מארט רישאר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מארט רישאר
Marthe Richard
לידה 15 באפריל 1889
Blâmont, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 בפברואר 1982 (בגיל 92)
הרובע השישה-עשר של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Marthe Betenfeld עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה קרמטוריון-קולומבריום דו פר-לאשז עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד municipal councillor of Paris (19451947) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Joseph Davrichachvili עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה אבירה בלגיון הצרפתי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מארט רישאר,[1] לבית בטנפלד[2]צרפתית: Marthe Richard;‏ 15 באוגוסט 18899 בפברואר 1982) הייתה פוליטיקאית ומרגלת צרפתייה.[2] היא פעלה לסגירת בתי בושת בצרפת בשנת 1946.[3]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רישאר עבדה בנאנסי, כשוליית חייט בגיל 14. בשנת 1905 החלה לעסוק בזנות. לאחר שחייל האשים אותה בכך שנדבק ממנה בעגבת, היא נאלצה לעזוב לפריז, שם פגשה, בשנת 1907, את הנרי ריצ'ר, ומאוחר יותר נישאה לו. ריצ'ר היה תעשיין עשיר[4] שעבד בלה האל.

בשנת 1912, בעלה קנה לעצמו מטוס, והיא הטיסה אותו לראשונה בשנת 1913. היא טענה אז בעיתונות ששברה את השיא הנשי בטיסה מלה קרוטוי לציריך. היא למעשה הטיסה את המטוס רק לבורגון, ומשם הוא נשלח ברכבת לאזור הכפרי של ציריך, והיא הטיסה אותו לציריך.[5] עם זאת, השיא החדש אושר. בשנת 1914, היא השתתפה בהקמת "L'Union patriotique des aviatrices françaises" ("האיגוד הפטריוטי של הטייסות הצרפתיות"). כמזכירת האיגוד, לצד כרמן דמדוז, הגזברית שלו, היא דרשה את הזכות לתרום למאמץ המלחמתי כטייסת, אם כי השלטונות סירבו לכך.[6]

ריגול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלה מת במלחמת העולם הראשונה ב-1916. היא הפכה למרגלת תחת קפטן ז'ורז' לאדו, הודות לקשריה עם המאהב שלה, אנרכיסט רוסי צעיר. כחלק מתפקידיה, היא הפכה לפילגשו של פון קרוהן, הנספח הימי של הצי הגרמני במדריד. בשובם לצרפת, היא גילתה שקפטן לאדו היה סוכן כפול, והוא נעצר.

היא נישאה לתומס קרומפטון בשנת 1926. הוא היה המנהל הכספי של קרן רוקפלר, ופטרון השיקום של הטריאנון הקטן. כאשר הוא מת באופן בלתי צפוי בשנת 1928 בז'נבה, היא עברה לבוג'יבל.

לאחר ששוחרר מהכלא, והוחזר לתפקיד המפקד, פרסם קפטן לאדו את הזכרונות הבדיוניים שלו ב-1930. הפרק על מרתה ריצ'רד, מרגלת בשירות צרפת, היה בעיקר המצאה. היא תבעה מחצית מהתמלוגים העצומים, והחלה לכתוב את זיכרונותיה. תחת השם הבדוי "ריצ'רד", היא פרסמה את רב המכר, "חיי כמרגל בשירות הצרפתי" (שעובד לסרט ב-1937), והפכה מיד לגיבורת צרפת. תחת לחץ תקשורתי, אהובה אדואר הריוט, ראש ממשלת צרפת דאז, העניק לאלמנה גברת קרומפטון את לגיון הכבוד לענייני חוץ.

במהלך מלחמת העולם השנייה, אומץ לבה זכה להערצה בצרפת, והיא הייתה שנואה בגרמניה. היא התקרבה לחברים מסוימים של הגסטפו, כולל פרנסואה ספיריטו.[7]

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1945, כ"גיבורת שתי המלחמות", היא נבחרה למועצת העירייה של הרובע הרביעי[8] מטעם התנועה הרפובליקנית העממית. כשהיא הואשמה בתביעה של 300,000 פרנק עבור שחרורו של בוגד גרמני מורשע, המוניטין שלה הציל אותה. כמו כן, הסתירות הרבות בעדותה עוררו ספקנות בקרב אנשים מסוימים.

כאשר מפלגתה רצתה להוציא את הזנות מחוץ לחוק, היא ניסתה לשכנע את מועצת העירייה, אך הם סירבו. ואז, ב-13 בדצמבר 1945, היא הציגה את תוכניתה לסגירת בתי בושת ברובע הרביעי. ההצעה התקבלה, והם נסגרו תוך שלושה חודשים. מעודדת, היא החלה במסע למיגור הזנות בכל צרפת.[9][10]

ב-9 באפריל 1946 הציג מרסל רוקלור, שר המדינה, את דו"ח הוועדה על האוכלוסייה ובריאות הציבור, והגיע למסקנה שסגירת בתי הבושת היא הכרח. פייר דומינג'ון הציע הצעת חוק למטרה זו. הצעת החוק, הידועה כיום בשם La loi Marthe" Richard", התקבלה בקולות מפלגתה ובשיתוף המפלגה הנוצרית-דמוקרטית והקומוניסטים.

ב-13 באפריל 1946 כ-1,400 בתי בושת נסגרו, בהם 180 בפריז. בתי בושת רבים הוסבו לבתי מלון, שהזונות המשיכו להשתמש בהם. זנות עדיין הייתה חוקית, אם כי מעשים רבים סביבה נעשו בלתי חוקיים.

מחלוקת על שאלת הלאום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלוקת סביב הלאום שלה עלתה ב-1948. היא הייתה בריטית מנישואיה לתומס קרומפטון (החזרתה נדחתה ב-1937). לפיכך, בחירתה הייתה בלתי חוקית, וכך גם ההצבעות שבהן השתתפה.

בינתיים, עורך המגזין "לה קראפואיו", ז'אן גלטייר- בואסייר, גינה את שירותיה לאומה, והאשים אותה במעורבות בפשע מאורגן, בהברחת תכשיטים ובטיוח על פשעים.[11] המפקח על הבטיחות הלאומית, ז'אק דלרו, בירר את ההאשמות, ומצא אותן כשקריות ב-1954.[12] היא נקראה "La Veuve qui clôt"[13] (משחק מילים על Veuve Clicquot) על ידי אנטואן בלונדין.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מארט רישאר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ An adaptation of her first husband, Henri Richer
  2. ^ 1 2 "Sex, lies, and spies: The mystery of Marthe Richard". www.connexionfrance.com (באנגלית). נבדק ב-4 ביוני 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Blume, Mary (3 באוגוסט 2006). "A postwar heroine who fooled France". The New York Times. נבדק ב-4 ביוני 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ "13 avril 1946 - Marthe Richard ferme les " maisons closes " - Herodote.net". www.herodote.net (בצרפתית). נבדק ב-4 ביוני 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ "Textes - Marthe Richard - Biographie". www.blamont.info. נבדק ב-4 ביוני 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Excelsior (בצרפתית), 1915-09-27, נבדק ב-2022-10-15
  7. ^ Kirgo, Patricia (2017). Infinite Reich: a détournement (באנגלית). sirin. ISBN 9788826065373.
  8. ^ "Marthe Richard". France-TV (בצרפתית). 4 ביוני 2018. נבדק ב-4 ביוני 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ "Marthe Richard, sujet de thèse pour son arrière petit-neveu auscitain" (28 February 2016). ladepeche.fr (בצרפתית). נבדק ב-4 ביוני 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ On December 19, 1945, in Le Canard enchaîné, Pierre Bénard wrote, "Il n'y a pas d'électricité. Il n'y a pas de charbon. Il n'y a pas de vin. Il n'y a pas de pommes de terre et les sinistrés attendent toujours un toit... Fuyant ces déprimants débats, les conseillers municipaux parisiens ont consacré deux longues séances à discuter de la suppression des maisons closes. Mme Marthe Richard, l'espionne bien connue a ouvert le débat!" (English: "There is no electricity. There is no coal. There is no wine. There are no potatoes, and the disaster victims are without shelter... Fleeing these depressing times, the Parisian municipal councillors devoted two long meetings to the removal of brothels. Mme Marthe Richard, the famous spy, began the debate!"
  11. ^ "Extrait de publications diverses: Marthe Richard". AASSDN. נבדק ב-4 ביוני 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ "MARTHE RICHARD". Le fil des jours. נבדק ב-4 ביוני 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Peyret, Emmanuèle (15 ביולי 2016). "Marthe, "la veuve qui clôt"". Libération.fr (בצרפתית). נבדק ב-4 ביוני 2018. {{cite web}}: (עזרה)