מונו נו אווארה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מונו נו אווארהיפנית: 物の哀れ), בתרגום מילולי "החמלה של הדברים", "אמפתיה כלפי הדברים" או "רגישות כלפי הבר חלוף", הוא מונח ביפנית עבור המודעות לארעיות (無常 - מו ג'ו) של הדברים, ונוגות עדינה לגבי חלוף הדברים יחד עם עצבות עמוקה יותר, אך עדינה אף היא, לגבי העובדה שהחיים הם גם ברי חלוף.

מקור המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח נטבע במאה ה-18 על ידי מוטואורי נורינגה, איש תרבות מוביל בתקופת אדו, שבמקור השתמש במונח בביקורת ספרותית על הספר מעשה גנז'י. בהמשך נעשה שימוש במונח לדון ביצירות ספרותיות יפניות חשובות אחרות, ביניהן הספר מניושו. המונח הפך למרכזי בפילוסופיה של נורינגה בנוגע לספרות ובסופו של דבר לתרבות היפנית.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח מורכב מהמילים היפניות מונו (物), שפירושה "דבר", ואווארה (哀れ), שהיה ביטוי מתקופת הייאן להבעת פליאה (בדומה ל-'אה'), שמשמעו פתוס, חדות, תחושה עמוקה, רגישות או מודעות. הביטוי תורגם לעיתים קרובות כ-"'האהאיות' של הדברים", החיים והאהבה. המודעות לארעיות של הדברים מגבירה את ההערכה ליופי שלהם, ומעוררת עצב עדין לגבי חולפם. בביקורתו של מוטואורי על הספר מעשה גנז'י, הוא טען כי מונו נו אווארה הוא הרגש ההכרחי שסוחף את הקוראים. המונח אינו מוגבל לספרות יפנית, והפך לחלק מהתרבות היפנית באופן כללי (ראה סאקורה).[1]

המונח בתרבות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אומני מנגה ראויים לציון המשתמשים ברעיון של מונו נו אווארה בסיפורים שלהם כוללים את היטושי אשיננו, קוזואה אמנו, וקאורו מורי. בנוסף, הבמאי היפני יאסוג'ירו אוזו התפרסם בזכות יצירת תחושת מונו נו אווארה בסרטים שלו. לדוגמה, לעיתים קרובות אחת מהדמויות תגיד באופן מאופק "אי טנקי דסו נה" (いい天気ですね,"מזג אוויר נעים, הלא כן?"), לאחר אירוע משפחתי או חברתי מכונן, כמו חתונה של בת, לרקע של יפן משתנה בקצב מהיר.

בספרו של איוואן מוריס על חיי החברה הגבוהה ביפן העתיקה, העולם של הנסיך הנוצץ, מונו נו אווארה מושווה למונח של ורגיליוס לקרימה ררום (Lacrimae rerum), בלטינית "הדמעות של הדברים".[2]

סופר המדע הבדיוני קן ליו זכה בפרס הוגו לסיפור הקצר הטוב ביותר לשנת 2013 על סיפורו "מונו נו אווארה".[3] בהשראת יצירות כגון המנגה יוקוהומה קאידאשי קיקו, ליו שאף לעורר בקורא "תחושת אסתטיות המכוונת בעיקר ליצירת אמפתיה כלפי חולפם הבלתי נמנע של כל הדברים", וגם להכיר ב"חשיבות הזיכרון והמשכיות העבר".[4]

בספרו של בארי אייזלר תחייה בודדה, אחת הדמויות מתארת את המושג של מונו נו אווארה כ"העצב בלהיות אדם".[5]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Choy Lee, Khoon. Japan: Between Myth and Reality. 1995, page 142.
  2. ^ Morris, Ivan I. The World of the Shining Prince: Court Life in Ancient Japan. 1994, page 197.
  3. ^ "2013 Hugo Awards".
  4. ^ Mamatas, Nick. "Q/A With Ken Liu (and the return of Intern Kathleen)". Haikasoru. Retrieved 7 April 2013.
  5. ^ Eisler, Barry. A Lonely Resurrection. ISBN 9781477820810.