חומר נפץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חומר נפץ הוא חומר המסוגל לעבור תהליך אקסותרמי מהיר המלווה בשחרור אנרגיה רבה, כתוצאה מפעולת הצתה כלשהי. בזמן התהליך, החומר משנה את צורתו ממוצק או מנוזל לגז. בדרך כלל מכיל חומר הנפץ אלמנט הקולט חמצן מרכיב אחר בחומר הנפץ המשמש כאלמנט מחמצן, אך קיימים גם תהליכים אחרים בעלי מאפיינים דומים. תהליך זה קרוי התפוצצות. התהליך יוצר חום רב, אור, ותוצרי לוואי גזיים בדומה לאש. כאשר פיצוץ חומר הנפץ מתבצע במקום סגור, כגון בתוך בריח של כלי ירייה, הרי שכל הגזים שנוצרו בפיצוץ, מרוכזים בנפח הקטן ששימש קודם לכן את חומר הנפץ בצורתו הגולמית. לגזים אלו אנרגיה גבוהה, המתבטאת בלחץ גבוה מאד. התפשטות הגזים הללו יכולה לגרום לפעולות שונות, החל מאפקט פיצוץ ועד לשיגורם של קליעים ופגזים. חומר הנפץ יכול להיות מוצת בקלות, ואז הוא נחשב רגיש (כגון ניטרוגליצרין), או מוצת בקושי רב ואז הוא נחשב אדיש (כגון TNT).

חומרי הנפץ משמשים ברובם במישור הצבאי, באמצעי לחימה שונים המבוססים על אנרגיה קינטית. אך ניתן למצוא אותם גם במישור האזרחי, למשל בעבודות מסוימות בהנדסה אזרחית, כגון חציבה בהר סִלעי והריסה מהירה של מבנים.

סיווג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם שני סוגים עיקרים של חומרי נפץ:

  • חומר נפץ הודף (חנ"ה) (באנגלית: Propellants) משמש למטרות הדיפה בסוגי תחמושת שונים. חומרים אלו הנם בחלקם חומרי נפץ חלשים כגון הניטרוצלולוזה ובחלקם אינם חומרי נפץ כלל כמו אבקת השרפה השחורה. אבקת השרפה השחורה מורכבת מדלק ומחמצן ואינה מסוגלת לעבור תהליך ניפוץ כמו חומרי הנפץ המרסקים. תהליך הפעולה של שני סוגי ההודפים מוגדר כבעירה (דפלרגציה), ולהצתתו נדרש חום או אש גלויה. בעת הבעירה משתחררים גזים רבים ואנרגיה רבה, אך נשארות שאריות מוצקות. תהליך הבעירה הוא איטי ו"נע" לאורך החומר במהירויות של מספר בודד של סנטימטרים לשנייה עד ל-400 מטרים לשנייה. מכאן נובע גם השימוש בו כמנגנון השהייה פשוט.

כמו כן, בשונה מחומרי נפץ מרסקים, באבקות הדיפה הגזים מתפשטים בכיוון ההפוך מכיוון הבעירה, דבר המאפשר יצירת טילים מאבקות בעירה.

  • חומר נפץ מרסק (חנ"מ) (באנגלית: High Explosive) משמש למטרות חבלה והריסה במטרות מוגדרות. תהליך פעולתו מוגדר כניפוץ (דטונציה). תהליך הניפוץ אינו תהליך שרפה הכולל תגובה בין דלק ומחמצן אלא פירוק מהיר ביותר של מולקולה יחידה בלתי יציבה המכילה בתוכה את האטומים האופיניים לתרכובות דלק ולתרכובות מחמצן גם יחד. חומר נפץ מרסק לא משאיר אחריו שאריות מוצקות וגל הניפוץ שלו נע במהירויות שנמדדות בכמה קילומטרים לשנייה. בחומרי נפץ מרסקים, להבדיל מאבקות הדיפה, הגזים נפלטים לכיוון הבעירה של חומר הנפץ, אשר מעבירה גל ניפוץ (גל דטונציה) בחומר.

רגישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומרי נפץ מסווגים גם לפי מידת הרגישות שלהם ל"גירוי" חיצוני על מנת לפעול:

  • רגיש: חומר נפץ שיכול לפעול מניצוץ, חום, אש או אפילו מכה חזקה.
  • אדיש: חומר נפץ הדורש גל ניפוץ כדי לפעול בעצמו, או טמפרטורות גבוהות במיוחד (1000+ צלזיוס). אם מוצת, חומר נפץ אדיש עשוי לבעור ללא פיצוץ כלל.
  • מאיץ: חומר נפץ בעל רגישות בינונית המשמש בדרך כלל כ"מתווך" בין חומר נפץ רגיש לחומר נפץ אדיש.

חומרי נפץ הודפים הם לרוב רגישים, וחומרי נפץ מרסקים הם בדרך כלל אדישים, אבל זה לא מחייב. לעתים, החומר העיקרי במטען חבלה או פצצה הוא חומר נפץ אדיש, וכדי לקבל את גל הניפוץ הראשוני שגורם לו להתפוצץ משתמשים בחומר נפץ רגיש.

חומרי נפץ ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומרי נפץ הודפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומרי נפץ מרסקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חומרי נפץ, הדף ופירוטכניקה , מאת לוי שגיב, הוצאת קרוננברג ספרות מקצועית, תל אביב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]