ספרות יפנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סצנה מתוך מעשה גנז'י

הספרות היפנית המוקדמת הושפעה רבות מהספרות הסינית הקלאסית ואף נכתבה בסינית. גם לספרות ההודית הייתה השפעה על הספרות היפנית בדרך הבודהיזם. בסופו של דבר התפצלה הספרות היפנית לסגנון ייחודי, וסופרים יפנים החלו לכתוב על יפן, אם כי ההשפעה הסינית הקלאסית נותרה עד שלהי תקופת אדו במאה ה-19. מאז נפתחה יפן בפני העולם המערבי במאה ה-19, התקיימו חילופי השראה בין ספרות המערב וספרות המזרח.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לחלק את הספרות היפנית לארבע תקופות עיקריות: התקופה העתיקה, התקופה הקלאסית, תקופת ימי הביניים והתקופה המודרנית.

התקופה העתיקה (עד 794)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני תחילת השימוש בקאנג'י במאה ה-6 לא הייתה ליפנים מערכת כתב. בתחילה שימשו הסימניות הסיניות כדי לייצג את צורת הקריאה שלהן, והתוצאה שהתקבלה הייתה משפט הכתוב בסינית אך נקרא ביפנית. מאוחר יותר התפתחו הסימניות הסיניות לכדי כתב קאנה, שהייתה כתב הברות. היצירות הספרותיות הראשונות הופיעו בתקופת נארה, ואלה כוללות את הקוג'יקי, הכרוניקה העתיקה ביותר בנמצא של ההיסטוריה של יפן, הניהון שוקי, המציג תיאור מפורט ומדויק יותר של ההיסטוריה היפנית, והמניושו, קובץ השירה העתיק ביותר ביפן.

התקופה הקלאסית (1185-794)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרות היפנית הקלאסית כוללת בעיקר יצירות שנכתבו בתקופת הייאן, הנחשב לתור הזהב של האמנות והספרות. מעשה גנז'י, שנכתב בראשית המאה ה-11 על ידי מורסקי שיקיבו, משמש דוגמה בולטת ליצירת מופת של התקופה, ואחד הרומנים הראשונים שנכתבו אי פעם. יצירה בולטת נוספת מאותה תקופה היא ספר הכרית של בת זמנה של שיקיבו, סיי שונאגון, שהכיל רשימות למיניהן, מחשבות אישיות, אירועים מעניינים בחצר, שירה וגם דעות על אנשים בני זמנה.

הסיפור בן המאה ה-10 עלילות קוצר הבמבוק (竹取物語), מכיל אלמנטים של ספרות מדע בדיוני. גיבורת הסיפור היא הגבירה קאגויה, נסיכה שנשלחה מהירח לכדור הארץ כדי להצילה ממלחמה בין-כוכבית, והיא נמצאת על ידי קוצר עצי במבוק שמאמץ אותה. מאוחר יותר היא שבה למשפחתה האמיתית על גבי חפץ עגול דמוי צלחת מעופפת. דוגמה בולטת נוספת לספרות בדיונית יפנית היא "סיפורים מהעבר" (今昔物語集), אנתולוגיה המכילה מעל לאלף סיפורים המסודרים בשלושים ואחד כרכים. האנתולוגיה כוללת סיפורים מהודו, מסין ומיפן. מכיוון שהחצר הקיסרית פרסה את חסות ה על הסופרים והמשוררים, מרבית התורמים לאסופה זו הן נשות החצר, ולפיכך כתובים הסיפורים בשפה אלגנטית ומרומזים.

תקופת ימי הביניים (1603-1185)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו הייתה יפן שקועה במלחמות אזרחים שונות, שהביאו לעלייתו של מעמד הלוחמים - הסמוראים. לפיכך, מרבית הספרות שנכתבה באותה עת עסקה במעמד זה, במלחמות ובהיסטוריות שונות. את ספרות התקופה מאפיינת בעיסוק בחיים ובמוות, סגנון חיים פשוט, וגאולה באמצעות המוות. דוגמה בולטת היא עלילות הייקה (平家物語), פרוזה אפית המתארת את המלחמה בין שבט מינאמוטו לשבט טאירה על שליטה ביפן בסוף המאה ה-12.

סוגות ספרותיות נוספות מאותה תקופה הן הרנגה (連歌), שהיא סגנון שירה שיתופי בו כל אחד מהמשתתפים ממשיך את השורה שכתב קודמו, ותיאטרון הנו. שתי סוגות אלה צברו פופולריות באמצע המאה ה-14, בראשית תקופת מורומאצ'י.

התקופה המודרנית המוקדמת (1868-1603)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית הספרות בתקופה זו נכתבה תחת שלטונה של שוגונות טוקוגאווה, והיא נקראת תקופת אדו. בשל צמיחתו של מעמד הביניים, התפתחה בבירה אדו סוגת הדרמה, שהביאה להתפתחות הקבוקי. האמנים הבולטים של אותה תקופה היו צי'קמצו מונזאמון, שכתב מחזות קבוקי ובונרקו, ומצואו באשו, שכתב את יומן המסע "הדרך הצרה לאוקו."

סוגות ספרותיות רבות הופיעו לראשונה בתקופת אדו, בעקבות העלייה באחוזי האוריינות בקרב האוכלוסייה הכללית. אף על פי שהשפעה מערבית חלחלה לחברה היפנית מהמושבה ההולנדית בדג'ימה, הספרות הסינית הייתה עדיין הגורם החיצוני המשפיע ביותר על הספרות היפנית באותה עת. אחת מהסוגות שהתפתחו הייתה היומיהון (読本), שהיו רומנים היסטוריים שנכתבו בצורת שירה, והכילו אלמנטים רבים מהספרות הסינית העממית. בנוסף לזה, זכו סוגות האימה, הפשע, סיפורי המוסר, הקומדיה והפורנוגרפיה לפופולריות בתקופת אדו, ולרוב לוו בהדפסי עץ, שזכו בתורם לפופולריות רבה.

התקופה המודרנית (1945-1868)[עריכת קוד מקור | עריכה]

רסטורציית מייג'י, ותקופת מייג'י שהחלה בעקבותיה, סימנו את פתיחתה של יפן למערב, ואת ראשית תהליכי המודרניזציה והתעוש המהירים שעברו על המדינה. בעקבות זאת, הגיעה ליפן הספרות האירופאית, שהציע ליוצרים היפנים מגוון סגנונות ספרות ושירה. כותבי פרוזה ודרמה יפנים היססו כשנתקלו תחילה במגוון רעיונות ואסכולות ספרותיות חדשות, אך כותבי הרומנים הצליחו לשלב את ההשפעה החדשה ביצירותיהם. למשל, סוגה ספרותית חדשה בשם "רומן אני" נוצרה בתקופה זו, ובה אירועי הרומן הם אירועים בחייו של המספר, שהוא הדמות הראשית.

בעשורים הראשונים של תקופת מייג'י עסקו סופרים רבים ביפן בספרות עידן הנאורות שתיארו את תהליכי המודרניזציה שעברו על יפן. הסופרים צובואוצ'י שויו ופוטבאטיי שימיי היו חלוצי הריאליזם, ולעומתם, זכו אוזאקי קויו, ימאדה ביניו וקודה רוהאן בפופולריות על יצירותיהם הקלאסיות. החלו להופיע אף יצירות שהשתייכו לזרם הנטורליזם והרומנטיקה, ובשנות ה-20 וה30 קמה תנועת סופרים שתיארו את חייו של מעמד הפועלים ושל נדכאי החברה.

בתקופת מלחמת סין-יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה זכו לפופולריות סוגות ספרותיות שעסקו בסיפורי אהבה וחושניות, שנכתבו על ידי ג'ונאיצ'ירו טניזאקי וזוכה פרס נובל לספרות יאסונרי קאוובטה, והסופר אשיהיי הינו זכה לפופולריות בשל ספריו שהיללו את המלחמה ואת הצבא.

הספרות לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדפי מאנגה בחנות ספרים ביפן

תבוסת יפן במלחמת העולם השנייה השפיעה רבות על הספרות היפנית. סופרים רבים כתבו ספרים שעסקו בדחייה, אובדן משמעות והתמודדות עם תבוסה. בספרו "השמש השוקעת," מביא אוסאמו דזאי את סיפורו של חייל ששב ממנצ'וקואו, ונובואו קוג'ימה תיאר בספרו "בית הספר האמריקאי" את התמודדותן של מורות יפניות לאנגלית עם הכיבוש האמריקאי מיד לאחר סיום המלחמה.

סופרים רבים בשנות ה-70 וה80 התמקדו בנושאים אינטלקטואליים ומוסריים, במטרה לעודד מודעות לתופעות חברתיות ופוליטיות. אחד מהם, קנזאבורו אואה, כתב את הספר "עניין אישי" ב-1964 והפך ליפני השני שזוכה בפרס נובל לספרות. סופרים אחרים, כגון מיצואקי אינואואה, עסקו בנשק גרעיני, בעוד שוסאקו אנדו תיאר את חייו הקירישיטן - היפנים הנוצרים ביפן הפיאודלית - והשתמש בדוגמה זו על מנת לעסוק בנושאים רוחניים אחרים.

סופרים חדשניים, כגון קובו אבה, שכתב את הספר אישה בחולות, שאף לתאר את ההוויה היפנית באמצעים מודרניים, מבלי להשתמש בסגנון בינלאומי או מוסכמות מסורתיות. בנוסף, החלה לצבור פופולריות סוגת הפסיכודרמה, שתיארה את חייהם של תושבי עיר מנוכרים, המתמודדים עם בעיות יומיומיות ובמשברים.

הארוקי מורקמי הוא אחד מהספורים היפנים הבולטים בספרות היפנית העכשוית. יצירותיו חוצות סוגות, הומוריסטיות וסוריאליסטיות, וככאלה עוררו דיון ביפן סביב השאלה האם הן ספרות או ספרות פופולרית. מיצירותיו הבולטות הן יער נורבגי וקורות הציפור המכנית. סופרת בולטת נוספת כיום ביפן היא בננה יושימוטו.

אף על פי שסופרים יפנים מודרניים עוסקים במגוון רחב של נושאים, מאפיין של הספרות היפנית הוא העיסוק בנפשו של הגיבור ובתחושותיו, יותר ממעשיו ואף מהתפתחות העלילה. בתוך הניסיון שלמור על המאפיינים הלאומיים של יפן, השתמשו סופרים רבים ברעיונות ישנים, וחלקם כתבו בסגנון ישן. בנוסף, עוסקים הסופרים היפנים המודרניים במעמד האישה בחברה היפנית, בדמותם של היפנים בעולם, ובקשיי האנשים בהסגלות לחברה המודרנית המסובכת.

ספרות פופולרית וספרות ילדים שגשגו ביפן בשנות ה-80. יצירות רבות נפלו בהגדרה שבין ספרות גבוהה לספרות זולה, וכללו סדרות היסטוריות, דרמות עתירות פרטים, מדע בדיוני, ספרי מסתורין, ספרות בלשית, ספרות עסקים, יומני מלחמה ועוד.

המאנגה זוכה לפופולריות רבה ביפן, והיא השתלטה על השוק הפופולרי. ספרי מאנגה מקיפים תחומי עניין רבים, בהם סדרות היסטוריה המיועדות לבתי ספר, ספרי מאנגה ללימוד כלכלה, ופורנוגרפיה. במאה ה-21 התפתחה סוגת "רומן הטלפון הסלולרי," שיצרותיו נכתבות עבור משתמשי טלפונים סלולריים, וזוכים להצלחה רבה, בעיקר בקרב נשים צעירות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Birnbaum, Alfred (ed.). Monkey Brain Sushi: New Tastes in Japanese Fiction. Kodansha International, 2002. ISBN 9784770028907.
  • Donald Keene
  • Dawn to the West: Japanese Literature in the Modern Era, Poetry, Drama, Criticism. Columbia University Press, 1998. ISBN 9780231114394.
  • Seeds in the Heart: Japanese Literature from the Earliest Times to the Late Sixteenth Century. Columbia University Press, 1999 ISBN 9780231114417.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]