לדלג לתוכן

הרזיסטאנס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרזיסטאנס
La Résistance
(La Résistance intérieure français,
La résistance française de l'intérieur)
פרטים
מדינה צרפתצרפת צרפת
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות 1940–1944 (כ־4 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מלחמות מלחמת העולם השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
פיקוד
מפקדים שארל דה גול
ז'אן מוּלֶן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרֶזִיסְטָא֫נְס (בצרפתית: La Résistance), ובשמה הרשמי (תנועת) ההתנגדות הפנימית הצרפתית (La Résistance intérieure français (RIF)[1]), היא כל הארגונים וקבוצות המחתרת שפעלו באזורי הכיבוש ובאזור החופשי של צרפת, נגד כוחותיה של גרמניה הנאצית ונגד מוסדות ממשלת וישי, במהלך מלחמת העולם השנייה, מ-22 ביוני 1940 ועד לשחרורה של פריז בשנת 1944.

יש להבדיל בין תנועה זאת לבין "צרפת החופשית" (בצרפתית: France Libre), תנועת התנגדות צרפתית שפעלה באותה תקופה נגד גרמניה הנאצית ומדינות הציר ונגד ממשלת צרפת של וישי מחוץ לגבולות צרפת, כצבא מאורגן בפיקודו של הגנרל שארל דה גול.

הרקע ההיסטורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 בספטמבר 1939, יומיים לאחר פלישת גרמניה הנאצית לפולין, וכשעתיים לאחר הכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה, הכריזה צרפת מלחמה על גרמניה הנאצית על פי הסכם ההגנה שלה עם פולין.

המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה, שהתנהלה בין 10 במאי ל-28 ביוני 1940, הסתיימה בהכנעת צרפת, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג בידי גרמניה הנאצית. הגרמנים השתמשו בטקטיקת ה"בליצקריג" הממוכנת, וגרמו לתבוסה מהירה של הצבא הצרפתי וחיל המשלוח הבריטי. לאור המצב הקשה בשדה הקרב, התנהל בצרפת ויכוח בין מצדדי המשך הלחימה ובראשם ראש הממשלה פול רנו בתמיכתו של שרל דה גול, שכיהן כסגן מזכיר המדינה לעניינים צבאיים בממשלתו, לבין מצדדי הכניעה ובראשם המרשל אנרי פיליפ פטן. לאחר התפטרותו של פול רנו, ב-16 ביוני 1940, מינה במקומו נשיא הרפובליקה הצרפתית השלישית, אלבר לברן, את אנרי פיליפ פטן לראש ממשלה. אנרי פיליפ פטן הכריז על נכונותה של צרפת לחתום על הסכם שביתת נשק עם גרמניה.

לאור זאת, החליט שרל דה גול לעבור ללונדון ולרכז משם את המשך ההתנגדות הפוליטית והמזוינת. ב-18 ביוני 1940 שידר מלונדון ב-BBC נאום לאומה הצרפתית בו הכריז כי הניצחון על הנאצים אפשרי, וקרה לכל הצרפתים באשר הם להצטרף אליו למאבק. נאום זה היוו את אות הפתיחה להקמת הארגון צרפת החופשית, שריכז את הלחימה מחוץ לגבולות צרפת, ושל ארגוני ההתנגדות שפעלו בתוך צרפת.

הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת נחתם ב-22 ביוני 1940 ולפיו צרפת חולקה לאזור כיבוש גרמני בצפון ובמערב, ואזור חופשי בדרום, שם הוקמה מדינה עצמאית שכונתה צרפת של וישי, אשר נוהלה על ידי ממשלת הבובות של המרשל פטן. בשנת 1942 גם אזור זה נכבש בפועל על ידי גרמניה.

אזור קטן בדרום-מזרח צרפת נכבש בשנת 1940 על ידי איטליה ונשאר תחת שליטתה עד כניעתה של איטליה ב-3 ספטמבר 1943, אז השטחים עברו לשליטת גרמניה.

תנועת ההתנגדות הפנימית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלבי כיבוש צרפת במלחמת העולם השנייה. בין יוני 1940 לנובמבר 1942 האזור החופשי משתרע על כמחצית משטחה של צרפת. בין נובמבר 1942 לספטמבר 1943 רוב שטחה של צרפת נמצא בידי גרמניה הנאצית פרט לאזור קטן (צהוב) בדום מזרחה שנמצא בשליטה איטלקית. בין ספטמבר 1943 ליוני 1944 גרמניה הנאצית שולטת על כל שטחה של צרפת.

בהקשר לארגוני ההתנגדות בצרפת הכבושה נוהגים להבחין בין "תנועות" (בצרפתית: mouvements) לבין "רשתות" (בצרפתית: reseaux) וקבוצות (בצרפתית: groupes). הרשתות והקבוצות הוקמו לצורך צבאי מוגדר. תנועות התנגדות לעומת זאת התמקדו בהעלאת המודעות וארגון האוכלוסייה לצורך הלחימה נגד הכובש הגרמני.

תנועות, רשתות וקבוצות ההתנגדות שהתחילו להופיע בשנת 1940, בצרפת הכבושה כמו גם בצרפת החופשית, פעלו ללא כל תיאום ביניהן. הן גייסו את חבריהן מקרב האוכלוסייה המקומית והתמקדו במתן סיוע לשבויי מלחמה נמלטים, הכנת תעודות מזויפות, הפצת עלונים נגד הכיבוש וממשלת וישי, הוצאה לאור של עיתונים מחתרתיים וארגון פעולות חבלה המכוונות נגד מסילות רכבת, גשרים, תחנות כוח ומחסני תחמושת.

לאחר הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ב-22 ביוני 1941 על ידי גרמניה הנאצית ותחילת מבצע ברברוסה, הופיעו ארגוני התנגדות חדשים מכל הקשת הפוליטית ובמיוחד מקרב תומכי המפלגה הקומוניסטית, דוגמת (MOI) Main-d'œuvre immigrée (צר') שהורכב ממהגרים מארצות שונות, רובם יהודים ממזרח אירופה.[2]

התנועות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1940–1941 פעלו בצרפת שמונה תנועות מרכזיות ו-174 תנועות משניות שהוכרו כתנועות התנגדות על ידי ממשלת צרפת, אחרי שנת 1945.[3]

התנועות המרכזיות מהן הורכבה ב-27 במאי 1943 "המועצה הלאומית של ההתנגדות", (בצרפתית: Conseil national de la Résistance (CNR)) (צר') היו:

Ceux de la Libération (CDLL) (צר') – תנועה בעלת השקפה ימנית, שהוקמה בשנת 1940 וסייעה תחילה להברחת טייסים וחיילים של בעלות הברית לספרד ולאנגליה. התנועה גייסה את חבריה מקרב המפלגה השמרנית הימנית Parti social français (PSF) ומקרב מומחים לאווירונאוטיקה. בהמשך, פעילותה מתמקדת באיסוף מידע עבור MI6.[4]

Ceux de la Résistance (CDLR) (צר') – תנועה לא פוליטית, שהוקמה בינואר 1943 כדי למלא את מקומה של תנועת Combat Zone Nord שפורקה לאחר שפעילותה התגלתה על ידי הגרמנים. חברי התנועה גויסו מקרב קציני המילואים, המהנדסים והתעשיינים. היא התמקדה בתעמולה, איסוף מידע מודיעיני, טיפול בטייסי בעלות הברית שמטוסיהם הופלו בשטחה של צרפת, סיוע להצנחת ציוד של בעלות הברית וניהול מחסני נשק.[5]

Combat (צר') – תנועה בעלת השקפה פוליטית דמוקרטית-נוצרית, שהוקמה בשנת 1940 תחת השם "התנועה לשחרור לאומי". היא פעלה תחילה בשישה מקומות באזור החופשי: ליון, מרסיי, מונפלייה, טולוז, לימוז' וקלרמון-פרננד. בהמשך היא התרחבה גם לאזור הצפון. התנועה פעלה בשלושה מישורים: שירותים כלליים (דירות מסתור, זיוף תעודות, רווחה), פוליטיקה (תעמולה, גיוס, ארגון) ופעילות חבלה. בנוסף לכך הוציאה לאור את העיתון באותו שם.[6]

Franc-Tireur (צר') – תנועה בעלת השקפה שמאלנית, שהוקמה בשנת 1940 בליון. הוציאה לאור את העיתון באותו שם ,[7] אחד העיתונים המרכזיים של תנועת ההתנגדות, שהופיע שלושים ושבע פעמים בין דצמבר 1941 לאוגוסט 1944. החל משנת 1942 התנועה מחליטה לנקוט גם בהתנגדות מזוינת. היא מארגנת פעולות חבלה, מסתירה נמלטים ואוספת מודיעין. בין אפריל לאוגוסט 1943 התנועה סבלה אבידות קשות והשפעתה האזורית נחלשה.[8]

Le Front National (אנ') – הוקם בפריז בשנת 1941 על ידי המפלגה הקומוניסטית של צרפת. חברי התנועה תיאמו פעילויות ברחבי צרפת, ביניהן העברת נשק, מזון, תעודות זהות מזויפות ומידע. כמוכן העבירו אנשים במנוסה, ביניהם יהודים רבים, לדירות מסתור. בשנת 1942 הקימה התנועה קבוצות לחימה שהתנקשו בחייהם של קצינים וחיילים גרמנים, ביצעו פעולות חבלה על מסילות רכבת וכבישים ששימשו להעברת אנשים וסחורות מצרפת לגרמניה ובמפעלים שהוכרחו לייצר נשק וסחורות עבור הצבא הגרמני. כמוכן הוציאה התנועה לאור כ-79 עיתונים ופרסומים מחתרתיים אחרים.[9]

Libération Nord (אנ') – הוקמה פריז בסוף שנת 1940. החל משנת 1942 התרחבה לאזור החופשי. הפעילות הראשונה של הארגון הייתה פרסום השבועון המחתרתי Libération, העיתון היחידי של תנועת ההתנגדות שהופיע מדי שבוע, ללא הפסקה משנת 1940 עד שחרור צרפת בשנת 1944. התנועה ייצגה את המפלגה הסוציאליסטית – הסניף הצרפתי של האינטרנציונל השני. (SFIO) (צר'), את ארגון העובדים השכירים (CGT) ואת ארגון העובדים השכירים הנוצרים (CFTC), והעדיף פעילות פוליטית על פני פעילות מזוינת.

בשנת 1942 הקים הארגון, ביוזמת הלשכה המרכזית למודיעין ומבצעים (BCRE), שתי רשתות לאיסוף מודיעין Phalanx ו־Cohors ובמקביל התחילו חברי הארגון לבצע פעולות חבלה, בעיקר באזור פריז. בשנת 1943 הצליחו לגייס קבוצת פעילים מתוך המשטרה.[10]

Libération-Sud (אנ') – הוקמה בשנת 1940 על ידי קבוצת אינטלקטואלים צרפתים תחת השם "השורה האחרונה" (בצרפתית: La dernière colonne). ביולי 1941 יצא לאור העיתון המחתרתי של התנועה, Libérte, שהופץ ב-10,000 עותקים. העיתון המשיך להופיע באזור הדרום עד שנת 1944, אז הגיעה תפוצתו ל-300,000 עותקים. בעיתון פורסמה תעמולה נגד גרמניה הנאצית, נגד ממשלת וישי ובעד תנועתו של שרל דה גול.[11] בהמשך, שינתה התנועה את שמה ל-Libération Sud והצליחה לגייס לשורותיה חברי ארגון העובדים השכירים (CGT) וארגון העובדים השכירים הנוצרים (CFTC), אינטלקטואלים, פעילי שמאול וקומוניסטים רבים. הארגון פעל בשבעה אזורים בדרום צרפת, בעיקר בליון ובטולוז. בשנת 1942 התרחבה פעילות הארגון לכלול, מלבד הפצת תעמולה, הפקת תעודות מזויפות והקמת קבוצות גרילה.[12]

Organisation civile et militaire (OCM) (צר') – הוקמה בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1940 בפריז כתנועה בעלת השקפות שמרניות שמשתנות לכיוון הסוציאליסטי במהלך השנים הבאות. התנועה גייסה את חבריה מבין הבורגנים, התעשיינים, הסוחרים, לוחמים ותיקים, אנשי המקצועות החופשיים, סטודנטים ומרצים. בתחילת דרכה התמקדה התנועה בשלושה נושאים: איסוף מידע מודיעיני על הפעילות הכלכלית הגרמנית, השתתפות התעשייה הצרפתית בייצור נשק עבור הצבא הגרמני והמשלוחים שהגרמנים מעבירים ברכבות, השגת והסתרת נשק כהכנה לפעילות מבצעית, וסיוע לשבויים בהכנת בריחה.[13] התנועה חיפשה דרכים ליצור קשר עם לונדון כדי לקבל הנחיות ולהעביר את המידע. בסוף 1941, נחשפה פעילות הארגון על ידי הגרמנים וראשי התנועה נעצרו. הפעילים הנותרים יצרו קשר עם רשת הריגול Confrerie Notre-Dame (CND)[14] שפעלה בין היתר בברטאן בצפון מערב צרפת, על מנת שזאת תעביר ללונדון את המידע הנאסף על ידי ידה. בתמורה למידע, מוצנחים עבור הארגון על ידי שרל דה גול בין מרץ ליולי 1943 כ-20 טון נשק ותחמושת מצפון אפריקה אל מחוז דה סוור (בצרפתית: Deux-Sèvres) במערב צרפת, המאוחסנים בשבעה מחסנים ומשמשים את הזרוע הצבאי של הארגון.[15]

בין התנועות המשניות שפעלו בצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה:

ארגון יהודי לוחם (Organization Juive de Combat (.O.J.C)) – הוקם בינואר 1942 בטולוז על ידי איחוד כל תנועות ההתנגדות היהודיות, ביניהן הצבא היהודי (בצרפתית: Armee Juive) שהוקם בשנת 1940, תנועות נוער ותנועות שהשתייכו למספר זרמים פוליטיים ביהדות צרפת. מנהיגיה היו אברהם פולונסקי, המשורר דוד קנוט ואשתו אריאדנה סקריאבינה והסוציאליסט אהרון ליסין לובלין. הארגון הקים קבוצות גרילה בטולוז, ליון, ניס, גרנובל ופריז. כמו כן הוקמו קבוצות מאקי ב"הר השחור" בדרום צרפת, מעבדות לתעודות מזויפות, מערך הברחת יהודים לשווייץ ולספרד, מערך העברת כספים משווייץ וחלוקתם לצורכי המחתרת השונים ועוד. אנשי המחתרת עסקו בהגנה על יהודים, ובכללם המהגרים שזרמו באותה עת לצרפת, רדיפת מלשינים ומסגירי יהודים והסתרת ילדים יהודים בחוות מרוחקות ובמנזרים. במחוז טארן הוקמה בשנת 1944 מקרב חברי התנועה יחידת לוחמים שהצטרפה ל"חילות הפנים הצרפתיים" ולחמה לשחרור צרפת תחת דגל כחול לבן .[16]

המחתרת הקומוניסטית בצרפת – (בצרפתית: Francs-tireurs et partisans (FTP)) ארגון לוחם שהוקם בשנת 1942 על ידי המפלגה הקומוניסטית הצרפתית מאיחוד תחת הנהגה משותפת של הקבוצות הלוחמות של שלושה ארגונים מזוינים קומוניסטים שפעלו עד אז באופן עצמאי: Main-d'œuvre immigrée (MOI), Organisation spéciale (OS), Bataillons de la jeunesse. ארגון MOI היה מורכב ממהגרים, בחלקם הגדול יהודים ממזרח אירופה.

איחוד תנועות ההתנגדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 בנובמבר 1942, במבצע אנטון, נכבשה צרפת של וישי על ידי גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. צרפת של וישי הפסיקה להתקיים כמדינה עצמאית ו"חופשית" וצבאה, שהיה גם כך חלש ובלתי מצויד, פורק.

על רקע זה התבצע איחוד תנועות ההתנגדות בשלושה מישורים, ביוזמתו של ז'אן מוּלֶן ובתמיכתו המלאה של שרל דה גול. מטרת האיחוד הייתה לשלב את כוחותיהן המוגבלים של התנועות העיקריות שפעלו בדרום צרפת לשם יצירת כוח חזק ויעיל יותר, במיוחד בתחומי הפעילות הפוליטית המחתרתית, תפיסת השלטון וייזום פעולות המוניות. בנוסף לכך, שאף שרל דה גול ליצור הפרדה בין הפעילות הצבאית לפעילות הפוליטית.

הקבוצות הלוחמות של שלוש התנועות הגדולות Libération-Sud, Combat ו־Franc-Tireur אוחדו באמצע שנת 1942 כדי ליצור את "הצבא הסודי". L’Armée secrète (צר') הוקם בליון ובראשו עמד, על פי המלצתו של שרל דה גול, שרל דלסטרן (אנ'), גנרל במילואים ששירת במערכה על צרפת. בדצמבר 1942, שרל דלסטרן עבר לאזור הכיבוש כדי לשכנע את ראשי התנועות Ceux de la Libération, l'Organisation civile et militaire (OCM), Le Front national, Libération-Nord להצטרף לצבא זה אך ללא הצלחה. שנת 1943 הייתה שנה קשה עבור הארגון כאשר מפקדים רבים נעצרו על ידי המשטרה החשאית הגרמנית ואף הוצאו להורג.[17] בפברואר 1944, הצבא הסודי התאחד עם ארגונים צבאיים נוספים כדי ליצור את הארגון הכלל-ארצי "חילות הפנים הצרפתיים" (בצרפתית: Forces françaises de l’intérieur (FFI)) (צר') ששיחק תפקיד חשוב בהכנת המערכה בנורמדי ובשחרורה של צרפת.

היחידות הלא מזוינות של שלוש התנועות הגדולות אוחדו ב-26 בינואר 1943 כדי ליצור את "תנועת ההתנגדות המאוחדת" (בצרפתית: Les Mouvements unis de la Résistance (MUR)) (צר'). עיתונות המחתרת לא אוחדה וכל תנועה שמרה על עצמאותה בתחום זה.

היחסים בין הצבא הסודי, בו נכללו הקבוצות המזוינות וקבוצות הגרילה של שלוש התנועות, לבין תנועת ההתנגדות המאוחדת, שהייתה אמורה לנהל את הפן הפוליטי של הלוחמה, היו טעונים משום שראשי התנועה המאוחדת לא ראו בעין יפה את כפיפותו של הצבא הסודי לתכתיבים שהגיעו מלונדון ואת ההפרדה בין הפן הצבאי לפן הפוליטי.[18]

ב-27 במאי 1943 הוקמה "המועצה הלאומית של ההתנגדות", גוף שמטרתו להוביל ולתאם את פעילותן של תנועות המחתרת הפנימית השונות ללא קשר לנטייתן הפוליטית. המועצה הוקמה על ידי ז'אן מולן לבקשתו של הגנרל דה גול והורכבה מנציגי תנועות התנגדות, האיגודים המקצועיים והמפלגות שהתנגדו לממשלת ויש. המועצה גיבשה תוכנית (צר') שכללה "צעדי פעילות מיידית" יחד עם "צעדים שיישומם יתאפשר לאחר שחרור צרפת" שכללו גם רשימה של רפורמות חברתיות וכלכליות.

בתחילת שנת 1944 חל איחוד נוסף, בעקבותיו הוקמה "תנועת השחרור הלאומי" (בצרפתית: Le Mouvement de libération nationale (MLN)) (צר'). במודע זה הצטרפו ל"תנועת ההתנגדות המאוחדת" שלוש תנועות שפעלו בצפון צרפת: Défense de la France (צר') שעיקר פעילותה פרסום העיתון המחתרתי באותו שם והפקת תעודות מזויפות עבור יהודים וצרפתים שניסו להשתמט מעבודת כפייה במפעלי התעשייה בגרמניה, Résistance (צר') שהתמקדה בהוצאה לאור של העיתון המחתרתי Résistance. Le Nouveau Journal de Paris, ו־Lorraine (צר') שהוציאה לאור עיתון באותו שם וארגנה פעולות חבלה נגד מפעלים לייצור נשק, מסילות רכבת וקווי תקשורת,

הרשתות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מלחמת העולם השנייה פעלו בצרפת 322 רשתות וקבוצות, כאשר כל אחת התמחתה בפעילות מסוימת: פעילות מזוינת (חבלה, התנקשות, גרילה), איסוף מידע מודיעיני ומילוט שבועי מלחמה ובמיוחד טייסים שנפלו בידי האויב.[19] הרשתות, שהתמקדו באיסוף מידע מודיעיני היו בקשר עם השירות החשאי של צרפת החופשית, הלשכה המרכזית למודיעין ומבצעים, שירותי הביון של בריטניה MI6, MI9 ומנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית, ועם המשרד לשירותים אסטרטגיים – שירותי הביון האמריקאים.

הלשכה המרכזית למודיעין ומבצעים (BCRA) הוקמה על ידי הגנרל דה גול בשנת 1940 לפי בקשתו של וינסטון צ'רצ'יל במטרה לספק לבריטניה מידע על תנועות הצבא הגרמני בחופי האוקיינוס האטלנטי ובתעלת למאנש. בנוסף לאיסוף מידע מודיעיני זה, טיפלה הלשכה, באמצעות מחלקותיה השונות בגיוס והכנת סוכנים, איתור מטרות צבאיות שיש להשמיד, שמירה על קשר עם הסוכנים בשטח והכנת פשיטות, פעולות חבלה, הצנחת ציוד, אספקה וסוכנים והנחתת כלי טיס, העברת אנשים שנמלטו מצרפת בשיתוף פעולה עם MI9 וגילוי וחיסול סוכנים זרים שהסתננו לשורות תנועת ההתנגדות בצרפת ובלונדון. הלשכה המרכזית למודיעין ומבצעים פעלה באמצעות סוכנים שהוצנחו לצרפת, אך בעיקר באמצעות רשתות ריגול שהיו שייכות לתנועת ההתנגדות הפנימית. החל משנת 1943, הוצנח עבור הרשתות ציוד ואספקה מצפון אפריקה אל דרום צרפת.

בצרפת פעלו במלחמת העולם השנייה שלושה סוגי רשתות: רשתות מילוט, רשטות ריגול ורשתות חבלה. גודלן, מיקומם ומשך פעילותן של הרשתות השונות השתנו במשך הזמן.[20]

רשתות המילוט הראשונות הוקמו כבר בשנת 1940, במטרה לסייע לטייסי בעלות הברית שמטוסיהם הופלו בשטח צרפת הכבושה להגיע ללונדון דרך שווייץ או ספרד. בין רשתות המילוט הגדולות נזכיר את בורגון,[21] שפעלה במרכז צרפת, שלברן (צר') שפעלה באזור תעלת למאנש ו־Pat O'Leary (צר') שפעלה בשנים עשר אזורים בצרפת וארגנה דרכי מילוט שונים בתאום עם MI9.[22]

בזכותן של רשתות המילוט ניצלו חייהם של חיילים וטייסים בריטים, מתנגדי משטר ופעילי מחתרת שנכלאו במחנות שבויים, בבתי סוהר ובמחנות ריכוז.

רשת הריגול הראשונה, La Confrérie Notre-Dame (צר'), הוקמה בצרפת במחצית השנייה של שנת 1940. היא הייתה כפופה ל-BCRA ומשימתה הייתה לאסוף מידע על הכוחות, התשתיות, מתקני החוף וההגנה על החומה האטלנטית שהופעלו על ידי הצבא הגרמני. הרשת פעלה תחילה בחופי האוקיינוס האטלנטי באזורי ברסט ובורדו והתרחבה מאוחר יותר לכל השטח הכבוש ולבלגיה. המידע שנאסף על ידה אפשר לחיל האוויר המלכותי לפגוע קשות בצי הגרמני.[23]

רשת הריגול אליאנס (צר') הוקמה בשנת 1940 והגיעה תוך זמן קצר לפריסה ארצית. חבריה גויסו מקרב קצינים בדימוס, אנשים בעלי רקע ארגוני ואנשים בעלי ידע באיסוף, ארגון וניתוח מידע מודיעיני. בתחילה הופעלה הרשת על ידי MI6, ולאחר מכן על ידי אנרי ז'ירו שסייע לכוחות האמריקאיים והבריטיים המוצבים בצפון אפריקה. אף על פי שרבים מחבריה נעצרו והוצאו להורג על ידי הגסטפו, הרשת לא חדלה לפעול וסיפקה לבעלות הברית מידע רב על היערכות הכוחות הגרמנים בצרפת.[24]

רשתות החבלה היו אחראיות להוצאתם מכלל שימוש של מסילות רכבת ותחנות כוח, השבתת מפעלים שייצרו ציוד עבור צבא גרמניה ומניעת העברת אספקה לצבא הגרמני. הם קיבלו הדרכה בנושא ייצור חומרי הנפץ והנחתם מסוכנים בריטים שהוצנחו לצרפת במיוחד לצורך כך.

הקבוצות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשובות בין הקבוצות שפעלו בצרפת הכבושה ובצרפת החופשית היו המאקי. קבוצות המאקי (בצרפתית: Maquis), נוצרו החל משנת 1942 כקבוצות גרילה של מתנגדי הכיבוש הגרמניה בצרפת. רבים מחבריהן היו צעירים שנמלטו מהגיוס לעבודות כפייה במפעלים בגרמניה. הם התארגנו באזורים הרריים כגון ברטאן בצפון מערב צרפת והרי האלפים והפירינאים בדרומה, שם היערות והצמחייה הצפופה שימשו להם מחסה.

בקבוצות המאקי פעלו חברים בעלי השקפות פוליטיות שונות – לאומנים בעלי השקפות ימניות, ליברלים, סוציאליסטים, קומוניסטים, אנרכיסטים ואף ותיקי מלחמת האזרחים בספרד, בעלי השקפות שמאליות. הקבוצות הקומוניסטיות לא קיבלו את מרותו של שרל דה גול מפני שלא הסכימו עם קו הפעולה המתון שלו.

קבוצות המאקי היו קבוצות לוחמי גרילה שעסקו בחבלה בתשתיות ששירתו את הצבא הגרמני (מסילות רכבת, גשרים, קווי טלפון), סיוע להברחת שבויי מלחמה ויהודים, איסוף מודיעין, תקיפת שיירות גרמניות, ולקראת הפלישה לנורמנדי – סיוע למתקפת בעלת הברית באמצעות שיבוש קווי אספקה לצבא הגרמני.

הקבוצות המקורבות לשרל דה גול קיבלו סיוע ממנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית (SOE) ומהמשרד לשירותים אסטרטגיים של ארצות הברית (OSS) שסיפקו להם מודיעין, נשק ותחמושת ולעיתים אף הכשרות.

בשנת 1944, לקראת הפלישה לנורמנדי ושחרורה של צרפת, המאקי השתלבו רשמית במסגרת "חילות הפנים הצרפתיים", מסגרת בה תרמו רבות לבלימת התקדמותם של הכוחות הגרמנים.

תרומה צבאית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרומה המלחמתית בפועל של הרזיסטאנס, כנגד הצבא הגרמני, הייתה בעיקרה החל משנת 1944 שעה שהצבא הגרמני נסוג מהפלישה ממערב ובבמקביל מהצבא האדום ממזרח.[25] עוד קודם לכן, חיל האוויר הבריטי העדיף להצניח אספקה צבאית ביוגוסלביה, יוון ומדינות דומות שהמחתרות שלהן היו פעילות צבאית הרבה יותר מאשר זו שבצרפת.[26]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הרזיסטאנס בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ גם La résistance française de l'intérieur‏ (RFI)
  2. ^ L'action de la Résistance intérieure dans la libération du territoire
  3. ^ Mouvements, résistance intérieure française
  4. ^ Claire Andrieu, Ceux de la Libération. François Marcot. Dictionnaire historique de la Résistance, Éditions Robert Laffont, pp.114–115, 2006
  5. ^ About: Ceux de la Résistance, dbpedia.org
  6. ^ Éditions Larousse, Combat – LAROUSSE, www.larousse.fr
  7. ^ Franc-tireur (France) Auteur du texte, Mouvements unis de résistance (France) Auteur du texte, Mouvement de libération nationale (France ; 1943-1945) Auteur du texte, Le Franc-tireur : mensuel dans la mesure du possible et par la grâce de la police du Maréchal, Gallica, ‏1944-01-01
  8. ^ Musée de la résistance en ligne, www.museedelaresistanceenligne.org
  9. ^ Éditions Larousse, Front national 1941-1949 – LAROUSSE, www.larousse.fr
  10. ^ Libération Nord, le plus ancien des Mouvements de Résistance, www.liberation-nord.org
  11. ^ Musée de la résistance en ligne-Libération-zone Sud n°1, juillet 1941, museedelaresistanceenligne.org
  12. ^ Musée de la résistance en ligne-Résistant au mouvement Libération, museedelaresistanceenligne.org
  13. ^ Calmette, A, LA FORMATION DE L’O.C.M. (ORGANISATION CIVILE ET MILITAIRE) Août 1940-Mars 1942.” Revue d’histoire de La Deuxième Guerre Mondiale, vol. 9, no. 35, 1959, pp. 1–24.
  14. ^ Musée de la résistance en ligne-Confrérie Notre-Dame (CND), www.museedelaresistanceenligne.org
  15. ^ CRRL, Centre Régional Résistance & Liberté – Ressources documentaires > Fiches thématiques > Résistance > Résistance Intérieure > Mouvements et réseaux en Deux Sèvres : Organisation Civile et Militaire (OCM), www.crrl.fr, ‏2007-01-01
  16. ^ שמעון גת, "הצבא היהודי" Armee Juive – ארגון המחתרת היהודית בצרפת, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה
  17. ^ L’Armée secrète, nouvelle armée de l’intérieur
  18. ^ L'unification de la Résistance | Chemins de mémoire, www.cheminsdememoire.gouv.fr
  19. ^ Les différents Réseaux de la Résistance – Mémoire Vive de la Résistance, ‏2025-04-10
  20. ^ Musée de la résistance en ligne-Les réseaux de la France combattante : organisation et missions, museedelaresistanceenligne.org
  21. ^ Musée de la résistance en ligne-Evasion Bourgogne, museedelaresistanceenligne.org
  22. ^ Pat O'Leary Line, WW2 Escape Lines Memorial Society
  23. ^ Confrérie Notre-Dame (CND) | Mémoire Vive de la Résistance, ‏2025-08-05
  24. ^ Le réseau Alliance est un réseau de renseignement travaillant pour les Britanniques fondé dès le début de l, sgmcaen.free.fr
  25. ^ Wayback Machine, the-eye.eu
  26. ^ TERRY CROWDY, - French Resistance Fighter France's Secret Army, Osprey, 2007
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הרזיסטאנס&oldid=42539113"