התכוונות (פילוסופיה)

המושג הותיק "התכוונות" או אינטנציונאליות, מופיע בפילוסופיה האריסטוטלית והימי-ביניימית, אך את משמעותיותו המודרנית העניק לו ההוגה פרנץ ברנטנו, לשיטתו, בעוד שהתופעות החומריות אינן זקוקות ליבוא מושא החיצוני להן, על מנת להיפעל, והן קיימות כשלעצמן (דוגמת ה"רעד"), הרי שהיפעלותן של התופעות הנפשיות מתאפשרת רק באשר לתחוּלָתָן התודעתית על מושא אובייקטיבי, החיצוני להן (דוגמת התבניות "מחשבה", "תקוה").

התכונה ההתכוונותית (Intentional Property), היא סגולה טכנית מהותית בטבע התודעה, בעטיה מוּשׂאת התודעה להיפעלות אך ורק באמצעות זיקה לאובייקט-מה. ה"התכוונות"-היִיחוּס למושא, כמחוללו ותשתיתו של האקט המנטלי, מאפיינת ומייחדת את "התופעות הנפשיות", ובאמצעותה, הן נבדלות מ"התופעות החומריות-פיסיות".

המושא, הוא עצם קיומן ומהות הוויתן של התופעות בעלות התכונה ההתכוונותית, וקיומו/אי-קיומו, אף הוא התכוונותי, בלתי תלוי בקיומו הממשי-חומרי של המושא ואינו מתחייב ממנו.

כך לדוגמא, ה"תנועה" המיוחסת למהות החוויה האסתטית המוזיקלית, אינה תכונה של הַתָּקָה-ממשית, כי אם "תכונה התכוונותית", המתארעת עם התמזגותה של מערכת צלילים נבדלים, בתודעה התופסת אותם כמחרוזת-צלילים, הניעה בין הצלילים השונים נחווית כ"מוזיקה". ככל מושא בעל קיום התכוונותי, גם קיומם של הצלילים כתנועה מוזיקלית, תלוי בהיותם בתודעה.