מארק האלטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מארק האלטר
לידה 27 בינואר 1936 (בן 88)
ורשה, פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת, פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האקדמיה לאמנויות היפות עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית, פולנית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1976 עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Clara Halter עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • קצין בלגיון הכבוד (21 במרץ 2008)
  • ספר השנה של פרנס אינטר (1984)
  • מפקד מסדר האמנויות והספרות (11 בדצמבר 1997)
  • עיטור הידידות (רוסיה) (2003)
  • פרס היום (1976)
  • מדליית ההצטיינות לתרבות עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מארק האלטראנגלית: Marek Halter) הוא סופר וצייר, פעיל שלום פוליטי וחברתי יהודי צרפתי, הידוע בעיקר בזכות הרומנים ההיסטוריים שלו, שתורגמו לאנגלית, פולנית, עברית ושפות רבות אחרות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלטר נולד למשפחה יהודית, שלמה (סלומון), צייר ומדפיס, ופירל, משוררת, בוורשה, פולין, בשנת 1936. אביו עסק בדפוס כמו סבו ואבי סבו שיסד את דפוס האלטר בוורשה. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא והוריו נמלטו מגטו ורשה וברחו לברית המועצות. את שהותם בברית המועצות במהלך המלחמה עשו באוקראינה, במוסקבה ולבסוף בקוקאנד שבאוזבקיסטן.

ב-1945 הוא נבחר לנסוע למוסקבה כדי להעניק פרחים ליוסיף סטלין. בשנת 1946 חזרו בני משפחתו לפולין ובשנת 1950 היגרו לצרפת והתגוררו בפריז. ב-1950, כשהיה בן ארבע-עשרה, למד פנטומימה אצל מרסל מרסו. הוא התקבל לבית הספר לאמנויות ולמד שם ציור. ב-1954, בהיותו בן 18, קיבל את הפרס הבינלאומי של דוביל, וזכה בפרס גם בביאנלה ד'אנקון. בנובמבר 1955 הציג בירושלים, בבית אגודת העיתונאים, תערוכת ציורים בצבעי שמן[1]. התערוכה הבינלאומית הראשונה שלו הייתה ב-1955 בבואנוס איירס, והוא נשאר בעיר זו במשך שנתיים, וחזר לצרפת ב-1957, ושם עסק בעיתונאות פוליטית ובהסברה.

בשנת 1991 הקים האלטר את הקולג' הצרפתי במוסקבה. בשנת 2007 התמנה לנשיא המכללה. בשנים האחרונות נקלע האלטר לביקורת בתקשורת הצרפתית. המגזינים הצרפתיים Le Point והנובל אובזרוואטר (Le Nouvel Observateur) האשימו אותו בסילוף פרטים שונים בחייו .

האלטר היה יוזם ומעורב בניסיונות לקדם שיחות שלום בין ישראלים לערבים ובייחוד לפלסטינים. ב-1970 יזם ניסיון להפגיש מנהיג ישראלי ממפלגת העבודה עם שליט מצרים נאצר. בעזרת איש סודו של נאצר, קולונל אחמד חמרוש. הוא השיג את הסכמתו של נאצר להיפגש עם לובה אליאב, שכיהן אז כמזכ"ל מפלגת העבודה ונודע כ"יונה" מדינית. אליאב קיבל את הסכמתם של ראש הממשלה גולדה מאיר, משה דיין וישראל גלילי אבל במהלך הכנותיו למיפגש באוגוסט 1970 לקה נאצר בהתקף לב, ונפטר כעבור שבועות אחדים[2]. ב-1992 יזם האלטר מפגש בין שמעון פרס לבין יאסר ערפאת בביתו בפריז, ולדבריו הדו-שיח בין השניים היה התשתית למגעים ולשיחות שהביאו לחתימת הסכם אוסלו.

קריירה ספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1968 הקים יחד עם אשתו קלרה האלטר, סופרת ועיתונאית מחוגי השמאל, את כתב העת "יסודות" (Élements), שפרסם באופן שווה יצירות ורשימות של סופרים ישראלים, פלסטינים וערבים.

ספרו הראשון, אוטוביוגרפיה פוליטית, Le Fou et les Rois (הליצן והמלכים) זכה בפרס Aujourd'hui ב-1976. עם הנובלות והרומנים שכתב נמנים המשיח, מסתורי ירושלים, ספר אברהם (1986) והמשכו - ילדי אברהם (1990), רוח הכוזרים (2003; נובלה בדיונית היסטורית על ממלכת הכוזרים שהתגיירו), שרה (2004), ציפורה אשת משה (2005), לילה (2006) ומריה מנצרת (2008). ספרים נוספים עסקו בגיבורות מוסלמיות - חדיג'ה, פטימה ועיישה.

בין הכתבים העיוניים שלו בולט הספר "סיפורי גאולה: שיחות עם גברים ונשים שהצילו יהודים מהשואה" (1998). הזר מבירוביג'אן הוא רומן המתאר את אחורי הקלעים של הקרמלין ואת בירוביג'ן, "המדינה היהודית" שיצר סטלין בקצה סיביר. באלה נשזר אפוס מרתק של שחקנית רוסית צעירה.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זכרון אברהם, תורגם מצרפתית על ידי מרים טבעון, זמורה-ביתן, תשמ"ט, 1988
  • מריה הבתולה מנצרת, תורגם מצרפתית על ידי טל פלג, יהל, 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מארק האלטר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תערוכות, מעריב, 25 בנובמבר 1955
  2. ^ "טבעות עדות (2)", אריה לובה אליאב, הוצאת עם עובד, עמ' 122-128; "מפילגש לידועה בציבור", אלי פודה, הוצאת עם עובד, 2022, עמ'2–171