תפוקה שולית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בכלכלה, תפוקה שולית היא העלייה בכמות המיוצרת שנוצרה כתוצאה מהוספה של היחידה האחרונה של גורם הייצור.

דוגמה: התפוקה השולית של עובד חמישי במפעל נעליים היא כמות הנעליים הנוספת שהצליחו הפועלים לייצר בעקבות הצטרפותו של העובד החמישי. אם ארבעה פועלים מייצרים 10 נעליים וחמישה פועלים מייצרים, באותו פרק זמן, 11 נעליים, התפוקה השולית של גורם הייצור 'פועלים' באותו המפעל היא 1.

חישוב התפוקה השולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפוקה השולית של תשומה משתנה מסוימת בתהליך הייצור בזמן תקופה ספציפית, בהנחה ששאר התשומות המשתנות נשארות קבועות, היא:

התפוקה שולית של X המשמש לייצור Y שווה ל-ΔY/ΔX (השינוי ב-Y חלקי השינוי ב-X).

בכלכלה הנאו-קלאסית, זוהי הנגזרת של פונקציית הייצור. המוצר (Y) מוגדר בצורה אופיינית עם התעלמות מוחלטת מעלויות ורווחים חיצוניים.

חוק התפוקה השולית הפוחתת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תפוקה שולית פוחתת

על פי "חוק התפוקה השולית הפוחתת", מניחים כי התפוקה השולית של תשומה מסוימת אחת פוחתת כל עוד אין שינוי בתשומת ייצור אחרת. את ההגיון העומד מאחרי החוק אפשר להסביר כך: אדם אחד שקוטף אוכמניות משיח ביער מפיק תפוקה מסוימת במשך שעה. ברגע שיתווסף אליו אדם אחר, לקטוף מאותו שיח, יהיה להם צפוף יותר, אחד יתכנן לקטוף פרי מסוים והשני יקח את אותו פרי בדיוק, וכו'. גם היכולת לנצל את השיח האחד תפחת - אדם אחד יכול להרשות לעצמו לקטוף במשך שעה רק את האוכמניות הבולטות והנגישות ביותר בשיח. כשיש שניים, צריך להתאמץ כדי למצוא גם את האוכמניות הפחות נגישות, וכדומה. תפוקתם של השניים לא תהיה כפולה מתפוקתו של היחיד אלא פחותה מכך. התרומה של הוספת האדם השני פחותה מתרומתה של הוספת האדם הראשון.

היחס בין התפוקה השולית לשכר העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי תאוריה הכלכלית הנאו-קלאסית בשוק שמקיים תחרות משוכללת, התפוקה השולית של עבודה שואפת להיות שווה למשכורת הריאלית. הדבר נובע מכיוון שמנקודת מבט של מעסיק רציונלי ששואף למיקסום רווחים כל עוד התפוקה השולית גדולה מהשכר, משתלם להעסיק עוד עובדים. עם זאת כל עובד חדש מעמיס על המערכת מה שבא לידי ביטוי בתפוקה שולית פוחתת, עד למצב בו התפוקה השולית שואפת לשוויון עם השכר הריאלי. כלומר, המשכורת של עובד שואפת בהפשטה לערך התפוקה השולית שהוא מייצר.

לשם המחשה: במפעל לנעליים יש עובד אחד שמייצר נעל אחת בחודש ומנהל מפעל ששולט באמצעי הייצור. המנהל נדרש להחליט אם לצרף עובד נוסף, לשם כך הוא מחשב את התפוקה השולית של הוספת עובד נוסף ומגלה שהיא שוות ערך לנעל נוספת בחודש, כעת נשאר לו לחשב את השכר שיאלץ לשלם לעובד חדש. כל עוד ההכנסות המגיעות מהרווח של מכירת נעל נוספת בחודש גדולים מההוצאות המגיעות מהשכר של העסקת עובד נוסף, להעסיק עובד נוסף יוביל לגידול ברווחים, משמע למנהל משתלם להעסיק אותו. מכיוון שהגדלת מספר העובדים יוביל לירידה בתפוקה השולית לכל עובד עקב תפוקה שולית פוחתת, הרי שהרווח הנובע מצירוף עובד חדש יפחת בהדרגה עד שישאף לאפס, כאשר רווח שלילי מוביל מעסיק רציונלי לפיטורים. באופן דומה, תחת אותם התנאים, התפוקה השולית של הון שווה לשיעור הרווח על השקעתו.

מרקס ביקר את התפיסה כי גובה שכרו של עובד שווה לתפוקה השולית של עבודתו. הוא סבר כי ביסודו החוק נכון, אך אינו ראוי כי הוא משאיר את מרב אמצעי הייצור בידיהם של בעלי המפעלים ואינו מאפשר לאדם להתפרנס מעבר לדרוש לו לקיומו הבסיסי. הכשל הוא כשל חברתי - הפועלים יתקוממו וישנו את המערכת הכלכלית ואת מנגנוני החלוקה כך שהתפוקה השולית לא תהיה עוד שכרו של העובד. ארגוני עובדים חזקים שצמחו לאחר מכן אכן העלו את שכרם של העובדים מעבר לתפוקה השולית של העבודה.[דרוש מקור]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]