בטי המקפצת
בטי המקפצת (Bouncing Betty) הוא כינוי שניתן על ידי חיילים אמריקאים למוקש-S (באנגלית: S-Mine; בגרמנית: Schrapnellmine) - מוקש נגד אדם אשר נודע ביעילותו הרבה. עקרון הפעלתו התבסס על שיגור המטען העיקרי לגובה של כמטר אחד (בערך לגובה המותן) והפעלתו בעודו באוויר.
המוקש פותח על ידי גרמניה הנאצית בשנות השלושים של המאה ה-20, והוא שימש באופן נרחב במהלך מלחמת העולם השנייה. היו שתי גרסאות למוקש זה - SMi-35 ו-SMi-44, אשר נכנסו לשימוש בשנים 1935 ו-1944, בהתאמה. מוקש ה-S היה מרכיב מרכזי באמצעי ההגנה של הרייך השלישי. עד לסיום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, יוצרו כמעט 2 מיליון מוקשים מסוג זה. מוקשים אלו גרמו לאבדות רבות בקרב חיילי בעלות הברית וסייעו בהאטת התקדמותם על אדמת גרמניה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החיילים הראשונים שנתקלו במוקש ה-S היו חיילים צרפתים שניסו לפלוש לאזור חבל הסאר בין ה-7 ל-11 בספטמבר 1939, עם פתיחת מלחמת העולם השנייה. מוקש ה-S היה אחראי כמעט לבדו להברחת החיילים התוקפים, והצרפתים כינו את המוקש "החייל השקט". ביצועיו של המוקש באזור הסאר הוכיחו את יעילותו כנשק הגנתי, והובילו את ארצות הברית ומדינות נוספות לנסות לחקות את עיצוב המוקש.
במהלך הקרבות בצפון אפריקה ובאירופה השתמשו הגרמנים רבות במוקשי "בטי המקפצת". לדוגמה, הארמייה הגרמנית העשירית פרסה יותר מ-23,000 מוקשים שכאלו בהגנה מפני הפלישה של בעלות הברית לאיטליה.
בדרך כלל השתמשו במוקשי-S בשילוב עם מוקשים נגד טנקים כדי ליצור מחסום העמיד בפני התקדמות של כוחות חיל רגלים וכוחות שריון כאחד.
לכינויו "בטי המקפצת" זכה המוקש מפי חיילי בעלות הברית במהלך הקרבות באירופה. למוקש היה השפעה פסיכולוגית עצומה על החיילים - פעמים רבות הוא לא הרג חיילים, אלא הותיר אותם עם פציעות קשות בגפיים או באזור המפשעה. בספרו "לוחמת מוקשים ביבשה", מתאר לוטננט-קולונל סלואן את מוקש ה-S כ"ככל הנראה, הנשק המפחיד ביותר בו נתקלו חיילי בעלות הברית במלחמה".
לאחר סיום המלחמה הופסק ייצורם של מוקשי-S בגרמניה. אין ידוע מה עלה בגורל המוקשים שנותרו במחסני התחמושת בעת סיום המלחמה, אך יש להניח שהם הושמדו כחלק מפירוק-נשקו של הצבא הגרמני לאחר הכניעה.
למרות זאת, צבאות רבים בעולם אימצו את רעיון המוקש המקפץ ופיתחו גרסאות משלהם למוקש ה-S הגרמני. מוקשים מנתרים נמצאים עדיין בשימוש בעולם, כולל בישראל. מוקש מנתר שימש גם את ארגוני הטרור במהלך מלחמת וייטנאם, מלחמת עיראק, מלחמת אפגניסטן השנייה מלחמת לבנון הראשונה ומלחמת לבנון השנייה. בצה"ל, האחריות על הטיפול במוקשים אלה, בדומה לכל חומרי הנפץ ואמצעי החבלה, מוטלת על חיילי חיל ההנדסה.
מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוקש ה-S הגרמני הוא גליל פלדה בגובה של פחות מ-13 ס"מ (5 אינץ') ללא החיישן שלו, ורק 10 ס"מ בהיקפו (4 אינץ'). מראש המוקש יוצא מוט פלדה המחובר למרעום הראשי, אליו חובר החיישן. משקל המוקש עומד על 4 ק"ג בקירוב, כשהמשקל תלוי בסוג חומר-הנפץ אשר שימש את דגם המוקש הספציפי.
המטען העיקרי של המוקש התבסס על חומר נפץ מסוג TNT, בעוד ששיגורו של המטען העיקרי לאוויר בוצע באמצעות מטען קטן של חומר נפץ הודף שמוקם מתחת למטען העיקרי.
הפעלת המוקש התבססה על מרעום השהיה, אשר יזם את חומר הנפץ ההודף ארבע שניות לאחר ההפעלה הראשונית (בדרך כלל באמצעות דריכה של אדם על חיישן ההפעלה). יזימת המטען ההודף שיגרה את המוקש לאוויר, ומרעום השהיה נוסף יזם את המטען העיקרי כ-1 עד 1.5 שניות לאחר מכן (משך הזמן אשר אפשר למוקש לזנק לגובה הרצוי).
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Weapons of the Italian Campaign - פרטי השימוש במוקש-S ובכלי הנשק אחרים בזמן שחרור איטליה על ידי בעלות הברית