לדלג לתוכן

מחוז רקוב ומחוז כיס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ראו הערותיו של המשתמש קיפודנחש בדף הדיונים של "הידעת".
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ראו הערותיו של המשתמש קיפודנחש בדף הדיונים של "הידעת".
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מחוז רקוב (באנגלית: Rotten borough) ומחוז כיס (Pocket borough) היו כינויים פוליטיים ביקורתיים במערכת הבחירות של בריטניה הגדולה והממלכה המאוחדת עד המאה ה-19, אשר תיארו מחוזות בחירה לבית הנבחרים הבריטי בעלי מספר זעום של בעלי זכות בחירה. כתוצאה מכך, אדם יחיד (לרוב בעל קרקעות מקומי מהאצולה) יכול היה לשלוט לחלוטין בתוצאות הבחירות במחוז, ולזכות בהשפעה פוליטית בלתי פרופורציונלית בפרלמנט.

במשך מאות שנים, חלוקת מחוזות הבחירה בבריטניה ובאירלנד לא עודכנה בהתאם לשינויים הדמוגרפיים באוכלוסייה. באזורים מסוימים הצטמצם מספר התושבים לכדי עשרות בודדות, אך הם המשיכו לשלוח שני נציגים לפרלמנט. מנגד, ערי תעשייה צומחות ומרכזיות כגון מנצ'סטר ובירמינגהאם נותרו ללא כל ייצוג עצמאי. בעוד המונח "מחוז רקוב" הדגיש את הריקבון הפיזי והמוסרי של מחוזות נטושים אלו, המונח "מחוז כיס" תיאר מחוזות שהיו באופן מעשי "בכיסו" של פטרון עשיר, אשר קבע מי ייבחר – לעיתים קרובות תמורת תשלום או לטובת קידום בני משפחתו.

על חשיבותם של המחוזות הרקובים ומחוזות הכיס ניתן ללמוד מכך שבזמן מסוים, מתוך 405 חברי פרלמנט נבחרים, 293 נבחרו על ידי פחות מ-500 בוחרים כל אחד.[1]

מחוזות בשליטת הממשלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד מחוזות הכיס שהיו בבעלות אצילים פרטיים, היו קיימים מחוזות בחירה שנשלטו ישירות על ידי הכתר, ובפרט על ידי מחלקות המדינה כמו משרד האוצר או האדמירליות. במחוזות אלו, שהיו ממוקמים לרוב ליד נמלים צבאיים או מרכזים ממשלתיים (כגון פורטסמות או פלימות), רוב הבוחרים היו עובדי מדינה, קצינים או ספקים שתלייתם הכלכלית בממשלה אילצה אותם להצביע עבור המועמדים שהציגו שרי הממשלה.

סוף עידן המחוזות הרקובים ומחוזות הכיס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19, החלו לנקוט צעדים לחיסול המחוזות הרקובים. בחוק הרפורמה משנת 1832 בוטלו רוב המחוזות מועטי הבוחרים, בעוד מרכזי אוכלוסייה גדולים ואזורים מרובי תעשייה זכו בהגדלת הייצוג[2]. מחוזות הכיס בוטלו לבסוף בחוק הרפורמה משנת 1867, שבו נקבע העיקרון שבכל מחוז צריכים להיות בערך אותו מספר בוחרים[3]. חוקים נוספים קבעו הקמה של ועדת גבולות שנועדה ליישם את העיקרון בהתאם לתנועת האוכלוסייה. בחוק הבחירות משנת 1872 הפך שוחד בחירות לבלתי חוקי, נקבע שהבחירות יהיו חשאיות, מה שהגביל את יעילות השוחד משום שאי אפשר היה לדעת כיצד כל אדם בחר. שינוי זה גם הוריד באופן משמעותי את עלות מערכת הבחירות.

מחוזות רקובים בולטים ערב הרפורמה (1831)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחוזות רקובים בולטים ערב הרפורמה (1831)
שם המחוזמספר בוחרים (משוער)חברי פרלמנטהערות
אולד סארום (Old Sarum)112המחוז המפורסם ביותר. עיר רפאים נטושה לחלוטין שבה לבעל הקרקע הייתה זכות בחירה בלעדית.[4]
דאוניץ' (Dunwich)322עיר נמל לשעבר שבמהלך השנים רובה שקעה לחלוטין לתוך הים עקב שחיקת החוף.
גאטון (Gatton)72מחוז בבעלות פרטית מלאה של לורד מקומי, שקבע לבדו מי יהיו הנציגים.
ניוטאון (Newtown)232כפר קטן באי וייט עם מספר זעום של בעלי זכות הצבעה.

ההגנה על המערכת המחוזות במאה ה 19

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הביקורת החריפה מצד רדיקלים והוגי דעות כגון תומאס פיין, המערכת של מחוזות הכיס והמחוזות הרקובים זכתה להגנה פוליטית נרחבת, בעיקר מצד מפלגת הטורים השמרנית ששלטה בבריטניה בין השנים 1807 ל-1830.

תומכי השיטה טענו כי היא מהווה מנגנון חיוני ליציבות פוליטית ומאוזנת, המונעת מהפרלמנט להיכנע ל"עריצות הרוב" או לגחמות זמניות של ההמון. טיעון מרכזי נוסף היה שמחוזות אלו שימשו כר פורה לכניסתם של פוליטיקאים צעירים ומבריקים הבאים מרקע כלכלי צנוע, אשר לא היו יכולים לממן מערכת בחירות יקרה במחוזות הגדולים. מדינאים בולטים בהיסטוריה הבריטית, ובהם ויליאם פיט האב, ויליאם פיט הבן, הדוכס מוולינגטון וג'ורג' קנינג, החלו את דרכם הפוליטית ונבחרו לראשונה לפרלמנט כנציגים של מחוזות כיס או מחוזות רקובים בזכות בעלי חסות עשירים.


הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. D. R. Fisher, The Great Reform Act. By Michael Brock. London: Hutchinson University Library, 1973. Pp. 411. £4·50 (Paper, £1·95)., The Historical Journal 18, 1975-03, עמ' 215–217 doi: 10.1017/s0018246x00008803
  2. Mark Elliott, Robert Thomas, 5. The UK Parliament, Oxford University Press, 2017-05-25, ISBN 978-0-19-876589-9
  3. Richard W. Davis, Bruce L. Kinzer, The Ballot Question in Nineteenth-Century English Politics, The American Historical Review 91, 1986-02, עמ' 111 doi: 10.2307/1867274
  4. Alex Langlands, Old Sarum, new perspectives, Archaeopress Publishing Ltd, 2024-07-04, עמ' 1–22, ISBN 978-1-80327-760-8


קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]