מארי קולטר

מארי קולטר

לידה	4 באפריל 1869 פיטסבורג, ארצות הברית
פטירה	8 בינואר 1958 (בגיל 88) סנטה פה, ארצות הברית
מקום לימודים	מכון האמנות של סן פרנסיסקו
תחום יצירה	אדריכלות
זרם באמנות	התחייה הקולוניאלית הספרדית, אדריכלות כפרית אמריקנית, Pueblo Deco architecture
פרסים והוקרה	היכל התהילה של נשות אריזונה (1986) היכל התהילה ומוזיאון הבוקרת הלאומי

מארי אליזבת ג'יין קולטר ('Mary Elizabeth Jane Colter; ‏ 4 באפריל 1869 - 8 בינואר 1958) הייתה אדריכלית ומעצבת אמריקאית, אחת מהנשים האדריכליות האמריקאיות הבודדות בתקופתה. היא עיצבה רבים מהמבנים, נקודות הציון והמרחבים הארכיטקטוניים של חברת האירוח וההסעדה הגדולה פרד הארווי (Fred Harvey Company), של רשת מסילות הרכבת סנטה פה מהגדולות בארצות הברית, ובמיוחד של הפארק הלאומי גרנד קניון. לעבודתה הייתה השפעה עצומה שכן היא סייעה להתפתחותו של סגנון ששילב בין הארכיטקטורה הקולוניאלית הספרדית המתחדשת לבין הארכיטקטורה הילידית של האינדיאנים בארצות הברית, ומוטיבים כפריים מקומיים שהפכו פופולריים בכל דרום מערב ארצות הברית. קולטר הייתה פרפקציוניסטית, שבילתה כל חייה בהגנה על החזון האסתטי שלה בתחום שנשלט בעיקר על ידי גברים.

שלב חיים מוקדם והשכלה

מארי קולטר נולדה בפיטסבורג, שבפנסילבניה. משם עברה משפחתה לקולורדו ולטקסס והתמקמה בסופו של דבר בסיינט פול, מינסוטה, כאשר מארי הייתה בת אחת-עשרה, העיר שהיא החשיבה כביתה. בשנת 1880 התגוררה בעיר סנט פול אוכלוסייה בת 40,000 איש ובנוסף קהילת מיעוטים גדולה של שבטי סו (Siox) אינדיאנים. חבר העניק למארי כמה ציורים של אמנות הסו, וזו הפכה לנקודה בה החלה להתעניין ולהיות מוקסמת מתרבויות הילידים האמריקאים. הקהילה האינדיאנית נפגעה קשות אז ממגפת האבעבועות השחורות, ולכן אמה ניסתה לשרוף את כל החפצים האינדיאנים שהיו להם בבית, מחשש שזה עלול להדביק את המשפחה, אך מארי הסתירה את הציורים האלה מאמה וכך מנעה מהם להישרף. מארי שמרה על רישומי סו אלו עד סוף ימיה. ^{[דרוש מקור][מפני ש...]}. היא סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון בשנת 1883, בגיל 14. ^{[דרוש מקור][מפני ש...]} לאחר שאביה נפטר ב - 1886, קולטר החלה ללמוד בבית הספר לעיצוב של קליפורניה (כיום המכון לאמנות של סן פרנסיסקו) עד 1891, שם למדה אמנות ועיצוב. לאחר מכן היא חזרה לסנט פול ולימדה אמנות, שרטוט ואדריכלות במשך כמה שנים. קולטר לימדה בבית הספר התיכון לאמנויות טכניות במשך חמש עשרה שנים, והרצתה בשלוחה האוניברסיטאית של בית הספר.

קריירה

מגדל שמירה של נוף המדבר (1932) הפארק הלאומי גרנד קניון, הגדה הדרומית

לפי הידוע בשנת 1901 מיני הארווי האקל סייעה לקולטר לקבל משרת קיץ בחברת פרד הארווי שהייתה שייכת למשפחתה (רשת האירוח וההסעדה המפורסמת), ובמסגרת זו היא עשתה עיצוב פנים לבניין האינדיאני במלון אלווראדו באלבקרקי (שנהרס מאז).

קולטר החלה לעבוד במשרה מלאה בחברה בשנת 1910, ועברה מעיצוב פנים לאדריכלות. במשך 38 השנים הבאות שימשה קולטר כאדריכלית והמעצבת הראשית של חברת פרד הארווי. כאחת האדריכליות הבודדות במדינה באותה העת - ולדעת אחדים אף המצטיינת מביניהן - קולטר עבדה בתנאים מורכבים וקשים לעיתים קרובות כדי להשלים 21 מלונות דרכים, אתרי לינה מסחריים וחללים ציבוריים עבור חברת פרד הארווי, שנוהלה אז על ידי בניו של המייסד.

חברת פרד הארווי כבשה את המערב לאורך התוואי הראשי של מסילת הרכבת של סנטה פה באמצעות שימוש אסטרטגי במסעדות יעילות, נשים צעירות ויפות, תיירות יוקרתית ומזכרות איכותיות. אנתרופולוגים מצוות העובדים של החברה חיפשו ואיתרו את חפצי האמנות הילידים הנאים והמושכים ביותר וסוחרים מטעמם עיצבו כלי חרס, תכשיטים ועבודות עור המבוססים על אומנות זו. במיקומים אסטרטגיים לאורך התוואי ייצרה קולטר ארכיטקטורה מסחרית עם עיצוב מדהים, שהתבססה על רגישות לאותנטיות, תכנון פיזי השואף להעניק חוויית משתמש טובה ללקוחות ותפקוד מסחרי מניב, ובתוך כך גם תחושה שובבה של דרמטיות מבפנים ומבחוץ.

חברת מסילת הרכבת של סנטה פה קנתה את מלון לה פונדה בכיכר העיר העתיקה סנטה פה, ניו מקסיקו, בשנת 1925 והחכירה אותו לחברת הארווי להפעלה. משימת עיצוב הפנים והדקורציה של המבנה הוטלה על קולטר. היא שכרה אמנים ובעלי מלאכה מהפואבלו - קהילות הילידים הסמוכות, לטובת ייצור הרהיטים. סגנונות הילידים האמריקאים שולבו גם בעיצוב נברשות בעבודת יד, גופי תאורה מנחושת ופח, אריחים וטקסטיל וקישוטים אחרים. לה פונדה הפך למוצלח מבין מלונות הארווי. התערובת המוצלחת שרקחה קולטר של אומנות אנשי הפואבלו והשפעות אומנותיות ספרדיות, המוכרת מקומית כיום כסגנון סנטה פה, הפכה פופולרית מאוד ברחבי האזור.

מבני הגרנד קניון

בית הופי (Hopi 1905)

קולטר יצרה סדרה של עבודות מדהימות בפארק הלאומי גרנד קניון, ברובן בגדה הדרומית: בית הופי משנת 1905. , תחנת תצפית ומבנה התכנסות ומנוחה (מנוחת הנזיר) בקצהו של מסלול הנושא שם זה בשנת 1914, מגדל השמירה של נוף המדבר מ־1932 - מגדל סלע המתנוסס לגובה 70 רגל (21 מטרים) עם מבנה פלדה פנימי מוסתר, כמו גם את מתחם הלינה ברייט אנג'ל (המלאך הזוהר) משנת 1935, ומבני חוות פנטום ראנץ' משנת 1922 בתחתית הקניון. קולטר גם עיצבה, אך לא תכננה את מלון אל טובר בפארק. בשנת 1987, בניני מרי ג'יין קולטר, נרשמו כמקבץ אחד, כ מציון דרך היסטורי לאומי . (בנוסף, היא גם עיצבה את אולם ויקטור ששימש ללינת גברים עובדי החברה, בשנת 1936, ואת אולם קולטר משנת 1937,ששימש ללינת עובדות חברת פרד הארווי.)

קולטר שילבה בעבודתה מגוון סגנונות ארכיטקטונים. היא עבדה עם ארכיטקטורת הפואבלו המקומית, עם הארכיטקטורה הקולוניאלית הספרדית המתחדשת, עם הארכיטקטורה המיסיונרית, עם סגנון הסטרים ליין, עם סגנון האומנות האמריקאי, ועם סגנונות תנועת האמנויות והאומנויות. היא לעיתים קרובות יצרה סינתזה מגוונת ביניהם תוך שילוב כמה מהסגנונות יחדיו בצורה יעילה ומרשימה. ההשראה להתפתחותו של סגנון הפואבלו דקו האזורי האמריקאי נזקפת לזכותה .

הקנטינה מובילת הסגנון של פנטום ראנץ', שנבנתה בתחתית הגרנד קניון

בשנת 1922 קיבלה חברת הארווי את הזיכיון להפעלת אתר חוות הפנטום - הממוקם בתחתית הגרנד קניון. בהתחשב במיקומו של האתר, השימוש של קולטר באבן מקומית המצויה באתר ובעץ חטוב מחוספס, הוערך כפתרון המעשי היחיד לבנייני הקבע שנועדו להחליף את השימוש באוהלים. בשנים שלאחר מכן הפכה עבודה חדשנית זו למודל דה-פקטו של המבנים של שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית ומבני חיל השימור האזרחי, והשפיעה על המראה והתחושה של ז'אנר שלם של אדריכלות, המכונה לעיתים קרובות פארקיטורה (שילוב של המילים פארק וארכיטקטורה). המבנים שלה בגרנד קניון יצרו תקדים לשימוש בחומרים מן השטח ולעיצוב באלמנטים נועזים בקנה מידה גדול.

במתחם אכסניית הארוח של ברייט אנג'ל (המלאך הזוהר) הנמצא בקצה מסלול ההליכה הנושא שם זה, על הגדה הדרומית של הגרנד קניון, היא השתמשה במודל בגובה 6 רגל (1.8 מטרים) כדי להבטיח כי כל חדר אירוח, והאכסניה כולה ישתלבו היטב בנוף. בחדר ההיסטוריה של האכסניה היא הקימה "קמין גאולוגי" מדהים, עם סלעים מסודרים מהרצפה ועד התקרה באותו סדר כמו השכבות הגאולוגיות המצויות לאורך מסלול ההליכה של הברייט אנג'ל לאורך קיר הקניון.

פרפקציוניסטית, מעשנת בשרשרת, קולטר דאגה לסיפורי רקע ומאפיינים אטרקטיביים. היא הגתה את אתר "מנוחת הנזיר" כמעין פולי, מבנה שנבנה לצורכי קישוט בלבד, ולא לצרכים פונקציונליים, וכאילו חובר יחדיו על ידי איש הרים מתבודד. בית הופי היה שוק למלאכות אומנות ילידיות, שעוצבו ונוצרו על ידי בעלי מלאכה של הופי באתר עצמו, והוא עוצב באבן חול כדי להידמות לפואבלו של בני השבט. (ניקוי שנערך לאחרונה העלים את האפקטים המלאכותיים של גיל האבן). מגדל השמירה היה פרי טיול ומחקר, והיא דאגה בעצמה להכין הנחיות כתובות למדריכים. הציורים המקוריים בתוך המגדל היו של האמן ההופי פרד קבוטי. היא גם התעקשה על השם "חוות פנטום" (על בסיס השראה שקיבלה מ"חוות רוזוולט") כדי לייצר הקשרים ודימויים מנטליים חיוביים וטובים למקום עצמו.

עבודות נוספות

יצירת המופת החלוצית של קולטר הייתה אולי אל נבאחו משנת 1923 בגאלופ, ניו מקסיקו שהייתה ראויה לציון בזכות המיזוג צופה פני העתיד של עיצוב בהשראת התרבות הילידית המקומית על גבי בניין ארט דקו מאופק של אדריכל הרכבת סנטה פה, א. אי. הריסון. היצירה פורצת הדרך שלה שילבה ציורי חול של בני הנאוואחו עם שטיחים וריהוט מגולף וצבוע ביד. בתוכניות המקוריות שורטטו כמאה חדרי שינה ו -15 אמבטיות משותפות, מה שהפך את המבנה למיושן פיזית עוד לפני שנהרס כדי לפנות מקום להרחבת כביש 77 בשנת 1957, זמן קצר לפני מותה של קולטר. (היא ראתה את הריסתם של כמה פרויקטים אחרים לפני שמתה, דבר שגרם לה להתייאש, או במילותיה: "אי אפשר לחיות יותר מדי זמן." )

מרי קולטר עצמה הכריזה על מלון לה פוסדה משנת 1930 כיצירת המופת שלה. המבנה, דמוי החווה, שנבנה בסגנון הארכיטקטורה הספרדית הקולוניאלית המתחדשת, השתרע על פני שטח נרחב בווינסלו, אריזונה וכונה "מלון הרכבות הגדול האחרון שנבנה באמריקה". היא הייתה אדריכלית ומעצבת של כל פרט באתר הנופש הזה, מהמבנים עצמם, ועד לדונמים הרבים של גנים, הרהיטים, כלי החרסינה, ואפילו מדי העוזרות והמנקות. הוא נסגר בשנת 1957, אחרי התדרדרות מתמשכת במצבו. בשנות ה-60 הוא שימש כבניין משרדים, ואז נותר ריק עד כי הקרן הלאומית לשימור היסטורי הכריזה עליו ברשימתה השנתית כמבנה "בסכנת הכחדה גדולה ביותר".

אלן אפלד שמע על יצירת המופת הנמצאת בסכנת הכחדה, ובשנת 1996 הוא רכש את המבנה יחד עם אשתו טינה מיון, אמנית, ותוך זמן קצר הם פתחו חלקים מהמלון לעסקים. כיום ממוקם בקומה השנייה של המבנה מוזיאון לציוריה של מיון; יצירות מאת דן לוציק מעטרות את חצר הפסלים; ומוזיאון של כביש 66 מתאכסן שם אף הוא. המתחם והגנים, שוחזרו ושוקמו לרמת הגדולה המקורית לה יועדו, והם מהווים את מרכיבי הליבה של הרובע ההיסטורי של לה פוסדה הרשום במאגר הלאומי.

בשלהי הקריירה שלה, קולטר עיצבה את מסעדת בית הארווי המדהימה הממוקמת בתחנת הרכבת הגדולה ביותר של לוס אנג'לס. תחת תקרה מקושתת ומרהיבה, הרצפה מסנוורת נראית כזיגזגים אקראיים וגאומטרים; מזווית אחרת התבנית מתגלה כאריג נאוואחו עשוי אריחי לינולאום, המתפרש לאורך בלוק בניינים. חדר האוכל המופלא וטרקלין הקוקטיילים המודרני והסטרימי שלו, נסגרו לציבור למעט לצורך צילומי סרטים מדי פעם וסיורים היסטוריים של האגודה לשימור של לוס אנג'לס, עד 2018. ב־4 באוקטובר 2018 המסעדה נפתחה מחדש בשם חברת הבירה האימפריאלית המערבית.

זמן לא רב לפני פרישתה, ב -1947, קולטר קיבלה לידיה את השיפוץ של פונדק המדבר הצבוע בפארק הלאומי פטיפורד פורסט. במהלך השפל הגדול, שופץ הפונדק בשנת 1922 על ידי עובדי חיל השימור האזרחי בסגנון הארכיטקטורה המסיונרית המתחדשת, תוך שימוש בחומרים מקומיים ובמוטיבים ילידים -אמריקאים. תחת ידיה של קולטר היא פיקחה על הרענון וההתחדשות של המבנה, גיבשה סכימת צבעים חדשה והזמינה את אמן ההופי פרד קבוטי להציג ציורי קיר באזורי ההסעדה. תוך שהיא מראה כי היא אינה חוששת מהמודרני כשהמצב מצריך זאת, קולטר התקינה במבנה חלונות זכוכית כדי לפתוח אותו לנופים המרהיבים סביב. הפונדק נסגר ב -1963, שרד איום בהריסה, ונרשם במרשם הלאומי למקומות היסטוריים בשנת 1987. הוא נפתח מחדש בשנת 2006, ושוחזר על ידי קוטלר לתקופת מראהו של שנת 1949 לערך.

קולטר עיצבה את מערכת כלי האוכל מחרסינה בסגנון האקסקלוסיבי של פורצלן מימברניו העתיק (Mimbreño China) עבור שירות הרכבות היוקרתי סופר צ'יף בקו שיקגו-לוס אנג'לס, שהושק בשנת 1936 על ידי מסילות הרכבת של סנטה פה . קולטר, בעצמה כבר מומחית לאמנות אינדיאנית, ביססה את עיצוביה אלו על תבניות סגנון המימברס משנת 1100 לספירה שנחפרו על ידי חבריה הרייט וקורנליוס קוסגרוב באתר הארכאולוגי של עמק המימברס בניו מקסיקו בשנים 1924 -1927. הפורצלן יוצר על ידי חברת כלי החרס אונונדאגה של סירקוז, ניו יורק, תחת שמה המסחרי הידוע יותר, פורצלן סירקוז, עד 1970. שירותי הסופר-צ'יף היוקרתיים ושירותי העסקים במחלקת העסקים הופסקו לאחר שהרכבת הועברה לאמטרק במאי 1971. מאוחר יותר באותה שנה הפכו כלי החרסינה של מימברניו לראשונה לנחלתם של אנשים "רגילים", כשנמכרו לציבור בשני מכרזים ציבוריים גדולים.

מורשת

קולטר פרשה לסנטה פה, ניו מקסיקו, בשנת 1948. היא תרמה את אוסף כלי החרס והעתיקות האינדיאניות שלה לפארק הלאומי מסה ורדה . ארבעה מבנייני הפארק הלאומי גרנד קניון שלה מוגנים בשם רובע מארי ג'יין קולטר, כנקודות ציון היסטוריות לאומיות.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מארי קולטר בוויקישיתוף

• ארכיון תמונות של אל נבאחו של Gallup
• NPR סדרה דו חלקית על קולטר
• מארי קולטר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "מארי קולטר".