת אושוויץ, שיגור הצנחנים, ועוד. על כישלון הניסיון להציל כ-30 אלף ילדים, כתבה פורת: "זהו אחד המקרים שבהם מרגיש ההיסטוריון שהוא רוצה לזרוק הצִדה את כל הכללים שלימדוהו – לשון מאופקת, בדיקת מקורות מדוקדקת, הסקת מסקנות זהירה ומוצדקת – ופשוט לשבת תחתיו ולבכות". החלק השלישי מנתח את מקומה של ההצלה במדיניות היישוב בזמן המלחמה והשואה, ביחסים שבין הארץ לקהילות ולתנועות הנוער באירופה, ומגיע למסקנות בדבר אמצעיו הצנועים של היישוב ויכולתו המוגבלת להציל בזמן מלחמה חובקת עולם ומול מכונת ההשמדה הנאצית, ובדבר החרדה למשפחות ולקהילות שנותרו באירופה ולהשלכות השואה על עתיד הארץ והעם. הספר ראה אור בהוצאת עם עובד ב-1986, במהדורה שנייה ב-1987 ובמהדורה שלישית ב-2004. הוא תורגם לאנגלית ולספרדית והוא הראשון שפורסם בארץ בנושא זה.

שלושה קבצים המשלימים את הספר:

• "בין מגן דוד לטלאי צהוב: היישוב היהודי בארץ-ישראל ושואת יהודי אירופה 1945-1939", קובץ תעודות רחב היקף ראשון מסוגו, המביאות לקהל הקוראים את התיעוד, העיתונות, הפרוטוקולים, המברקים וההתכתבויות המכריעים של הזמן. התעודות מאפשרות לעקוב כאילו בזמן אמת אחרי פעולותיהם של מוסדות היישוב, אחרי תגובת העיתונות, קליטתה של שארית הפליטה ודימויו העצמי של היישוב מול הגולה, כמי שבנה לה מקלט אך קצרה ידו להושיעה. הקובץ נערך יחד עם יחיעם ויץ, וכל אחד משני העורכים תרם לו תיעוד שאותו חקר.
• "העיתונות היהודית בארץ ישראל נוכח השואה, 1945-1939", זהו קובץ מחקרים על העיתונות בארץ בזמן השואה, והוא דן בעיתונות מפלגתית ותנועתית, בתגובות לאירועים מרכזיים כמו מרד גטו ורשה ורצח יהודי הונגריה, ובשאלה הממשיכה ומנקרת בדיון הציבורי עד היום והיא האופן שבו פורסמו הידיעות על השואה בעיתונות והאם ההנהגה התערבה בשיקולי עורכי העיתונים. הקובץ מאפשר לקוראיו לבחון את השאלות האלה על סמך מחקרים המפנים אותו גם אל החומר המקורי. הקובץ נערך יחד עם מרדכי נאור, שערך קבצים רבים וכתב עשרות ספרים בנושאים הנוגעים לארץ וליישוב.
• "קפה הבוקר בריח העשן" – קובץ מאמרים פרי עטה של דינה פורת, שנכתבו ופורסמו במשך כעשרים שנה, דן במפגשיהם של היישוב והחברה הישראלית בשנותיה הראשונות עם השואה וניצוליה, ועומד לצאת לאור בהוצאת עם עובד ויד ושם. ספר מקביל כבר התפרסם באנגלית בהוצאת ולנטיין מיטשל, תחת הכותרת ("Israeli Society, The Holocaust and its Survivors, (2000. בקובץ, המחולק לשערים, נידונים נושאי מפתח כמו יחסה של החברה החרדית לציונות בזמן השואה, הוראת השואה לסטודנטים ישראלים, ההיסטוריוגרפיה על נושא היישוב והשואה, קשריהן של תנועות נוער וקהילות עם היישוב, קבוצת "אל דומי", סוגיית העדות הראשונה שניתנה בארץ על השואה, ועוד. כל אלה מסתמכים על חומר ראשוני מגוון ורב היקף, ויוצרים תמונה מורכבת של נסיבות ואפשרויות.

מעבר לגשמי: פרשת חייו של אבא קובנר

ספר זה יצא לאור בשנת 2000. זוהי ביוגרפיה של חתן פרס ישראל הסופר והמשורר אבא קובנר (1918–1987). קובנר היה משורר, פרטיזן ואדם מרכזי בתקופת השואה ובחייה של המדינה. הוא גדל בווילנה שבין שתי המלחמות, עיר שבה חייה קהילה יהודית תוססת שפיתחה תרבות עשירה, למד שם בגימנסיה העברית ונעשה חבר בקן השומר הצעיר ועם זמן הפך לראש הקן; שהה בה תחת השלטון הסובייטי שסיפח את ליטא בתחילת מלחמת העולם השנייה, ותנועתו הפכה לתנועת מחתרת; כאשר פלשו הגרמנים והחלו האקציות התחבאו קובנר וכמה מחבריו במנזר סמוך לעיר, ושם כתב קובנר את הכרוז הידוע הקורא להתגונן ולא ללכת כצאן לטבח. לקראת סוף 1941 חזר לגטו שהוקם בינתיים בווילנה והיה ממקימי המחתרת בגטו וממפקדיה. בקיץ 1943, בזמן חיסול הגטו, לאחר שמפקדה הסגיר עצמו לגרמנים, יצאה המחתרת ליער, ושם פיקד קובנר על גדודי פרטיזנים יהודיים. עם תום המלחמה, ולאחר כישלונותיהם של הניסיונות להקים מחדש חיים יהודיים בווילנה, יצא קובנר דרומה ופתח בכך את קו "הבריחה" - היציאה מאירופה – הראשון. לאחר שהגיע אל הבריגדה היהודית בצפון איטליה בראש למעלה מאלף ניצולים פתח בניסיונות לנקום בגרמנים.

אבא קובנר הצטרף לקיבוץ עין החורש בו חי עד מותו. במלחמת העצמאות היה קצין התרבות של חטיבת גבעתי ואז כתב את דפי הקרב שעודדו להילחם, כולל הדף שגינה את כניעתה של ניצנים והליכתה בשבי. בקיבוצו ניהל במשך שנים את חיי התרבות, ותרם לחגים ולאירועים, כשהוא מנסה למסוך יהדות בציונות. ברוח זו של שמירה על מורשת יהודית תכנן והגה את בית התפוצות ומוזיאונים נוספים, ועד יומו האחרון כתב ויצר וניסה להשפיע על החלטות עקרוניות בחייה של הארץ. היה נואם בחסד, אוטודידקט, סופר ומשורר, איש שמשך אש של ביקורת קשה מזה והערצה עצומה מזה.

הספר זכה בפרס יצחק זנדמן מטעם ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים ובפרס בוכמן מטעם יד ושם. הוא תורגם לאנגלית, ופורסם על ידי הוצאת הספרים של אוניברסיטת סטנפורד ב-2009 תחת הכותרת The Fall of a Sparrow, The Life and Times of Abba Kovner וקיבל את ה-National Jewish Book Award. תרגום לצרפתית ראה אור ב-2017.

"לי נקם ושילם": היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר

מחקר זה, שכותרתו לקוחה מספר דברים (פרק ל"ב, פסוק ל"ה), מתאר ומנתח את קורותיהם של כחמישים צעירים וצעירות יהודים, שנאבקו בתקופת השואה בגרמניה הנאצית בגטאות, ביערות ובמחנות. כשנפגשו לאחר המלחמה במזרח אירופה, נוכחו לדעת שאיבדו את כל עולמם, ונשבעו לנקום בגרמנים נקמה נוראה, עין תחת עין. זהו ספורה הדרמטי של שנה שלמה, שבמהלכה התפזרו חברי הקבוצה בגרמניה החרבה, מחפשים דרכי ביצוע לתוכניתם למסוך רעל במערכות המים של כמה ערים גרמניות, נאמנים לשבועתם ולמנהיגם הנערץ, אבא קובנר.

זו הפעם הראשונה שבה נחשף סיפורה של הקבוצה לעומקו ולכל פרטיו, על סמך מקורות ראשוניים רבים שהיו טמונים בארכיונים, בזכרונותיהם ובבתיהם של חבריה וחברותיה. עדים רבים שבאו עמם במגע סיפרו את סיפורם.

הסיפור מלווה בדיון בשאלות האנושיות והמוסריות שסוגיית הנקם מעוררת, בקביעה שמציג ספר דברים: האם רק לאל מותר לנקום?סוגיית הכאב שהסבה השואה ובזעקה שעלתה ממנה. בספר נחשף לראשונה גם היחס המורכב של הנהגת היישוב בארץ ישראל לשאלת הנקם, שהרי רוב רובו של היישוב הגיע ארצה מאירופה ואיבד את משפחותיו בשואה. סוגיית הנקם, שכולם שאפו לו, הגיעה בשעה מכרעת בתולדות העם, שבה עמדו על הפרק קודם כל הסיוע לניצולים, הטיפול בהם והעלאתם ארצה, ובצדו החתירה להשגת ישות מדינית עצמאית.

הנקם, תחת אפן של בעלות הברית, יכול היה לחבל בהשגת שתי המטרות האלה. הנוקמים לא הצליחו לממש את תוכניתם, וגם ניסיונותיהן של קבוצות אחרות לא צלחו אלא במידה מצומצמת. בהגיעם לפרשת דרכים זו בחרו שורדי השואה בהרחבת העם היהודי, וקודם כל שארית הפליטה וההנהגה הציונית בדרך החיים בביניה מחודשת של משפחות וקהילות ובהקמת מדינה, וזו נקמתם.

כתב היד זכה בפרס בהט בשנת 2019, ויצא לאור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ופרדס הוצאה לאור ב-2019.

הספר תורגם לאנגלית, ספרדית, גרמנית וצ'כית, וזכה לסקירות ולמאמרי ביקורת חיוביים רבים.

מספריה

• הנהגה במלכוד, היישוב נוכח השואה, 1942–1945. תל אביב: אופקים, עם עובד, 1986.

• Dina Porat (introduction by Saul Friedlander), The Blue and the Yellow Star of David: the Zionist Leadership in Palestine and the Holocaust, 1939-1945. Cambridge, Mass. Harvard University Press, 1990,

• מעֵבר לגשמי: פרשת חייו של אבא קובנר, תל אביב: עם עובד ויד ושם, תש"ס-2000.

• Dina Porat, The Fall of a Sparrow: The Life and Times of Abba Kovner, Elizabeth Yuval (Translator). Stanford University Press, 2009
• Dina Porat, Israeli Society, the Holocaust and Its Survivors, Vallentine Mitchell, 2008.

• קפה הבוקר ברוח העשן: מפגשם של היישוב והחברה הישראלית עם השואה וניצוליה, הוצאות עם עובד ויד ושם, ירושלים, 2011.

• Dina Porat, Roncalli and the Jews during the Holocaust, Concern and Efforts to help, Search and Research, Yad Vashem, 2014. with David Bankir, English and Hebrew.

• לי נקם ושילם: היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר, חיפה: פרדס ואוניברסיטת חיפה, 2020.

• Dina Porat, Nakam, the Holocaust Survivors who sought full-scale revenge, Stanford University Press, 2023.

ספרים שערכה

• שאול פרידלנדר, קיטש ומוות – על השתקפות הנאציזם, ד. פורת – עריכת הנוסח העברי, כתר, ירושלים, 1985.
• אברהם תורי, גטו יום יום, יומן גטו קובנה 1941–1944. עריכה מדעית דינה פורת. תל אביב: מוסד ביאליק ואוניברסיטת תל אביב, 1988. תרגום לאנגלית – הרווארד, 1990.
• ערכה עם רוני שטאובר ואסתר ובמן את הדו"ח השנתי על מצב האנטישמיות בעולם, מטעם המכון לחקר האנטישמיות והגזענות ומרכז קנטור, 1994–2021, Antisemitism Worldwide.
• אנטישמיות ותנועות קיצוניות בעולם: נתונים, אפיונים והערכות. עורכים: דינה פורת, רפאל ואגו, רוני שטאובר, תרגום אסתר ובמן. תל אביב: רמות - אוניברסיטת תל אביב, 1998.
• העיתונות היהודית בארץ ישראל נוכח השואה. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשס"ב 2002. (יחד עם מרדכי נאור).
• בין מגן דוד לטלאי צהוב: היישוב היהודי בארץ ישראל ושואת יהודי אירופה 1939–1945. (יחד עם יחיעם ויץ) ירושלים: יד ושם, תשס"ב 2002.
• Antisemitism and Terror. Edited by Dina Porat and Roni Stauber. Tel-Aviv, Tel-Aviv University, 2003
• שואה ממרחק תבוא: אישים ביישוב הארץ-ישראלי ויחסם לנאצים ולשואה, 1933–1944. יד בן-צבי, 2009 (עורכת משנה: אביבה חלמיש).
• בעת הזאת: מסמכים ומחקרים על הכנסייה הקתולית והיהודים לנוכח השואה ובעקבותיה (יחד עם כרמה בן יוחנן ורות בראודה), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2015.
• Legislation for Equality, ארבעה כרכים של חקיקה נגד אפליה על רקע של גזענות ב-192 מדינות, פורסמו על ידי ברילבליידן, הולנד עם הקדמה ולוגו של אונסק"ו, בעריכת עו"ד טליה נעמת, דינה פורת ואחרים.
• ערכה עם יוחאי עתריה את חידת ק. צטניק – חייו ויצירתו, אסופת מאמרים, פרדס, 2024.

ממאמריה

מבחר מבין 110 מאמרים שכתבה דינה פורת:

• סיבות וסיבות למתן ויזות מעבר סובייטיות לפליטי פולין היהודיים בווילנה בשנים 1940–1941, שבות 6, תשל"ט-1979, עמ' 54–67.
• אל-דומי – אנשי רוח בארץ ישראל נוכח השואה, 1943–1945, הציונות ח', 1983, עמ' 240–270, תורגם לאנגלית, צרפתית וספרדית.
• מרטין בובר בארץ-ישראל בשנות השואה, 1942–1944, קובץ יד ושם י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 29–63.
• דוד בן-גוריון ושואת יהודי אירופה, הציונות מאסף י"ב, 1987, 314-293.
• יהודי יוון – דוגמה לשאלת היחס בין מודעות להצלה בתקופת השואה, דפים לחקר תקופת השואה ח', 1990, עמ' 123–134.
• סיכויי ההצלה בתקופת השואה, משואה 18, 1990. עמ' 25–32.
• צלע ב"משולש יהודי" באיטליה, מפגשם של יהודי איטליה עם ניצולי השואה ועם חיילים ושליחים של היישוב בשנים 1944–1946, ילקוט מורשת נ, תשנ"א 1991, עמ' 91–110.
• האגדה על מאבקם של יהודים מן הרייך בפורט התשיעי ליד קובנה, 1941–1942, משואה כ', תשנ"ב 1992, עמ' 72–95.
• "בסליחה ובחסד", המפגש בין רוז’קה קורצ’אק לבין היישוב ומנהיגיו 1944–1946, ילקוט מורשת נ"ב, תשנ"ב 1992, עמ' 9–33.
• סטריאוטיפים ישנים וחדשים – מה שינתה השואה?, מחניים 9, תשנ"ה-1995, עמ' 228–237.
• "שותפיו של עמלק" – האשמות החרדים בארץ בשנות ה-80 כלפי הציונות בתקופת השואה, הציונות י"ט, 1995, עמ' 295–325.
• דרבן – מתקפה אחרת על ישראל והעם היהודי – שנה לוועידה העולמית של האו"ם נגד גזענות בדרום-אפריקה, כיוונים חדשים 7, 2001, עמ' 51–60.
• "האיגרת הגיעה אל החוף", איגרות שהוחלפו בין תלמידי הגימנסיה העברית בווילנה, פולין, לבין חניכות בית הספר הריאלי ותנועת הצופים בארץ ישראל בשנת תרצ"ג (1933), גלעד י"ח, תשס"ב, עמ' שכא-שכז.
• עיתונות היישוב ורצח יהודי הונגריה, 19 במרס עד 19 ביולי 1944 - מה ידע היישוב?, העיתונות היהודית בארץ-ישראל נוכח השואה, תשס"ב-2002.
• מערכה בת ארבעים שנה, יומנה של אנה פרנק ומכחישי השואה, 1958–1998, בתוך: השואה – הייחודי והאוניברסלי, קובץ מאמרים שי ליהודה באואר, ירושלים 2002, 183-160.
• ובכן, מה זו בעצם אנטישמיות?, כיוונים חדשים 8, 2003, עמ' 83–94.
• היה פחד בירושלים – שואה ואנטישמיות בספרו של עמוס עוז סיפור על אהבה וחושך, ישראל 7, 2005, עמ' 143–154.
• האם עשו שונא ליעקב, ולמה? האנטישמיות החדשה ומאפייניה, גשר 145, תשס"ו-2006.
• מגמות בחקר הסיבות לשואה: 1945–2000, זמנים 97, 2007, עמ' 28–39.
• השקפותיו של הרצל על האנטישמיות במבחן הזמן, בתוך: הרצל אז ועכשיו – יהודי חדש או יהודי ישן, עורכים: אבי שגיא וידידיה ז. שטרן, מכון הרטמן ובר-אילן, 2008, 171-151.
• משולש בזמן מלחמה ושואה: "הפרוטוקולים של אושוויץ" מגיעים אל ברלס, רונקלי ופיוס ה-12, ילקוט מורשת פ"ז, 2009, עמ' 105–123.
• מה הייתה העדות הראשונה על השואה שהושמעה ונשמעה בארץ? בעייתיות של מסירה וקליטה, בתוך: ד. פורת, קפה הבוקר בריח העשן, מפגשם של היישוב והחברה הישראלית עם השואה וניצוליה, יד ושם ועם עובד, 2011, 43-23.
• המחבר כביוגרף של עצמו – ק. צטניק: אדם ומספר מקועקע, בתוך: חידת ק. צטניק – חייו ויצירתו, עורכים ד. פורת וי. עתריה, פרדס 2024, 38-15.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דינה פורת בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של דינה פורת