ליאור גריידי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ליאור גריידי
ליאור גריידי.jpg
לידה 1966 (בן 56 בערך)
רמת גן, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים בית הספר לתיאטרון חזותי עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה וידאו ארט עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס עידוד היצירה לאמנות פלסטית (2017) עריכת הנתון בוויקינתונים
leorgrady.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ליאור גריידי (נולד בשנת 1966) הוא אמן רב תחומי ישראלי. עבודותיו המושגיות במדיות שונות, פיסול, צילום, וידאו וריקמה- חוקרות זהות פוליטית ומסורת, דרך שימוש באובייקטים יומיומיים ודימויים סמליים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גריידי, נולד ברמת גן להורים דתיים יוצאי תימן. בצעירותו יצא בשאלה. בגיל 30 עבר להתגורר בניו יורק, ממנה שב לאחר כ-17 שנה. עבודותיו המושגיות חוקרות זהות פוליטית ומסורת, דרך שימוש פואטי באובייקטים יומיומיים ובדימויים מוכרים. עבודותיו נכללות באוספים ציבוריים ופרטיים. ב־2019, יצא לאור ספר האמן הראשון שלו פועל טבעי, בהוצאת שטרנטל. גריידי הוא בוגר תוכנית קרן מנדל ישראל למנהיגות בתרבות יהודית לשנת 2020.[1]

פעילותו האמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודותיו של גריידי, עוסקות באופן מינימליסטי בייצוג תרבותי לאומי קווירי, מזרחי, תימני ומסורתי. גריידי מייצר אובייקטים תרבותיים המספרים על היסטוריות מחוקות במרחב הלאומי. בעבודותיו הוא מחבר בדרך פואטית בין אובייקטים יומיומיים, דימויים מוכרים, חומרים, וטכניקות מסורתיות (כגון רקמה והשימוש בשמן זית וזהב) לבין ההיסטוריה של האמנות המערבית. גריידי מתערב בנרטיב של הגוף הלאומי במספר מהלכים, כאשר הוא מייצר דימויים המנכסים מחדש את מה שההיסטוריה של הציונות ההגמונית ניפתה אל מחוץ לתחומיה והגדירה כקטגוריות מוציאות: מודרניזציה/מסורת, לאומיות/דת, הטרוסקסואליות/הומוסקסואליות, עבריות/ערביות. בדימוייו מנכיח מערכת יחסים סימבולית חדשה המנטרלת את המונופול של נקודת המבט ההגמונית.[2]

עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פועל טבעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

(הקיבוץ, גלריה לאמנות ישראלית, תל אביב יפו, אוצרת: יעל קייני, 2016) בתערוכה הוצגו וידאו, כתמים, מילים ומכתבים – עבודות חדשות הממשיכות את עיסוקו בנרטיב היסטורי מקומי דרך סיפורם של תימני כנרת אשר חיו בה בין השנים 1912–1930. סיפורם של תימני כנרת הוצל ועומעם מהנרטיב החלוצי אף ששהו שם ותרמו ממרצם, אונם ורוחם לצד החלוצים. סיפורם העגום מזכיר את סיפורה של רחל המשוררת שגופה ורוחה אף הם לא צלחו את הכנרת. אך יותר מכל תופסת השפה העברית מקום וערוץ יוצא דופן לבחינת ההיסטוריה. הטקסטים הרקומים בעבודות השונות לקוחים מתוך מכתביהם של תימני כנרת לראשי היישוב. בשפה פואטית, ובלשון עשירה ומוקדמת הם מתארים ומאירים את נסיבות ישוב הכנרת מנקודת מבטם. עבודת הווידאו הדו ערוצית שחזרה ריקוד תימני מסורתי בבחינת היסטוריה המועברת דרך הגוף.[3]

ישנן בנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן בנות.jpg

(גלריה קו 16, תל אביב יפו, אוצרת, רווית הררי, 2014) בלב התערוכה עומד הווידאו "פוסטרים", המורכב ממסך מפוצל שבצדו האחד מככבת עפרה חזה ובשני דנה אינטרנשיונל. זהו וידאו אילם לחלוטין, והאלם גורם לצופה לבחון את שפת הגוף, את הבעות הפנים, את הדימוי והתדמית הוויזואלים הדומים והשונים של השתיים, את הגוף והפנים החשופים ללא מגננת הקול השר, לנתח את שפת הזוהר, לפצח את חידת הנשיות. גריידי מחזיר אותן אל כור מחצבתן, וכור מחצבתו, בתערוכה שנוצרה במיוחד לגלריה קו 16 שבדרום מזרחה של העיר. הוא מחזיר אותן אל השוליים מהן צמחו ופרשו כנף, השוליים הרקומים שבשולי הצלחתן, מחזיר אותן אל התום הראשוני שאבד ולא אבד בסיפור החיים והמוות. אל מול הווידאו גולש על הקיר הנגדי אשד של מטפחות ראש ססגוניות, שקצוותיהן נטבלו בצבע זהב, והצבע נקרש על ציציותיהן כברכה שהייתה לקללה, או כשריון מגונן. כשמקרבים את הפנים אל רכות המטפחות עולה מהן קול חרישי של גבר הקורא את מילות שיריה של דנה - כתת־מודע נסתר, אחר, הבוקע מחיק מעטה הנשיות, שהוא נוכח מאוד אך גם חשוף לחלוטין לכל פגע מזדמן או זומם. בהמשך הקיר תלוי בד ציור גולמי שגריידי רקם עליו בחוט זהב את שמות אלבומיה של חזה. כך גריידי מערב קודש וחול, זכרי ונקבי, ללא הפרד. עדויות במטפחות הראש של אמותיהן, וזר צמחי גינה בידיהן, חולמות על העולם הגדול שמעבר לשכונת התקווה ויפו. [4]

גוף זר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוף זר.jpg

(גלריה P8, תל אביב יפו, אוצרת, רווית הררי, 2019) גריידי מציג בגלריה את תפארת הקוביה הלבנה. בתערוכה מוצג מעין מזבח מרכזי על הרצפה בצורת האות חית, המזבח מורכב מקירות חרסינה שעליהן נשפך אספלט שחור הזולג לצדדים. מסביב לעבודה המרכזית 5 עבודות. החרסינות הלבנות, שהן למעשה ציורים לבנים המייצרים את תחושת החרסינות הלבנות והפשוטות של פעם, לוקחות את הצופה הישר אל מחוזות הניקיון וחדר הרחצה. עבודה נוספת, מעין וילון רחצה ועליו הכיתוב הרקום בזהב "ורחץ במים כל בשרו". המשפט הרקום על הווילון הוא משפט הנאמר לאחר שפיכת זרע לשווא. הניקיון, הרחצה והטהרה יוצרים הקבלה בין ההצבה בתערוכה למקדש. על הקיר משמאל תמונה רקומה של המילה "לפניך". המעלה על הדעת מיד השתחוויה לאלוהים של הנביאים, המלכים, בבית המקדש. הכל בנוי לקראת קדושה, היטהרות ושאיפה לנשגב, אך מסתכם בשפיכת זרע לשווא, בריק, זוהי סוג של בלדה ל"בזות" המונח שטבעה קריסטבה. כמו בכל תזה מוצלחת התערוכה מציגה קונטרסט. בין קדושה לביזוי שלה, בין היטהרות לליכלוך, בין הפרט המתפלל ומיטהר לאל שאינו שועה לתפילה.

שאלות הנוגעות לניגודיות הזועקת שבין לבן ושחור, הלבן הוא יפה, נקי בוהק ונשגב, ואילו השחור, הוא מחוספס, מונע ישיבה, זולג. כמו כן, לניגודיות שבין הצבע החום לפנינה, החום מקיף את הפנינים הנשיות שהן הן "הגוף הזר" וממסגר אותן. שאלות הנוגעות לנשיות המאד נוכחת בתערוכה באמצעות הפנינים, הניקיון הבוהק, וכך בשאלות מגדר והשתייכותו של האמן לקהילת הלהט"ב ולעדה התימנית. כתוצאה, העבודות הנובעות מהספירה האישית, הפרטית, הגוף של גריידי עצמו הן למעשה פוליטיות ורלוונטיות לשדות רחבים הרבה יותר -פוליטיים, התערוכה היא מעשה מפגן של "הפרטי הוא הפוליטי". [5]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2012: "אובייקטים של חיבה", גלריה וואיי, ניו יורק, אוצרת: Cecilia Jurad
  • 2012: ללא כותרת (ארונית), גלריה ראש לאמנות, ניו יורק, אוצר: Nico Wheadon
  • 2014: "מלך שחור", הלובי – חלל תצוגה, תל אביב, אוצרת: אורית מור
  • 2014: "ישנן בנות", גלריה קו 16, תל אביב, אוצרת: רווית הררי
  • 2015: "הלב חומד כל יופי", גלריה אס טי איי, תל אביב, אוצרת: כרמית גלילי
  • 2016: "פועל טבעי", הקיבוץ, גלריה לאמנות ישראלית, תל אביב, אוצרת: יעל קייני
  • 2019: "ביתלחם", גלריה נווה שכטר, תל אביב, אוצרת: שירה פרידמן
  • 2019: "גוף זר", גלריה P8, תל אביב, אוצרת: רווית הררי

תערוכות קבוצתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2009: "תחרות הפורטרטים –אאוטווין בוצ'יבר", הגלריה הלאומית לפורטרטים, מוזיאון הסמיתסוניאן, וושינגטון די סי
  • 2009: "פרויקט הום בייס 4", לואר איסט סייד, ניו יורק, אוצרות: ענת ליטוין
  • 2009: "זרימה:אמנות/טקסט/מדיה חדשה", המרכז לאמנות הספר, ניו יורק, אוצרות: Rocio Aranda Alvardo
  • 2009: "קטן הוא הגדול החדש", גלריה ראש לאמנות, סקופ, יריד האמנות, ניו יורק
  • 2010: "יו טיוב פליי שורטליסט", הביאנלה לווידאו נסיוני, מוזיאון הגוגנהיים, ניו יורק
  • 2010: "דיוקנאות פרטיים", אלג'יירה– מרכז לאמנות בת זמננו, נוארק, ניו ג'רזי, אוצרות: Ethan Shoshan
  • 2011: "החומות המפרידות בינינו", אפקס ארט, ניו יורק, אוצרות: Miguel Amado
  • 2011: "מולדות מדומיינות", גלריה מינה, ניו יורק, אוצרות: Sascha Crasnow
  • 2011: "ממקור למקוריות", גלריה ג'יי סי סי, ניו יורק
  • 2011: "קו שנוצר על ידי הליכה", מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרות: רותי דירקטור
  • 2011: "אגדות עירוניות", גלריה וודביל, ברוקלין, ניו יורק, אוצרות:Leonora Loeb
  • 2011: "קו גבול", גלריה דנה, יד מרדכי, אוצרות: רווית הררי
  • 2011: "קרבה מוזרה ליפה והנורא", גלריה הנדרשוט, ניו יורק, Maureen Sullivan
  • 2012: "צורה", גלריה בריק, ברוקלין, ניו יורק, אוצרות: Kris Nuzzi
  • 2014: "נונפיניטו", גלריה ארטפורט, תל אביב, אוצרות: כרמית גלילי
  • 2014: "עד שתצא מקולי", מוזיאון אשדוד לאמנות, אשדוד, אוצרות: יובל ביטון ורוני כהן-בנימיני
  • 2015: "כתמים והחתמות", מזרחיות ופלסטיניות באמנות חזותית בישראל, הגלריה בבית התרבות והאמנות, נצרת, אוצרת: שולה קשת
  • 2016: "להיות חזק מסלע", גלריה פי 8, תל אביב, אוצרות: שרון תובל
  • 2016: "טקסטיל טריטוריה טקסט", מאנה קונטמפוררי, ג׳רזי סיטי, ניו ג׳רזי, אוצרות: אירנה גורדון
  • 2016: "לשבור את הקרח", לה מגזין, גרנובל, צרפת
  • 2016: "סטיה", גלריה וואי, ניו יורק, אוצרות: Meyken Barreto, Carlos Garcia-Montero, Cecilia Jurado and ghostwriter
  • 2016: "הספר כאובייקט קווירי", המרכז לאמנות הספר, ניו יורק, אוצרות: John Chaich
  • 2017: "טרזן על סדין", הסדנה לאמנות רמת אליהו, ראשון לציון, אוצרות: אורית חסון ולדר
  • 2017: "המנון", הגלריה של התוכנית לתואר שני באמנויות, בצלאל, תל אביב, אוצרות: דור גז
  • 2017: "עלטבעי", גלריה פאבל זובוק, ניו יורק, אוצר: Kris Nuzzi
  • 2017: "זמר בודד הוא הלב", מוזיאון אשדוד לאמנות, אשדוד, אוצרות: יובל ביטון ורוני כהן-בנימיני
  • 2017: "העתקות שמש 1", הלובי מקום לאמנות, תל אביב, אוצרות: אורית מור
  • 2017: "מאסף", מוזיאון אשדוד לאמנות, אשדוד, אוצרות: יובל ביטון ורוני כהן-בנימיני
  • 2018: "הזדמנות אחרונה לראות", מוזיאון פתח תקווה לאמנות, אוצרת: דרורית גור אריה ואיזאבל בורג'ואה
  • 2018: "רינה ניקובה בלרינה תנכית", הקוביה, ירושלים, אוצר: גיא רז
  • 2018: "המוזיאון מציג את עצמ"ו II ":רחוק–קרוב. חידוש תצוגת האוסף העכשווי, מוזיאון תל אביב, אוצרת: אלן גינתון
  • 2018: "טריטוריות פרומות", בית האמנים, ירושלים, אוצרת: אירנה גורדון
  • 2018: "אל קצה הארץ", הגלריה הלאומית לאמנות מודרנית, ניו דלהי, אוצרות: דרורית גור אריה ואור תשובה
  • 2018: "כתובת על הקיר", גלריה ת׳רשהולד, ניו דלהי
  • 2018: "ניאו–אנדרטל", המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון, אוצרות: אודי אדלמן
  • 2019: "יש דבר כזה באוהאוס חיפאי?", הדריון, חיפה, אוצרת: גליה בר אור
  • 2019: "בחזרה לארטפורט", ארטפורט, תל אביב, אוצרת: ורדית גרוס
  • 2019: "ז׳קלין כהנוב:הלבנט כמשל", מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, אוצרת: שרה טוראל

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1996: פרס יצירה, הקרן לירושלים
  • 2005: מקור – אמן רזידנס, ניו יורק
  • 2012: אמן רזידנסי, ארט פרודקשן פנד, סטודיו P3, לאס וגאס
  • 2013-2014: ארטפורט, המרכז לאמנות צעירה, תל אביב
  • 2015: ספר אמן, מפעל הפיס
  • 2015: קרן אוסטרובסקי, פרויקט וידאו
  • 2017: פרס עידוד היצירה בתחומי האמנות הפלסטית משרד התרבות והספורט

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ״החירות לבחור״: שיח תרבות יהודית בין טנג׳יר 1916 לירושלים 2020, באתר קרן ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל
  2. ^ ריאיון עם האמן
  3. ^ אינס אליאס, תימני כנרת מגורשים ברקמה מוזהבת, עיתון הארץ, ‏05/01/2017
  4. ^ עוזי צור, להחזיר את עפרה חזה ודנה אינטרנשיונל אל כור מחצבתן, עיתון הארץ, ‏02/05/2014
  5. ^ כרמל גוטליב, גוף זר/ ליאור גריידי, כרמל גוטליב קמחי -הפואטיקה של הבית, ‏18/03/2019