מוביל המים של נהר הקולורדו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סכר פארקר, נקודת ההתחלה של מוביל המים של הנהר קולורדו

מוביל המים של נהר הקולורדואנגלית: Colorado River Aqueduct או בראשי תיבות CRA) הוא אמת מים באורך 389 קילומטרים בדרום מדינת קליפורניה בארצות הברית. האמה, המופעלת על ידי חברת המים של דרום קליפורניה (Metropolitan Water District of Southern California), מובילה מים מנהר הקולורדו באגם האווסו בגבול בין קליפורניה לאריזונה מערבה דרך מדבריות מוהאבי וקולורדו לצד המזרחי של הרי סנטה אנה (Santa Ana Mountains). אמה זו היא אחד ממקורות מי השתייה העיקריים בדרום קליפורניה.

בעל הרעיון המקורי להקמת האמה היה המהנדס ויליאם מלהולנד (William Mulholland‏; 1935-1855) שעמד בראש מחלקת המים של עיריית לוס אנג'לס. תכנון המיזם בוצע בידי פרנק ויימאות (Frank E. Weymouth), המהנדס הראשי של חברת המים של דרום קליפורניה. הקמת האמה הייתה מיזם העבודות הציבוריות הגדול ביותר בדרום קליפורניה בתקופת השפל הגדול. במסגרת המיזם הועסקו כ-30,000 איש על פני תקופה של שמונה שנים, כשבכל רגע נתון עסקו בו קרוב ל-10,000 איש.[1]

המערכת כוללת שני מאגרי מים, חמש תחנות שאיבה, תעלות באורך 100 קילומטרים, מנהרות באורך 148 קילומטרים ו-135 קילומטרים של צינורות וסיפונים קבורים באדמה. נפח המים השנתי הממוצע המובל במיזם הוא 1.5 מיליארד מטרים מעוקבים.[1]

מסלול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של מוביל המים של הנהר קולורדו

מוביל המים של נהר הקולורדו מתחיל סמוך לסכר פארקר על נהר הקולורדו ב-34°17′24″N 114°10′20″W / 34.289894°N 114.172094°W / 34.289894; -114.172094. בנקודה זו נשאבים המים במעלה הרי ויפל (Whipple Mountains) ומשם המים זורמים בתעלות פתוחות ודרך סיפונים לאורך 97 קילומטרים בדרום מדבר מוהאבי. המים מורמים שוב ב-44 מטרים בהרי איירון (Iron Mountains). האמה פונה לדרום-מערב כלפי הרי איגל (Eagle Mountains), שם המים מורמים שוב פעמיים, תחילה ב-133 מטרים לגובה 430 מטרים מעל פני הים ואז ב-134 מטרים נוספים לגובה 550 מטרים מעל פני הים. האמה ממשיכה משם דרך המדבריות של עמק קואצ'לה ודרך מעבר סן גורגוניו (San Gorgonio Pass). סמוך לקבזון (Cabazon) האמה היא תת-קרקעית עד שהיא נכנסת למנהרת סן יסינטו (San Jacinto Tunnel) בבסיסם של הרי סן יסינטו (San Jacinto Mountains). האמה ממשיכה מתחת לקרקע בצדם המערבי של הרי סן יסינטו עד שהיא מגיעה לנקודת הסיום שלה באגם מתיוס (Lake Mathews) ב-33°50′14″N 117°22′41″W / 33.837240°N 117.378098°W / 33.837240; -117.378098. משם מסתעפים קווי החלוקה לערים החברות בחברת המים באורך כללי של 251 קילומטרים, כולל שמונה מנהרות נוספות. חלק מהמים מוזרמים בסן יסינטו למוביל המים של סן דייגו המוליך מים למחוז סן דייגו.

רקע ובנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר האזור המטרופוליטני של לוס אנג'לס גדל בתחילת המאה ה-20, החלו מלהולנד ואחרים לחפש מקורות מים נוספים. בסופו של דבר השתלטה לוס אנג'לס על מימי עמק אוונס (Owens Valley), מזרחית לרכס סיירה נבדה, וב-1913 הושלמה אמת המים של לוס אנג'לס (Los Angeles Aqueduct), שהובילה את המים לעיר המתפתחת במהירות. בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 גדלה לוס אנג'לס בקצב כזה שאגן הניקוז של הנהר אוונס לא היה יכול כבר לספק את צורכי העיר למי שתייה ולמים לחקלאות. ב-1923 חיפשו מלהולנד וצוות המהנדסים מקור גדול יותר לאספקת מים והתמקדו בנהר הקולורדו. התוכנית הייתה לסכור את הקולורדו ולהוביל את מימיו דרך מאות קילומטרים של הרים ומדבריות. ב-1924 נעשו הצעדים הראשונים להקמת חברת מים מטרופוליטנית, שהיו שותפות בה מספר ערים בדרום קליפורניה. "מחוז המים המטרופוליטני" (The Metropolitan Water District בקיצור "Met") נוסד ב-6 בדצמבר 1928 וב-1929 המשיך את המיזם מהנקודה אליה הגיעה מחלקת המים של לוס אנג'לס, תוך תכנון מוביל המים של נהר הקולורדו[2] (באותה עת, כחלופה במקרה שמיזם מוביל המים של הנהר קולורדו ייכשל, דאגה לוס אנג'לס להאריך את מוביל המים של לוס אנג'לס לאגן הניקוז של אגם מונו).

תחנת השאיבה ויטסט על אגם האווסו מעלה את המים לגובה של 89 מטרים עבור מוביל המים של הנהר קולורדו

חברת המים של דרום קליפורניה בחנה שמונה מסלולים אפשריים למוביל המים. ב-1931 בחר דירקטוריון החברה את מסלול פרקר, שחייב את בניית סכר פארקר. מסלול פארקר נבחר משום שהוא נראה כבטוח והזול ביותר. איגרות חוב בסך 220 מיליון דולרים אושרו להנפקה ב-29 בספטמבר 1931. העבודה בפועל החלה בינואר 1933 בסמוך לנקודת היישוב תאוזנד פאלמס (Thousand Palms, אז Edom), וב-1934 החלה לשכת הטיוב של ארצות הברית את העבודה על סכר פארקר. בניית המוביל הסתיימה ב-1935, ומים החלו לזרום בו ב-7 בינואר 1939.[3]

מוביל המים של הנהר קולורדו תרם לגידול האורבני (פיזור אחיד) באזור החוף הדרומי. אף על פי שהמוביל הביא "יותר מדי מים במחיר יקר מדי" בשנים הראשונות לפעולתו, סובסידיות (באמצעות מסי רכוש) והתרחבות אזור השירות של חברת המים גרמו להוזלת המחירים ולביקוש נרחב. רק ב-1954 עלו רווחיה של חברת המים על מחיר הובלתם, ורק ב-1973 הייתה ההכנסה מהמכירות גדולה מההכנסה ממסים. מכיוון שכ-80% מהעלויות של חברת המים הן עלויות קבועות, הייתה ההכנסה חייבת לכסות הרבה מעבר להוצאות התפעול על מנת שתממן את כל ההוצאות.[4]

ב-1955 הכיר האיגוד האמריקני של מהנדסים אזרחיים (American Society of Civil Engineers) במוביל המים של הנהר קולורדו כ"אחד משבעת פלאי ההנדסה של ההנדסה האמריקנית" (Seven Engineering Wonders of American Engineering).[5]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Metropolitan Water District of Southern California official website
  • Colorado River Aqueduct Page at Maven's Notebook
  • The Colorado River Aqueduct at The Center for Land Use Interpretation
  • The Los Angeles Aqueduct at the Los Angeles Department of Water and Power
  • Howser, Huell. "Mt. San Jacinto – California's Gold (804)". California's Gold. Chapman University Huell Howser Archive.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Zetland, David (5 באוגוסט 2009). "Colorado River Aqueduct" (PDF). kysq.org. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Water For Los Angeles – Sam Nelson Interview
  3. ^ Building the Foundation Municipal Water District of Southern California
  4. ^ David Zetland (2008), Conflict and Cooperation within an Organization: A Case Study of the Metropolitan Water District of Southern California. PhD Dissertation, UC Davis. pp. 28–43.
  5. ^ "Colorado River Aqueduct". History and Heritage of Civil Engineering. American Society of Civil Engineers (ASCE). 2009.