אפקט פלצבו
אפקט הפלסבו (Placebo) מתרחש כאשר נותנים לחולה טיפול דמה, או טיפול שאינו כולל את המרכיב "הפעיל" בתרופה, ומצבו של החולה משתפר. יש המתרגמים את האפקט לעברית כ"אפקט אינבו".
ברפואה על מנת להוכיח את יעילותה של כל תרופה, יש לערוך ניסוי שבו חלק מהאנשים מקבלים "גלולת דמה". כדי להוכיח שהתרופה יעילה, יש להציג ממצאי מחקר המעידים שמצבו של מי שקיבל תרופה אמיתית השתפר יותר ממצבו של מי שקיבל את "גלולת הדמה".
לדוגמא: מחלקים אנשים עם בעיות שינה לשתי קבוצות. קבוצה אחת מקבלת גלולת שינה, והשניה מקבלת גלולת דמה (פעמים רבות זוהי גלולת סוכר). בדרך כלל אנשים משתי הקבוצות מדווחים על שינה טובה יותר.
ניתן לטעון שהתגובה של אדם לתרופה אמיתית כוללת שני רכיבים:
- אפקט פלסבו
- השפעת הרכיב הפעיל
ברב המחקרים, לפחות שליש מהחולים שקיבלו תרופות דמה מדווחים על הקלה או העלמות של הסימפטומים מהם סבלו. ישנם גם מחקרים שבהם מתן תרופות דמה הוביל לשיפור אצל 100%-70% מהחולים. אך לא מדובר רק בדיווח של החולים, מדדים פיזיולוגיים מעידים גם הם שחל שיפור במצבו של החולה.
למרות שמחלות פסיכוסומטיות (כגון: אסטמה ומיגרנות) מושפעות יותר מאפקט הפלסבו, נמצא שכמעט כל תגובה פיזיולוגית של הגוף מושפעת מאפקט זה: זרימת דם, כאב, חומציות מיצי הכיבה, דימום, חום גבוה, מיגרנות, התפשטות תאים סרטניים ועוד...
קיום תגובת הפלסבו, מצביעה על כך שהאמונות של האדם בנוגע ליכולות הריפוי של הטיפול, יכולות לעורר מערכות פיזיולוגיות שמובילות להבראה. במקביל לפלסבו יש גם השפעה פסיכולוגית: ציפייה, הפחתת חרדה, תקווה.
אפקט פלסבו בניתוחים
בשנות ה-50 הוכנס ניתוח חדש לטיפול במחלת לב כלילית ולסובלים מכאבי חזה בעקבות מחלה זו. בניתוח החדש נקשר עורק בבית החזה, בערך 40% מהחולים שעברו את הניתוח דיווחו על העלמות הכאב בחזה, וכן השתפרו המדדים הפיזיולוגיים שלהם.
קבוצת רופאים סקפטיים חשבו שהניתוח לא עוזר, וביצעו את הניסוי הבא:
הם חילקו קבוצת חולים שהיו מיועדים לעבור את הניתוח, לשתי קבוצות באופן אקראי. חברי קבוצה אחת עברו את הניתוח. חברי הקבוצה השניה הוכנסו לחדר ניתוח והורדמו, ביצעו להם חתך בחזה ותפרו, מבלי לנתח את העורק.
שתי הקבוצות הציגו שיפור זהה במצבן לאחר ה"ניתוח". השימוש בניתוח הופסק, לאחר שבארה"ב בוצעו בין 15,000-10,000 ניתוחים מסוג זה.
לרצות את הצד השני
משמעות Placebo בלטינית הוא I shall please. הפרוש הרווח הוא שחולה מעוניין לרצות את הרופא גם אם לא במודע, ולכן מצבו משתפר. פרוש נוסף טוען כי פעמים רבות החולה פונה לרופא בציפייה לקבל טיפול, גם אם לדעת הרופא אין צורך בטיפול או שאינו בטוח מהי האבחנה המדויקת, ולכן הרופא הוא זה שמנסה לרצות את החולה על ידי מתן תרופה.