מחלוקת קיימברידג' על ההון

מחלוקת קיימברידג' על ההון הייתה מחלוקת אקדמית בין הפרופסורים המובילים של חוגי הכלכלה באוניברסיטת קיימברידג' האנגלית ובאוניברסיטת MIT, אשר בקיימברידג' האמריקאית. המחלוקת נפרסה על פני תקופה של כעשרים וחמש שנים, משנות ה-50 המוקדמות, ועד אמצע שנות ה-70 של המאה ה-20, ובאה לידי ביטוי במאמרים ובמאמרי תגובה שנכתבו בזמן זה. את הצד האנגלי הובילו הכלכלנים פיירו סראפה, Piero Sraffa וג'ואן רובינסון, Joan Robinson (וכן, לואיג'י פאסינטי, Luigi Pasinetti ופייראנג'לו גרניאני) ואילו את הצד האמריקאי הובילו רוברט סולו, Robert Solow ופול סמואלסון, Paul Samuelson (וכן פרנק האן, Frank Hahn וכריסטופר בליס, Christopher Bliss). הביקורת התמקדה בהפרכת הנחות היסוד של הכלכלה הנאו-קלאסית, ובראשן הקשר המונוטוני וההפוך בין הריבית להון.

מופעים קודמים של הוויכוח

הוויכוח על תאוריית הון בכלכלה איננו חדש. בליס הגדיר תקופה בת לפחות 200 שנים של חשיבה על מושג ההון, וסולו זיהה בה שלושה גלים עיקריים שבהם התנהל וויכוח עקרוני בנושא – הראשון, במעבר למאה ה-20, בין בוהאם-באוורק וג'ון בייטס קלארק; השני, בשנות ה -30, בין נייט, האייק וקאלדור, והאחרון, ויכוח זה. בהתייחסו לשלושת הגלים הללו, סולו טען כי כאשר וויכוח נמשך זמן רב כל כך, הרי שמדובר באחת משתי אפשרויות - שאלה עמוקה מאוד, או שאלה המוצגת באופן שגוי מאוד. לתפיסתו, השאלה התאורטית בהחלט הוצגה באופן שגוי, ולדידו, בכל שלושת הגלים הללו, ועל אף מעורבותו האישית באחרון שבהם, רוב רובו של הדיון היה מבולבל ובלתי ניתן להבנה עבור הכלכלנים בני זמנו – סערה בכוס תה סביב אנומליות הקשורות באופן בו הון נאמד במודלים מבוססי פונקציית ייצור מצרפית. לעומתו, במבט היסטורי על שלושת הגלים הללו, זיהה כהן מאפיינים משותפים עקרוניים אשר צפו ועלו בכל הוויכוחים. חזרתיות זו מהווה, לטענתו, ראיה לכך שדווקא מדובר כאן בשאלה עמוקה בהחלט, אשר דורשת התייחסות רצינית מהקהילה המדעית.

עיקרי הביקורת

אמידת ההון

במודלים חשובים בתאוריה הנאו-קלאסית נעשה שימוש בפונקציית ייצור מצרפי של מוצר אחד. כלומר, מניחים עבור כלל המשק כי קיים מוצר אחד בלבד אותו מייצרים, וזאת על ידי השימוש בהון הומוגני ובעבודה הומוגנית. הנחות אלו נותנות למודלים הללו חוזק הסברי ויכולת חיזוי חד משמעית. לדוגמה - ככל שההון שבשימוש גדל, כך הריבית יורדת (כאשר שאר הדברים קבועים), ובאופן דומה, ככל שהשימוש בעובדים גדל, כך שכרם יורד.

כהן והארקוט (Geoffrey Harcourt) טוענים כי הבעיה מתחילה במעבר למודלים הטרוגניים, בהם יש יותר ממוצר אחד, ולפחות חלק מהמוצרים משתתפים, במידה כזו או אחרת, בייצור של עצמם (כלומר, לוקחים חלק בהגדרה הכללית של ה"הון" שבמודל). כאשר רוצים לייצג הון מצרפי, לא ניתן לחבר יחד את כל ההון על בסיס הכמות שלו, היות שמדובר במוצרים שונים, נניח, מעדרים ומעבדי מחשב. במקרה הזה, הדרך היחידה לבטא הון מצרפי היא על פי ערכו של ההון. אז, התפוקה השולית של ההון הופכת להיות נגזרת של ערך התוצר לפי ערך ההון המושקע בו (להבדיל מנגזרת של כמות התוצר, לכמות ההון המושקע בו). כלומר, שיעור הריבית, אשר שווה לתפוקה השולית של ההון, נקבעת על ידי התנאים הטכניים של הייצור, כמות גורמי הייצור הנתונה במשק וכעת גם על ידי מחירים (משום שרק דרך המחירים ניתן להגיע לערכן של הסחורות). אולם המחירים מקורם בתפוקות השוליות של גורמי הייצור, כך שלמעשה – הקשר ההפוך והחד משמעי בין כמות ההון לשיעור הריבית, הופך להיות, במקרה הזה, קשר מעגלי.

Reswitching and Capital Reversing

שתי תופעות אלו מתארות מצבים בהם ההון והריבית אינם מתנהגים ״כמצופה״ מהם, לפי התאוריה הנאו-קלאסית. Capital Reversing, מתאר מצב בו יחס הון/עובדים נמוך יותר (שיטת ייצור מסוימת) מתאים לריבית נמוכה יותר. בבחינת שני מצבים נייחים, הדבר דומה למצב בו מחירי ההון נמוכים יותר ככל שההון נמצא יותר במחסור. כלומר, עקומת הביקוש להון איננה כל הזמן רק יורדת משמאל לימין. Reswitching מתאר מצב בו שיטת ייצור מסוימת (יחס הון/עבודה מסוים) עדיפה ברמת ריבית נמוכה וגבוהה, ואילו ברמת ריבית בינונית עדיפה שיטת ייצור (יחס הון/עובדים) אחרת. כלומר עם ירידת הריבית, הפירמה עוברת לייצר מטכניקה א' לטכניקה ב', ועם המשך הירידה חוזרת לטכניקה א'. כלומר, אותה טכניקה, ומכאן אותה תפוקה שולית מיוחסת לשתי רמות ריבית שונות.

סמואלסון הרחיב על תופעות אלו, והודה, במאמר משנת 1966, כי תופעות אלו בהחלט סביר שיתקיימו. לדבריו, ההנחה הנאו-קלאסית, שהימנעות מצריכה מובילה לירידה בריבית, היא רק אפשרות אחת מבין שתי תוצאות אפשריות. הוא מסכם כי על אף שגילויים אלו בהחלט מקשי על התאוריה הנאו-קלאסית, הרי שיש להודות שהן תקפות ונכונות.

הביקורת שכנגד

גל ראשון של תגובות התקיים עד אמצע שנות ה-60, אשר לקחו בו חלק בעיקר סולו, סוואן וסמואלסון. אלו התמקדו בהגנה על פונקציית הייצור המצרפית של סחורה אחת, ובהדיפה של הביקורת. בגל הבא, החל מ 1966, בליס והאן קיבלו את הטענה שההנחה הנאו-קלאסית על הקשר ההפוך והמונוטוני בין כמות ההון לריבית איננה מתקיימת בהכרח, ושהשימוש במודלים של שווי משקל כללי אינם מגובים בתאוריית הון מספיק טובה, כמו כן עלתה ביקורת פנימית שהראתה שהמודלים של שווי משקל כללי אינם בהכרח יציבים.

שטיגליץ טען שהתופעה של Reswitching רק מראה את מה שכבר ידוע – שההנחות של התאוריה הנאו-קלאסית, הן הנחות חלשות, ושאין להן השלכות חזקות עבור שימוש במודלים המשווים מצבים של שווי משקל (Steady State), אולם הן מאפשרות להגיע למסקנות איכותיות. לדבריו, התוצאות שתופעת ה reswitching מנפקת דומות בחשיבותן לתוצאות המתקבלות מההכרה במוצרי גיפן, ואף פחות מהן.

סולו, עם תחילתו של הוויכוח, הכיר בקשיים שעולים מהביקורת, אולם גרס כי מקור הבעיה איננו באמידה של הון מצרפי, כי אם מהעירוב של העבר, ההווה והעתיד בתוך מודלים. הוא הגן באופן אמפירי על מודל פונקציית הייצור המצרפי של מוצר יחיד, בטענה כי מודל זה מצליח לזקק את עיקרי תהליך הצמיחה, ובעיקר, כאמור, משום שהוא לא הכיר דרך אחרת. כך גם סמואלסון, שתיאר כיצד השימוש במודלים אלו בניתוח נתוני אמת יכול לחזות התנהגות מדויקת של כלכלות הטרוגניות מורכבות, ״כאילו״ הן נבעו מפונקציית ייצור מצרפית אחת.

כהן והארקוט מציינים שהמודלים הנאו-קלאסיים היו פוריים למחקר האמפירי לאורך השנים, משום ההפשטה הרבה שבהם. והם מודים שלעומתם, הצד האנגלי, אכן לא סיפק מחקר אמפירי על הסיבות וההשלכות של השקעות הון. יתרה מכך, חולשה נוספת של הצד האנגלי שהם מציינים, עולה מכך שרובינסון וסראפה לא פיתחו כלים ושיטות עבודה תאורטיים אלטרנטיביים (בניגוד לכלים ושיטות הסבריים שהיו למכביר) כדי לתמוך בביקורת שלהם. אולם, לצד הכרה בחולשות אלו, הם מציינים כי, עבודות מאוחרות, החל משנות ה-70, של כלכלנים כמו קלצקי, גודווין, קלדור ופאסינייטי זכו להתעלמות גורפת מצד המקצוע.

אידאולוגיה וחזון

שני הצדדים התייחסו למרכיבים האידאולוגיים שנכנסו למחלוקת, וחוסר ההסכמה בלט גם ביחסם לנושא זה:

סולו טען כי הצד ה״אנגלי״ בחר להמשיך וויכוח שהחל במאה ה-19, כאשר לתאוריה הכלכלית אכן היה תפקיד חברתי בהצדקת רעיון ה״רווח״. השאלות שנשאלו אז העלו לדיון את מידת ההצדקה של גביית הריבית. והטרמינולוגיה שהשתמשו בה אז יצרו, בצדק, מידה של רתיעה מניסיון הצדקה זה. אולם הוא איננו מפקפק במידת היושרה המחקרית של ההוגים והמניעים שלהם במחקרם. והוא מגן על הרעיונות הכלכליים שלהם, כלומר, לטענתו, הוויכוח האידאולוגי היה אמנם קיים במאה ה 19, אולם עם התפתחות מדע הכלכלה, האחרון הצליח להשתחרר מהטיות אלו. סיבה נוספת שסולו מונה היא העובדה שנושאה של המחלוקת הוא נושא סבוך וקשה להבנה. כך, הוספת מימד הזמן לתוך המודלים, פתחה פתח מבלבל למגוון של מודלים חלקיים של ייצור, לתאוריות אשר שמות גדש על היבטים מסוימים של קבלת החלטות רב תקופתית, תוך הזנחה של היבטים אחרים. וכך הוויכוח ניצת על אילו היבטים הם העיקריים לבחינה.

בליס גורס שהטענה על פוליטיזציה של הדיון מופרכת, והוא מביא את קאלדור והאייק כדוגמאות להוגים שהביעו דעות שונות מה״מצופה״ מהם. לדעתו, הביקורת צמחה בקיימברידג' בעקבות השפעתו של קיינס. אך הוא איננו מפרט מדוע השפעה זו יצרה מניע כה משמעותי.

כהן והארקוט טוענים כי שני הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה על מידת החשיבות לא של התוצאות התאורטיות ולא של הראיות שתמכו בהם. והם שואלים – מה המשמעות של מודל פשוט, שמסקנותיו החותכות, לא מחזיקות מעמד עם הוספת מורכבות אליו? האם זהו מודל המספק הסבר בעל ערך לניתוח והבנה של בעיות כלכליות? או שמא שגיאה תאורטית, שצריך לעמול ולמצוא לה תחליף הסברי מכיוון אחר? בהיעדר יכולת להכריע בסוגיה, הם טוענים לטובת הטיעון האידאולוגי.

הם מציינים שלושה מופעים בהם לאידאולוגיה היה ביטוי בעשרות השנים של המחלוקת הכלכלית אודות ההון – ראשית, כפי שכבר הוזכר בדבריו של סולו, בדיון על ההצדקה האתית של רווח וריבית. שנית, בשאלות המתודולוגיות העקרוניות סביב השימוש במודלים מבוססי שווי משקל ושלישית, וזהו אולי המקרה הכללי של השניים הקודמים – בהזנת ה'אמונה' של כלל המתווכחים בתאוריות העקרוניות שלהם.

בספרו ״היסטוריה של הניתוח הכלכלי״, עמד ג'וזף שומפטר עמד על אפשרויות הכניסה של אידאולוגיה לתוך המחקר הכלכלי, והגדיר 'חזון' העומד בפני כל חוקר, טרם הוא ניגש למחקר. הוא מזהה שלב מקדים לחקירה האנליטית, שבעזרתו החוקר ניגש לבעיה, ובתוכו הוא בוחר את מושא חקירתו. תהליך זה הכרחי, ומספק את חומרי הגלם לחקירה הכלכלית המדעית. כלומר, על מנת להבין ולנתח את מורכבות עולם התופעות, החוקרים נדרשים לבחור אילו היבטים חיוניים להבנה, ולהתמקד בהם. בעוד האידאולוגיה נעדרת מטיעון לוגי של הוכחה או מניסוח מדויק של תאוריה, הרי שהיא קיימת בבחירת המודלים, בבחירת ההנחות שלהם וכאמור, בבחירת הנושאים לחקירה. התהליך האנליטי של החקירה כולל בתוכו את איסוף הנתונים והעובדות ובניית התאוריה, יחדיו הם נבנים בתהליך של היזון חוזר זה כלפי זו, עד להפקת המודל המדעי. כך, הבחירות הראשונות, בשלב הקדם אנליטי, את אלו לא ניתן להעריך על בסיס קנה מידה של ״נכון״ – ״לא נכון״, ומכאן, שלאידאולוגיה יש מרחב כניסה.

כהן והארקוט מביאים דוגמאות היסטוריות לכניסת האידאולוגיה בשני הרעיונות הראשונים שהוזכרו לעיל. כהן מזהה את ה'אמונה', כמקרה כללי של השניים הראשונים ומציין שני מניעים לתחזוקה של אמונה זו – הראשון, בהיעדרה של אלטרנטיבה, חוקר בוחר להתעלם מאנומליות אשר קיימות בתאוריה שהוא אוחז בה, עד אשר מוכח שיש להן חשיבות אמפירית. המניע השני לתחזוק האמונה הוא המחויבות האידאולוגית לחזון. כהיסטוריון כלכלי, בהתייחסו למחלוקת ההון של קיימברידג', אמר כהן כי ביטויים אלו של אמונה ואידאולוגיה הן תופעות שנדרש להסביר אותן ולא לשפוט אותן.

לקריאה נוספת

• אבי קליין, כשהאמונה הכלכלית מתנגשת בהגיון, באתר ארץ אחרת, ‏יולי 2006 (ארכיון)