מארק ירבלום
 | |
| לידה |
24 בינואר 1887 ורשה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
5 בפברואר 1972 (בגיל 85) מחוז תל אביב, ישראל |
| מדינה |
פולין |
| השכלה |
הפקולטה למשפטים בפריז |
| מפלגה |
הפלג הצרפתי של אינטרנציונל העובדים |
| פרסים והוקרה |
אביר בלגיון הכבוד |
| חתימה |
 |
  | |
מארק ירבלום (באנגלית: Marc Jarblum; ינואר 1887 – 1972) היה יהודי ממוצא פולני. יו"ר פועלי ציון בצרפת.
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ירבלום נולד בוורשה, פולין, שהייתה תחת שלטון האימפריה הרוסית. הוא הגיע לפריז בשנת 1907, בגיל 20, ובמהרה הפך לדמות מרכזית בקרב הציונים שבצרפת. ירבלום היה מנהיג ציוני סוציאליסטי, ויו"ר הארגון הציוני בצרפת הנקראת 'פועלי ציון'. הוא תרם רבות להיסטוריה הגלובלית של הציונות ותרומתו היא הבולטת ביותר בין יהודי צרפת. בין שתי מלחמות העולם, היה פעיל גם בארגוני מהגרים שונים והיה לו קשרים עם התנועה הסוציאליסטית בצרפת. נפטר בשנת 1972 בבני ברק, ישראל.[1]
מלחמת העולם השנייה (1939-1945)[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית ב-1940, ירבלום ניסה לתאם פעילות סעד בצרפת של ממשלת וישי ותמך בהקמת הוועד המרכזי של ארגוני הסיוע היהודיים. הפעילות שלו כללה איסוף כספים לארגונים יהודיים בדרום צרפת וסיוע בהצלת ילדים יהודים בצרפת או בהברחתם לספרד. מרק ירבלום ואנרי הרץ, סופר יהודי צרפתי שהיה מעורב זה מכבר בפעילות הציונית, פנו ישירות אל דעת הקהל ואל מצפונם של "הנאמנים לעקרונות האזרחיים של צרפת, הערבים ליוקרתה וכבודה בשדות המדעים, האמנויות וההוראה, בכנסיות והיכלות התפילה".[2] בחסותם נכתב עלון ראשון.
מרק ירבלום בחר לעטר את העלון בציטוט מדבריו של אנטול לרוי - בוליו. חמשת אלפים עתקים של העלון שנדפס על נייר ירוק ומכאן הכינוי "המסמך הירוק".
בעקבות הגירושים מצרפת ב-1942, הוא כיהן בפדרציה של האגודות היהודיות בצרפת ועודד יהודים לברוח לאזור הכבוש בידי האיטלקים. הפעילות שלו כללה איסוף כספים לארגונים יהודיים בדרום צרפת והסיוע בהצלת ילדים יהודים בצרפת או בהברחתם לספרד.
בסתיו 1942, מרק ירבלום נפגש עם שושו יואכים סימון, שהיה ממקימי ה-א.ג'י בטולוז במטרה לארגן תוכנית הצלה באמצעות יהודים דרך צרפת לשווייץ. בהמשך הוא ניסה ליזום פעולות הצלה דרך הגבול הספרדי, ונפגש לשם כך בדצמבר 1942 עם טוטו גינת אשר הפנה אותו לאי.גי בטולוז.
בשנת 1943 נתפס ראש הא,ג'י והתאבד בבית הסוהר. אשתו של יואכים סימון (שושו), סופי סימון, "עדינה כוכבא", המשיכה ביוזמה ונסעה להיפגש עם מרק ירבלום שנמלט בינתיים לשווייץ. מרק ירבלום עזר לה ולחברי ״הקבוצה ההולנדית״ ליצור קשר עם אנשי הא.ג׳י, בטולוז. את הקשר עם חברי הא.ג'י המשיך קורט רלינג׳ר-נאנו, חבר נוסף של ה"קבוצה ההולנדית״.
מעורבותו של ירבלום בענייני כספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלוקת הכספים משווייץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
למעורבותו זו של ירבלום יש מחלוקת. בעדותו של ג'וסף פישר, יושב ראש הקרן הקיימת בצרפת, אין כל אזכור למעורבותו של מרק ירבלום ביצירת הקשר עם הא.ג׳י. גם בעדותו של ירבלום אין אזכור לכך שהוא היה מעורב במגעים שהביאו להסכם עם אנשי הא.ג׳י. מוזר הדבר, "שירבלום", שעמד בראש התנועה הציונית בצרפת, לא הובא בסוד העניינים על המגעים עם קבוצה זו. זאת מכיוון, שירבלום ולובלין הכירו עוד לפני המלחמה וקיימו שיתוף פעולה וחליפת מכתבים הדוקה בנושא חלוקת הכספים שקיבלו משווייץ גם לאחר בריחתו של ירבלום לשם במרץ 1943. ייתכן שירבלום היה בכל זאת מעורב בנושא מבלי שיש לכך תיעוד היסטורי. אפשר שבשל אילוצים הקשורים בנסיבות מקריות הוא לא הובא בסוד העניינים. ייתכן גם שבכוונה נמנעו פולונסקי ולובלין מלשתפו במגעים הראשונים בשל החשש שהמיליציה הצרפתית עוקבת אחרי ירבלום שהיה דמות ציבורית מוכרת.[3]
ירבלום, שהגיע לשווייץ במרץ 1943, הצליח בשל קשריו, לארגן פעילות של הברחת כספים, אך אף הוא היה מוגבל בפעילותו המחתרתית. ירבלום העביר לא.ג'י. כספים מטעם הג'וינט, הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי. מעמדו האישי של ירבלום, ובעיקר קשריו עם מנהיגים סוציאליסטים, עזרו לו ביחסיו עם השלטונות השווייצריים, אך פעילותו הבלתי ליגאלית הוגבלה על ידם. לכן השתדל ירבלום שלא לקבל את הכספים ישירות אלא באמצעות שליחים, בדרך כלל אנשי הא.ג'י, שבאו אליו עם מכתבים כתובים ברמזים. ירבלום סיפר בעדותו. שלא נהג להתערב בחלוקת של כסף, אם כי לפעמים היו אף לו בקשות מסוימות. לפי ירבלום, התורם העיקרי היה הג'וינט אשר העביר דרכו עשרות מיליוני דולרים ללא הגבלה. זאת ועוד, ד"ר שווארץ, נציג הג'וינט באירופה, נענה לבקשתו של ירבלום, שלא לדרוש דיווח לגבי ייעודם של הכספים.[4]
כספים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרט לכספי הג'וינט הועברו באמצעות ירבלום כספים מטעם הקונגרס היהודי העולמי ומטעם הסוכנות היהודית. נשאלת השאלה, מדוע היה צורך גם בתרומות של שני גופים אלה, אם אמנם כספי הג'וינט, ניתנו ללא הגבלה. יש הסוברים, שהכספים שתרם הג'וינט לא הספיקו לכל הצרכים ולכן ג'פרויקין, שהיה פרטיזן נציג הג'וינט בצרפת וממקימי תנועת ה-א.ג'י בטולוז, פנה לשני הארגונים הארגונים האחרים. יש הסבורים, שירבלום, כמנהיג ציוני, לא רצה להיות תלוי בארגון א-פוליטי כמו הג"וינט. ירבלום עצמו הדגיש, שחשוב שהסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי ייקחו חלק בהצלה.[5]
סביר להניח שירבלום, כמנהיג ציוני, היה מעוניין בהשתתפות כספית של הסוכנות. גם לצורך מימון הפעילות המחתרתית הציונית בצרפת,[6] וגם בשל דאגתו לתדמיתה של תנועתו. במה שנוגע לכספי הסוכנות היהודית, המידע במסמכים ובהתכתבות של ירבלום ולובלין הוא חלקי ואינו מאפשר קביעה של סכומים מדויקים.[7]
אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המלחמה, ירבלום המשיך בפעילות הציונית בצרפת עד שעלה לישראל ב-1955.
ירבלום, שהיה אחד ממנהיגיה הבכירים של יהדות צרפת, תבע מהחוקרים הצרפתיים להחזיר את הסכום של 24 מיליון פרנק שהוחרם. הוא נימק את דרישתו כך: כבר התבררה האמת בקשר לפעילותם, וכן הם היו זקוקים לכסף כדי לעזור לילדים ולניצולים שחזרו לצרפת מהמחנות. הכסף שהוחרם הוחזר, כנראה, בשל התערבות האישיים הפוליטיים, אם כי אין לכך אסמכתה מפורשת במסמכים. סביר להניח, שהכסף שהתגלה בשתי הקופות שימש את המחתרת היהודית למימון פעולותיה לאחר המלחמה ובעיקר לצורך פעילות הסר בשירות המגרושים.[8]
בצפון אפריקה, על חברת קשר סיפר, שהם (פולנסקי לא הסביר מי זה הם - צ.ה.) פרסמו מודעה בעיתון סוכנות "קשר" הוא מרק ירבלום מבלי שביקשו את הסכמתו לכך. יערה בלום שהיה באותו זמן בארץ, נדהם לקרוא על כך בעיתון בבית שחזר שחזר לצרפת התפטר מיד והם סגרו את משרדי הקשר. פולונסקי הצדיק את יערה בלום והודה בוועדת החקירה, שהיה צריך לחכות עד שירבלום יחזור לצרפת. פולונסקי למעשה לא הודה שעצם הקמת החברה לא היה תקין. הוא היה מוכן להודות. שצורת מינויו של ירבלום לא הייתה תקינה כיוון שלא ביקש את הסכמתו לפני שפרסמו בעיתון את הדבר מינויו להנהלה.[9]
קשריו של ירבלום עם בן-גוריון[עריכת קוד מקור | עריכה]
יומיים אחרי חלוקת התפקידים ליהודי צרפת דוד בן-גוריון עסק בחלוקת התפקידים בין מרק ירבלום, דוד שאלתיאל ורוח קליגר: " קבעתי אחרי שמיעת הטענות שיעבדו שלושתם מתוך קשר הדדי מתמיד. דוד ימסור לירבלום אינפורמציה על פעולתו גם זו שברשותו. עניינים פוליטיים רק בידיעת ירבלום. גם על ירבלום למסור אינפורמציה לדוד ורות". התעלמותו מהא.ג'י. בחלוקת העבודה הציונית בצרפת עשויה להעיד שוב, שבן-גוריון עדיין לא קיבל החלטה לגבי התפקיד שעמד להועיד לא.ג'י. וכי היו לו ספקות באשר לכוחו של הארגון ויכולתו לבצע את המשימות שתוטלנה עליו. מנגד, התפקיד החשוב שהטיל דוד בן-גוריון על ירבלום הוכיח את ההערכה שרחש לו בן-גוריון. בהקשר זה ראוי להדגיש את תרומתו המכרעת של ירבלום, שניצל את קשריו למען קידום הפעילות הציונית בצרפת.[10]
הקמת בית ספר הייתה כרוכה בהשגת תקציבים למימון רכישת המטוסים, האימונים וצורכי החניכים. משה ורדי העיד, שפנה ללורה מרגוליס, מנהלת הג'וינט בצרפת ובהמשך רעייתו של מרק ירבלום.[11]
ג'פרויקין טען נגד "נשר" כי שימש כמקור כספי נוסף למגבית הביטחון בעבור הפעילויות של פולונסקי. לטענתו, באופן רשמי נשר נוהל על ידי מועצה מנהלת מרק ירבלום עמד בראשה. רנה קפל היה המזכיר הכללי ועמנואל רסין שימש כגזבר, אך למעשה נוהל על ידי פולונסקי. ביקורות נוספות של ג'פרויקין כוונה לתפקודו של בית הספר. הוא טען, שהמטרה של המוסד הזה הייתה אומנם להכשיר טייסים בעבור מדינת ישראל, אך אם זאת לטייסים המעטים שהוכשרו לא היה יודע מספיק בטיסה ולכם גם לא הייתה בהם תועלת בשביל מדינת ישראל. בניגוד לדעה זו, בן דוד מציין בספרו שאף על פי שפולונסקי ייעד את הטייסים למשימות בצפון אפריקה רבים מבין פרחי הטיס לחצו להעלותם לישראל והם אומנם השתלבו בחיל האוויר הישראלי. גם שדמי מתח ביקורות על רמת הטייסים שהוכשרו על ידי "נשר" באומרו.[12]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מרק ירבלום יד ושם, באתר אודות השואה
- ^ צילה הרשקו, ההולכים בחושך יראו אור: הרזיסטנס היהודי בצרפת שואה ותקומה: 1940-1949, צ'ריקובר מוצאים לאור בע"מ: העמותה לחקר כוח המגן, עמ' 39,69
- ^ צילה הרשקו, ההולכים בחושך יראו אור: הרזיסטנס היהודי בצרפת שואה ותקומה: 1940-1949, צ'ריקובר מוצאים לאור בע"מ: העמותה לחקר כוח המגן, עמ' 134
- ^ צילה הרשקו, ההולכים בחושך יראו אור: הרזיסטנס היהודי בצרפת שואה ותקומה: 1940-1949, ירושלים: צ'ריקובר מוצאים לאור בע"מ, 2003, עמ' 146-147
- ^ צילה הרשקו, ההולכים בחושך יראו אור: הרזיסטנס היהודי בצרפת שואה ותקומה: 1940-1949, ירושלים: צ'ריקובר מוצאים לאור בע"מ, 2003, עמ' 150-151
- ^
תנועת ההתנגדות היהודית בצרפת במלחמת העולם השנייה ותרומתה למאבק להקמת המדינה : 1940–1949, באתר צה"ל, 11 בדצמבר 2022
- ^ צילה הרשקו, ההולכים בחושך יראו אור: הרזיסטנס היהודי בצרפת שואה ותקומה: 1940-1949, ירושלים: צ'ריקובר מוצאים לאור בע"מ, 2003, עמ' 155
- ^ צילה הרשקו, ההולכים בחושך יראו אור: הרזיסטנס היהודי בצרפת שואה ותקומה: 1940-1949, ירושלים: צ'ריקובר מוצאים לאור בע"מ, 2003, עמ' 328
- ^ צילה הרשקו, ההולכים בחושך יראו אור: הרזיסטנס היהודי בצרפת שואה ותקומה: 1940-1949, ירושלים: צ'ריקובר מוצאים לאור בע"מ, 2003, עמ' 348
- ^ צילה הרשקו, ההולכים בחושך יראו אור: הרזיסטנס היהודי בצרפת שואה ותקומה: 1940-1949, ירושלים: צ'ריקובר מוצאים לאור בע"מ, 2003, עמ' ,160-162,194,195
- ^ צילה הרשקו, ההולכים בחושך יראו אור: הרזיסטנס היהודי בצרפת שואה ותקומה: 1940-1949, ירושלים: צ'ריקובר מוצאים לאור בע"מ, 2003, עמ' 265
- ^ צילה הרשקו, ההולכים בחושך יראו אור: הרזיסטנס היהודי בצרפת שואה ותקומה: 1940-1949, ירושלים: צ'ריקובר מוצאים לאור בע"מ, 2003, עמ' 158-159
