האינדיאנים בארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: מאוד מוטה. מכיל קביעות מרחיקות לכת כדוגמת הפצת מחלות להכחדת האינדיאנים ללא מקור ומעוות את יחסו של ג'ורג' וושינגטון אליהם.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
Edward S. Curtis Collection People 013.jpg

האינדיאנים בארצות הברית הם מיעוט אתני המונה כיום כ-2.5 מיליון נפש (כ-1% מאוכלוסיית ארצות הברית), אולם הוא הוותיק ביותר באזור, ולכן הם מכונים באנגלית Native Americans ("אמריקנים-ילידים"), מושג שנחשב יותר תקין פוליטית.

עם תחילת ההתיישבות הלבנה מנו האינדיאנים, על פי הערכות שונות, כ-10 מיליון נפש במאות שבטים שונים ובתי אב מן החוף המזרחי לחוף המערבי. החל משנת 1620, עם תחילת ההתיישבות הלבנה בצפון אמריקה, ועד סוף המאה ה-19, עת יושבו כל השטחים של ארצות הברית המוכרים לנו כיום, החל תהליך של הכחדת שבטים אלה. היעלמותם של האינדיאנים היא פועל יוצא של ההתיישבות הלבנה בארצות הברית, שנבעה מהגירה מסיבית לאורך השנים, וכתוצאה מכך הצטמצם שטח המחיה של האינדיאנים; וכן כתוצאה מפעילות מלחמתית של המתיישבים, הפצת מחלות בזדון ושלא בזדון ושינוי המרקם הטבעי באזור - כל אלו גרמו להכחדותם כמעט לגמרי של השבטים האינדיאנים בארצות הברית. כיום חיים האינדיאנים בשמורות המוקצות להם וזוכים להגנתו של הממשל הפדרלי של ארצות הברית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת ההתיישבות הלבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1492 גילה קולומבוס את היבשת האמריקאית ונפגש עם התושבים האינדיאנים של היבשת. ההתיישבות הלבנה ביבשת הייתה החל מתקופה זו בעיקר באזור דרום אמריקה, ואילו מצפון אמריקה הדירו האירופאים את רגליהם. בסוף שנת 1620 הוקמה בצפון אמריקה המושבה הראשונה וירג'יניה ונחתמה אמנת המייפלאוור, ובכך החלה ההתיישבות הלבנה בצפונה של אמריקה. המתיישבים שהגיעו היו בעיקר משפחות של פרוטסטנטים לבנים מהאי הבריטי שפעלו באופן עצמאי ולא ע"פ הוראות של הכתר האנגלי. לקראת סוף המאה ה-18 השתלטו המתיישבים הלבנים על כל חופה המזרחי של היבשת והקימו בה 13 מושבות. בשנת 1763 קבע השלטון הבריטי כי תחום ההתיישבות הלבנה יוגבל להרי האפלאצ'ים במערב, וזאת על מנת לבסס את שלטונה של בריטניה באזור מוגבל. המלך ג'ורג' השלישי שמלך בתקופה זו התייחס לשטחים במערב כשטחי בריטניה לכל דבר ואל האינדיאנים עצמם כזכאים להגנתו של הכתר האנגלי. אולם, בשנת 1776, עת דרש הכתר האנגלי מיסוי מהמתיישבים, יצאו אלה במרד כנגד הממלכה והקימו את הפדרציה המכונה עד ימינו "ארצות הברית של אמריקה". מרבית השבטים האינדיאנים עמדו לצידה של אנגליה במלחמת העצמאות, בעיקר בשל ההגנה שהעניקו להם, ולפיכך ראו לנכון מתיישבים רבים לנקום בהם. עם סיום המלחמה, הכיר הכתר האנגלי בחוזה פריז (1783) בריבונות של המתיישבים על השטחים שעד נהר המיסיסיפי - אחת מתוצאות הלוואי של הכרה זו הינה ששבטים אינדיאנים רבים עברו לתחום שליטתה של ארצות הברית.

מרבית המתיישבים השתייכו לכנסיות הפרוטסטנטיות שהאמינו, ממש כמו הכנסייה הקתולית, כי לאינדיאנים אין נשמות והם אינם בני אנוש. הם למעשה בני שטן החוסמים את הקידמה.[1] ע"פ אמונה זו, כאשר מאמינים נוצרים מגלים חבל ארץ המיושב בכופרים בנצרות, חובתם הדתית הייתה להשתלט על שטחים אלה ולנצר את הלא מאמינים הללו. בשל תמיכת האינדיאני באנגלים וכן בשל המדיניות שאימצו הכנסיות הפרוטסטנטיות היה מקובל למגר את האינדיאנים בכל דרך שהיא, כאשר בין השאר נשלחו לאינדיאנים, כמחווה של "רצון טוב", שמיכות שהיו נגועות באבעבועות שחורות שגרמו למעשה להשמדתם של כפרים שלמים של אינדיאנים. היו גם בין המתיישבים כאלה שראו לנכון לנצר את הילידים, אולם אלה היו בעמדת מיעוט בקרב המתיישבים.[2]

השנים הראשונות בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1779 הורה הגנרל ג'ורג' וושינגטון, לימים נשיאה של ארצות הברית, לאחד מהגנרלים בפיקודו לתקוף את בני שבט הצ'רוקי, להרוג בהם ולהחריב עד היסוד כל נקודת התיישבות שבבעלותם. המשימה בוצעה בצורה ברוטלית ואכזרית, כאשר וושינגטון עצמו טען כי האינדיאנים אינם אלא "חיות טרף".[3] מה שמסביר את הברוטליות בהם נהגו חיילי הקונפדרציה שהכינו מגפיים מעורות שהופשטו מגופות של אינדיאנים, ו-וושינגטון עצמו זכה במהלך מלחמת העצמאות לכינוי "Town Destroyer" כאשר הורה על השמדת 28 עיירות (מתוך 30) שהיו בידי שבט הסנקה במשך 5 שנים בלבד.

עם זאת נעשו נסיונות "לקדם" את האינדיאנים. בשנת 1778 חתם הקונגרס על חוזה שנקרא The Treaty of Ft. Pitt שהבטיח לאינדיאנים זכויות טריטוריאליות למשך מספר דורות, ואף נציגים בקונגרס מטעם מדינה אינדיאנים עצמאית. אולם עם הזמן נסוגו חברי הקונגרס מהסכם זה ומהסכמים אחרים שחתמו עם שבטים אינדיאנים.

אולם גם עם הסכמים אלה, המתיישבים עצמם והשלטון התעלמו מזכות הקניין של האינדיאנים. לדוגמה בשנת 1782 חילקה מדינת צפון קרולינה לוותיקי המלחמה קרקעות במערב שהיו בבעלות אינדיאנית ללא דין ודברים עימם.

למרות עקרונות האמונה הנוצרית, שעל פיה פעלו לכאורה המתיישבים האמריקנים והשלטונות, המדיניות האלימה של המתיישבים נגדה גם עקרונות אלה וגם את החוקה האמריקנית ואף סיכנה את מעמדה של האומה הצעירה. לאינדיאנים בשלב זה היה עדיין כח בעל משמעות שיכל להסב נזק לארצות הברית. בשל כך שאפו השלטונות להשגת סטטוס קוו בין הצדדים, ובהתאם לכך, חתמו הסכמים עם האינדיאנים על חלוקת הקרקעות וקבעו כי יש לצאת למלחמה רק במקרים של פגיעה בהסכמים.

אולם המתיישבים היו אלה שחרגו מההסכמים, ואילו האינדיאנים סירבו לוותר על מורשתם לטובת "הקידמה" ובהנהגת שבט השוני (Shawnee) יצאו למלחמה על השטחים שאיבדו בצפון מערב המדינה. נשיא ארצות הברית דאז, ג'יימס מדיסון חשש מאפשרות שהאינדיאנים יכרתו ברית עם אנגליה וסבר כי יש לצאת בשל כך למתקפה נגד אנגליה על כיבוש קנדה מידם. האינדיאנים אכן כרתו ברית עם האנגלים בהתאם להבטחת הכתר האנגלי להקמת מדינה אינדיאנית עצמאית, אולם האנגלים לא קיימו את הברית, והפקירו את האינדיאנים שנחלו מפלה אחר מפלה בין השנים 1813-1814. בסיום הלחימה, האינדיאנים היו חסרי כל יכולת להגן את אדמותיהם, עובדה שנוצלה בידי המתיישבים להתיישבות על אדמות אינדיאניות תוך כדי הפרת הסכמים פדרליים שניתנו להם. כך, בין השנים 1812 ל-1819 הוקמו ארבע מדינות חדשות בהצטרפו לברית הפדרלית: אינדיאנה, מיסיסיפי, אילינוי ואלבמה. הנשיא ג'יימס מונרו הבין כי על מנת למנוע שפיכות דמים נוספת, לא נותר לו אלא להורות על טרנספר של כל האינדיאנים ממזרח לנהר המיסיסיפי לשטחים שממערב אליו, תוך הבטחת הגנה על האינדיאנים. האינדיאנים דחו הצעה זו, אולם המצב בפועל לא הותיר בפניהם כל ברירה והם נאלצו להתפנות מבתיהם ולהגר מערבה.

שבטים שסירבו להגר מערבה, כמו שבטי הצ'ירוקי, הצ'יקאסאו והצ'וקטאו, הקימו לעצמם ממשל עצמי, כפי שעשו המתיישבים הלבנים, ואף ניסחו לעצמם חוקות. זאת מתוך רצון לקבל על עצמם ערכים פוליטיים כמקובל בחברה האמריקנית לטובת עתידם. הגדילו לעשות בני שבט הצ'רוקי שלבשו בגדם מערביים, למדו אנגלית, שלחו את בניהם ללמוד בבתי ספר נוצרים, ואף היו לבעלי עבדים.

המדיניות האמריקנית עד מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת נשיאותו של אנדרו ג'קסון בשנת 1829 היוותה עוד מפנה שלילי בגורלם של האינדיאנים. ג'קסון האמין בהבטחת חופש הקניין לאזרחי ארצות הברית, ובהתאם לכך הבטיח ניידות חברתית וכלכלית לכלל אוכלוסיית ארצות הברית. מבחינת האינדיאנים, ג'קסון נתן למעשה אור ירוק להמשך ההשתלטות האמריקנית על אדמותיהם, כאשר האדם הפשוט יכול, ע"פ החופש הכלכלי, לעלות במעמדו על ידי התיישבות במערב ופיתוח האדמה שם, גם על חשבונם של הילידים, שחיו באזורים אלה. ג'קסון עצמו, היה גאה בטבח שביצעו אנשיו באינדיאנים ובהתעללות בגופות שבוצע ביד כוחות הצבא בראשותו: "כאשר הפרא מתנגד, התרבות - עשרת הדיברות בידה האחת והחרב באחרת - תובעת את השמדתו המיידית".[4] ג'קסון תמך ב"חוק גירוש האינדיאנים" משנת 1830 אשר בהתאם לו הועברו שבטים מנחלותיהם בין השנים 1830 ל-1840. תוך כדי טבח נרחב בשבטים אלה, פונו בין 70,000 ל-100,000 אינדיאנים לטריטוריות חדשות במערב. רבים מהם מתו כתוצאה מתנאי הדרך הקשים, ובשל מחלות, רעב ותנאי מזג אוויר.

למרות הגירוש והטבח, שיקמו את עצמם השבטים האינדיאנים. חמשת השבטים החזקים ביותר אף הקימו רפובליקות עצמאיות בעלות חוקה ועיר בירה, וכן הצליחו מבחינה כלכלית בחקלאות.

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת האזרחים שהתנהלה בין השנים 1861-1865, והייתה אולי המאורע החשוב ביותר בהיסטוריה האמריקנית, גרמה למותם של מאות אלפים משני הצדדים ואף להירצחו של הנשיא אברהם לינקולן, אבל הפכה את המדינות האמריקניות לאומה אחת מאוחדת. זכורה פחות העובדה שהמלחמה התנהלה גם על גורל השלטון במערב, כאשר מדינות הדרום והצפון שאפו להנחיל את האידאולוגיות שלהן על השטחים הללו.

חמש הרפובליקות האינדיאניות העדיפו לחבור לכוחות הדרום, בעיקר בשל העובדה כי נפגעו לא אחת מהגירוש והטבח שבוצע בהם מידי השלטון הפדרלי. כוחות הדרום אף הקימו כוח שיטור שנועד להגן על היישובים האינדיאנים. האינדיאנים, בדומה לאנשי הדרום, קיימו מדיניות של עבדות בשטחם וקיימו מסחר פורה יותר דווקא עם הדרום. לפיכך הגיוני הדבר שהרפובליקות האינדיאניות תחבורנה דווקא לקונפדרציה הדרומית. עם זאת, אינדיאנים רבים חברו לצפון והשתתפו אף בקרבות נגד אחיהם האינדיאנים תומכי הדרום.

הפסדם של כוחות הקונפדרציה הדרומיים במלחמת האזרחים הותיר את חמש הרפובליקות האינדיאניות בחורבנן, בדומה לשאר ארצות הברית. אולם, השלטון הפדרלי פעל לטובתם האזרחים הלבנים, ואילו האינדיאנים נאלצו להיענש בשל חבירתם למדינות הדרום. שר המלחמה אנדרו ג'קסון היה מוכן לשלום עימם, אך זאת בתמורה לטריטוריות נרחבות עד כדי מחצית משטחן, ביטול העבדות בתחומן, מתן אפשרות להקמת מסילת רכבת בטריטוריות שנותרו להן ויישוב מחדש של שבטים אינדיאנים ביתרת השטח שנותר. האינדיאנים נאלצו לחתום על חוזה שלום משפיל זה בשנת 1860.

המדיניות האמריקנית הריכוזית לאחר מלחמת האזרחים קבעה כי יש לרכז את האינדיאנים בשמורות בכל האמצעים הנדרשים, כמו גם העברת נכסים ואדמות לידי המתיישבים הלבנים. היא קבעה גם כי יש להגביר את "החינוך מחדש" של האינדיאנים - העברתם מחיי נוודות למושבי קבע והפצת הדת הנוצרית בקרבם. כמו כן כל הטיפול בנושא האינדיאנים יהיה ע"פ החלטת הממשל הפדרלי ושליחיו הצבאיים.

"מלחמת המישורים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, לאחר מלחמת האזרחים נאלצו האינדיאנים לקבל עליהם את המדיניות הפדרלית של הריכוז בשמורות. אולם מיעוט מקרב הציידים המשיכו לפעול כנגד הדיכוי האמריקני אשר היה לטעמם כחרב העומדת לגדוע את תרבותם המסורתית. בנוסף לכך, הם היו חדורי נקמה בשל השנים הארוכות של הדיכוי הפדרלי. כך במשך כ-10 שנים התנהלה בין השבטים הללו לבין החיילים הפדרלים מלחמה שכונתה "מלחמת המישורים".

כבר עם תחילת המלחמה היה ברור כי היא מהווה את שירת הברבור מבחינת האינדיאנים. כמות המתיישבים שזרמה לתחומם במערב, ההשקעה הכספית הגבוהה שליוותה הגירה זו, הקמת מסילות הברזל שהגבירה את מעבר הסחורות והאנשים למערב, עדיפותם של ה"לבנים" על פני ה"אדומים" בכמות ובטכנולוגיה ועוד, גרמו להפיכתם של האינדיאנים לגזע נכחד.

בשנים 1865-1866 הגיע הממשל הפדרלי להסכמים עם כמה מהשבטים האינדיאנים של "המישורים הגדולים". אולם, חיכוכים לא מעטים נוצרו כאשר המתיישבים הלבנים ניסו להגן על נתיבי המסחר למערב, למורת רוחם של האינדיאנים, בשל היותם מנוגדים להסכמים. ב-21 בדצמבר 1866 הצליחו האינדיאנים משבט הסו לחסל את כל חיילי מצודת קיריני והתעללו בגופותיהם. מפלה זו שנחל השלטון הפדרלי גררה מסע נקמה בחורף 1867: צבא בן 14,000 חיילים טבח בכפרים אינדיאנים רבים וגרם לבריחתם של אחרים.

באוגוסט 1868 נקמו כמה מבני שבט הסו ושבט האראפאהו במתיישבים לבנים בקנזס, רצחו 15 מתיישבים, אנסו את נשותיהם ובזזו את רכושם. הנקמה הלבנה לא איחרה לבוא והצבא האמריקני הורה על פינוי כל האינדיאנים לשמורות סגורות, גם אלה שחתמו על הסכמי השלום.

בדצמבר 1874 החליט נשיא ארצות הברית יוליסס גרנט על צו המורה על פינויים של כל האינדיאנים לשמורות תוך 60 ימים. אי ציות לצו זה יגרור מסע צבאי לאכיפת הצו. מנהיגי האינדיאנים התעלמו מצו זה והתגובה לא איחרה לבוא. אולם, האינדיאנים ניצחו במערכות הראשונות והסיגו את הצבא הפדרלי מאזורם.

ביולי 1876 הוטל משטר צבאי על כל השמורות בחלק הצפוני של "המישורים הגדולים" ונשלח כוח שמנה 2,500 מתנדבים לנקום את התבוסה. לאחר לחימה קשה, הובסו האינדיאנים ורבים מהם הסגירו את עצמם לשלטונות.

במהלך השנים שלאחר מכן גורשו שבטים רבים ורוכזו בשמורות בעלות טריטוריות מצומצמות. עד שנת 1930 המשיכו הילידים לאבד משטחיהם לטובת האדם הלבן. מ-138 מיליון אקרים שהיו בידיהם בשנת 1890, נותרו בידיהם לאחר כ-40 שנה כ-48 מיליון אקרים בלבד.

הג'נוסייד האינדיאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר אודות ג'נוסייד בכלל, החל רק לאחר מלחמת העולם השנייה והמאורעות האיומים של שואת יהודי אירופה. בזמנים קדומים יותר תואר מיגור האינדיאנים באמריקה כתופעה חיובית,[5] ואפילו הנשיא תאודור רוזוולט תיאר את הטבח וההתעללות בגופות שנעשה ב"סנד קירק" בקולורדו כ"מעשה הצודק והמועיל ביותר שנעשה אי פעם בסְפר".[6]

דעות פחות קיצוניות טוענות כי הכחדת האוכלוסייה האינדיאנית בארצות הברית הייתה מצב בלתי נמנע של התנגשות בין שתי תרבויות, ומותם של מרבית מהילידים הוא תוצאה של מחלות וחיידקים שהובאו מאירופה והילידים לא היו מחוסנים להם.[7]

עם זאת, סביר להניח כי למעט מחלות וזיהומים שונים שהובאו מהעולם הישן, היו עוד גורמים שגרמו להשמדתם של האינדיאנים, כחלק מאידאולוגיות ברורות של לבנים הרואים את עצמם כגזע עליון הפועל לא רק נגד האינדיאנים עצמם לצורך השתלטות על אדמותיהם, אלא גם כנגד אורח החיים והתרבות האינדיאניים.

התומכים בעובדה כי התקיים ג'נוסייד באוכלוסייה האינדיאנית של ארצות הברית, טוענים כי תהליך ההשמדה היה באמצעות אינטרסים משותפים של השלטון הפדרלי, השלטון המדינתי ואינדיבידואלים ביחד עם גורמים סביבתיים; ההשמדה הייתה מנוגדת לכל עיקרון יסוד של החברה האמריקנית כפי שנוסחו בחוקה ובמגילת הזכויות. בנוגע לאוכלוסייה השחורה בארצות הברית, האינדיאנים נחשבו משוללי כל זכות אנושית. כמו כן, ההשמדה האינדיאנית בוצעה בשם "הקידמה" אותה שאף האדם הלבן להביא לעולם החדש.

עם זאת, הגדרת הג'נוסייד דורשת כוונה ממשלתית ברורה, אולם מעולם לא דובר על מדיניות פדרלית של השמדתם של האינדיאנים (כמו למשל ועידת ואנזה במהלך השואה). המדיניות האמריקנית כלפי האינדיאנים לא הייתה ברורה בכל שלבי ההשתלטות על הטריטוריות ממזרח למערב.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מקרב השבטים האינדיאנים עדיין שומרים על דתם הקדומה, ובין השאר משתמשים בצמחים מקודשים שונים כמו טבק ומרווה. המסורת האינדיאנית שונה משבט לשבט, אולם בעיקרון הם כוללים שירה, תפילה ונגינה בשפות קדומות. בקרב רבים מן השבטים קיים שילוב של האמונה המסורתית השבטית עם מסורות נוצריות. במסגרת החקיקה בקונגרס ישנו היתר מיוחד לאינדיאנים לשימוש בנוצות נשר לצורך פולחן, האוסר עליהם למסור נוצות מעין אלה לאנשים שאינם רשומים כאינדיאנים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Gary Nash, Red, White and Black: The People of Early America, Englewood Cliffs New Jersey: Prentice Hall, 2000
  2. ^ ארנון גוטפלד, "מקורות הרעיון של הפרדת הדת מהמדינה בארצות הברית", בתוך: ארנון גוטפלד, שערים לחוויה האמריקנית, עמ' 227-245
  3. ^ David E. Stannard, American Holocaust: Columbus and the Conquest of the New World, New York: Oxford University Press, 1992, pp. 119-120
  4. ^ Donald Lankiewicz, "an American Genocide: A unit", in Social Science Record, vol. 27, Issue 2, Fall 1987, p.80
  5. ^ Francis Parkman, The Conspiracy of Pontiac and the Indian War after the Conquest of Canada, New York: Collier, 1915 I, ix, p. 48
  6. ^ Thomas G. Dyer, Theodor Roosevelt and the Idea of Race Baton Rouge: Louisiana State University Press, 1980, P.70
  7. ^ Richard White, The middle Ground: Indians, Empires and Republics in the Great Lakes Region 1650-1815, Cambridge: Cambridge University Press, 1991; Alfred W. Crosby Jr., The Columbian Exchange Biological and Cultural Consequences of 1492, Westport CT: Greenwood Press, 1972, p. 31;