מכשפות פנדל
משפטי מכשפות פנדל (באנגלית: Pendle witches) משנת 1612 נמנים עם משפטי המכשפות המפורסמים ביותר בהיסטוריה האנגלית, וגם עם המשפטים המתועדים בצורה הטובה ביותר מהמאה ה-17. שנים עשר המואשמים התגוררו באזור הסובב את גבעת פנדל בלנקשייר אנגליה, והם נאשמו ברצח של עשרה אנשים תוך שימוש בכשפים. כולם פרט לשניים, נשפטו בבית המשפט בלנקסטר בתאריכים 18 ו-19 באוגוסט 1612, יחד עם מכשפות סמלסברי ומכשפות נוספות, בסדרה של משפטים שלימים נודעו כמשפטי המכשפות של לנקשייר. אחת נשפטה בבית המשפט ביורק ב-27 ביולי 1612, ואחת מתה בכלא. מתוך האחד עשר שהגיעו למשפט – תשע נשים ושני גברים – עשרה נמצאו אשמים והוצאו להורג באמצעות תלייה, אחת נמצאה חפה מפשע.
הפרסום הרשמי של ההליכים בספרו של הפקיד המשפטי תומאס פוטס "The Wonderfull Discoverie of Witches in the Countie of Lancaster", ומספר המכשפות שנתלו יחדיו – תשע בלנקסטר ואחת ביורק – הפכו את המשפטים ליוצאי דופן באותה התקופה באנגליה. הוערך כי כל משפטי המכשפות האנגליים בין תחילת המאה ה-15 ותחילת המאה ה-18 הסתיימו בפחות מ-500 הוצאות להורג. ההוצאות להורג בסדרת המשפטים הללו היוו יותר משני אחוזים מסך ההוצאות להורג.
שש ממכשפות פנדל נמנו מאחת משתי משפחות, שבראשן עמדה אישה בשנות השמונים לחייה. משתי המשפחות הגיעו אליזבת סאות'רנס (הידועה גם בשם דמדייק), בתה אליזבת דוייס, ונכדיה ג'יימס ואליסון דוייס; אן ויטל (הידועה גם בשם שטוקס) ובתה אן רדפרן. הנאשמים האחרים היו ג'יין בולקוק ובנה ג'ון בולקוק, אליס נאטר, קתרין יואיט, אליס גריי וג'נט פרסטון. התפרצויות מעשי הכישוף בפנדל וסביבתה עשויות להמחיש עד כמה אנשים יכלו להתפרנס מהעמדת פני מכשפות ומכשפים. רבות מהטענות נבעו מהאשמות שהשמיעו בני משפחות דמדייק ושטוקס אחד כנגד השני, אולי משום שהם התחרו בניסיונותיהם להתפרנס מריפוי מחלות, קיבוץ נדבות וסחיטה.
האירועים שהובילו למשפטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחת מהמכשפות המואשמות, דמדייק, נחשבה בסביבה כמכשפה במשך חמישים שנים, וכמה ממקרי המוות בהן הואשמו המכשפות התרחשו שנים רבות לפני שהחוקר רוג'ר נוול החל לשים לב אליהן בשנת 1612.[1] האירוע שככל הנראה הוביל לחקירתו של נוול, שהגיעה לפסגתה במשפטי מכשפות פנדל, התרחש ב-21 במרץ 1612.[2]
בדרכה אל יער תרוודן, פגשה נכדתה של דמדייק, אליסון דוייס, את ג'ון לאו, רוכל מהליפקס וביקשה ממנו מספר סיכות.[3] סיכות מתכת במאה ה-17 היו פריט בעבודת יד והיו יקרות למדי אבל הן היו נחוצות לכישופי ריפוי - בעיקר לטיפול ביבלות - הגדת עתידות וגם לקסמי אהבה, ואולי משום כך אליסון רצתה כל כך להשיג אותן ולאו הסתייג מלמכור לה אותן.[4] לא ברור האם היא התכוונה לקנותן כפי שטענה ולאו סירב לפתוח את תיקו בשביל עסקה כה קטנה, או שלא היה לה כסף והיא התחננה עבורן כפי שבנו של לאו טען.[2] מספר דקות לאחר מפגשם, אליסון ראתה את לאו מועד ונופל, אולי מאחר שחווה שבץ, הוא הצליח לחזור ולקום על רגליו ולהגיע לפונדק הקרוב.[4] תחילה לא האשים לאו את אליסון,[4] אבל היא האמינה שעשתה זאת; כאשר אברהם לאו לקח אותה לבקר את אביו מספר ימים לאחר האירוע, דווח שהיא הודתה באשמה וביקשה את סליחתו.[3]
אליסון דוייס, אימה אליזבת ואחיה ג'יימס הוזמנו להופיע בפני נוול ב-30 במרץ 1612. אליסון הודתה שמכרה את נשמתה לשטן ואמרה לו להטיל מום בג'ון לאו מאחר שקרא לה גנבת. אחיה, ג'יימס, ציין שאחותו גם הודתה שכישפה ילד מקומי. אליזבת הייתה מאופקת יותר והודתה רק שלאימה, דמדייק, היה סימן על גופה, שאותו שרבים, כולל נוול, החשיבו כסימן שהשאיר השטן לאחר ששתה את דמה.[3] כשתושאלה על אן ויטל (שטוקס), אם המשפחה השנייה שכביכול הייתה קשורה בכשפים בסביבת פנדל, אליסון כנראה ראתה הזדמנות לנקמה. ככל הנראה היה ריב בין שתי המשפחות שהתחיל ב-1601, כשבן משפחתה של שטוקס פרץ למגדל מלקין, ביתה של משפחת דוייס, וגנב טובין בשווי של פאונד 1,[2] השווה לכ-117 פאונד בשנת 2018.[5] אליסון האשימה את שטוקס ברצח של ארבעה אנשים בעזרת כשפים, והריגת אביה, ג'ון דוייס, שנפטר בשנת 1601. היא טענה שאביה כל כך פחד משטוקס הזקנה שהוא הסכים לתת לה 3.6 ק"ג קמח שיבולת שועל כל שנה תמורת הבטחתה שלא תפגע במשפחתו. הקמח הועבר לחזקתה אחת לשנה עד לשנת פטירתו של ג'ון, על ערש דווי, ג'ון טען ששטוקס גרמה למחלתו מכיוון שהוא ומשפחתו לא שילמו לה על הגנה.[1]
בשניים באפריל 1612, דמדייק, שטוקס ובתה של שטוקס אן רדפרן, זומנו להופיע בפני נוול. דמדייק ושטוקס היו עיוורות ובשנות השמונים לחייהן, ושתיהן סיפקו לנוול וידויים מפלילים. דמדייק טענה שנתנה את נשמתה לשטן 20 שנה קודם לכן, ושטוקס אמרה שהיא נתנה את נשמתה ל"דבר הדומה לגבר נוצרי", כשהבטיח לה ש"היא לעולם לא תחסר בדבר והיא תזכה לנקמה שהיא חפצה בה."[3] אף שאן רדפרן לא הודתה בדבר, דמדייק סיפרה שהיא ראתה אותה מכינה דמויות חימר. עדה נוספת שפגש נוול באותו היום היא מרגרט קרוק שטענה שאחיה חלה ונפטר לאחר מחלוקת עם רדפרן ושהוא לעיתים קרובות האשים אותה במחלתו.[1] בהתבסס על ההוכחות וההודאות שהשיג, נוול העביר את דמדייק, שטוקס, אן רדפרן ואליסון דוייס כדי שישפטו עבור עוולות - גרימת נזק באמצעות כישוף - בכינוס בית המשפט הבא.[3]
פגישה במגדל מלקין[עריכת קוד מקור | עריכה]
המאסר והמשפט העוקב של ארבעת הנשים היה יכול להיות סיום העניין אלמלא הפגישה שאורגנה על ידי אליזבת דוייס במגדל מלקין, ביתה של דמדייק,[1] ביום שישי הטוב בעשרה באפריל 1612.[2] כדי להאכיל את המשתתפים, ג'יימס דוייס גנב כבשה משכן.[1]
חברים ותומכי המשפחה השתתפו בפגישה, וכששמע על כך רוג'ר נוול, הוא החליט לחקור את הדבר. ב-27 באפריל 1612 נערכה חקירה על ידי נוול ושופט נוסף, ניקולס בניסטר, כדי להבין מה פשר הפגישה במגדל מלקין ומה התרחש שם. תוצאות החקירה הן ששמונה אנשים נוספים הואשמו בכשפים ונאסרו בציפייה למשפט: אליזבת דוייס, ג'יימס דוייס, אליס נאטר, קתרין יואיט, ג'ון בולוק, אליס גריי וג'נט פרסטון. פרסטון התגוררה מעבר לגבול יורקשייר כך שהיא נשלחה לבית המשפט ביורק, השאר נשלחו לכלא גאול והצטרפו לארבע האסורות.[3]
הדעה הרווחת היא שמגדל מלקין היה קרוב לכפר ניוצ'רץ' בפנדל[6] או שאולי היה בכפר בלקו, בו כיום נמצאת חוות מגדל מלקין,[7] ושהוא נהרס מיד לאחר המשפטים.[6]
המשפטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מכשפות פנדל עמדו למשפט כקבוצה שכללה גם את מכשפות סמלסברי: ג'יין סאות'וורת', ג'נט בירלי ואלן בירלי שנאשמו בין היתר ברצח ילדים, וקניבליזם, מרגרט פרסון הידועה גם כמכשפה מפדיהם שהתמודדה עם משפטה השלישי בגין כשפים: הפעם בגין הריגת סוס, ואת איזובל רובי מוונדל שהואשמה בגין שימוש בכשפים כדי לגרום לחולי.[1]
כמה ממכשפות פנדל המואשמות כגון אליסון דוייס באמת ובתמים האמינו שהן אשמות אך אחרות מחו על חפותן עד הסוף. ג'נט פרסטון הייתה הראשונה להישפט בבית המשפט ביורק.[1]
בית המשפט ביורק, 27 ביולי 1612[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'נט פרסטון התגוררה בגיסבורן, יורקשייר כך שהיא נשלחה לבית המשפט ביורק עבור משפט. שופטיה היו סר ג'יימס אלטהם וסר אדאורד ברומלי.[8] ג'נט הואשמה ברצח תומאס ליסטר, בעל קרקע מקומי מווסבי הול,[2] בעזרת כשפים ועל כך, היא טענה שאינה אשמה. היא כבר הופיעה בעבר בפני ברומלי בשנת 1611 כשהואשמה ברציחת ילד בעזרת כשפים אך נמצאה לא אשמה. הראיה המרשיאה ביותר נגדה הייתה: כשנלקחה לראות את גופתו של ליסטר, גופתו " מיד דיממה דם טרי לפני כל האנשים שנכחו במקום" לאחר שנגעה בה.[9] לפי הצהרתו של ג'יימס דוייס אל נוול ב-27 באפריל, השתתפה ג'נט במפגש במגדל מלקין כדי לבקש עזרה ברצח ליסטר.[2] היא נמצאה אשמה ונידונה למוות באמצעות תלייה.[9] היא הוצאה להורג ב-29 ביולי[10] בשטח נבסמייר, כיום מקום מרוצי הסוסים של יורק.[7]
בית המשפט בלנקסטר, 18–19 באוגוסט 1612[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל שאר המואשמים התגוררו בלנקשייר כך שהם נשלחו להישפט בבית המשפט בלנקסטר, שם השופטים, פעם נוספת, היו אלטהם וברומלי. התובע היה השופט המקומי רוג'ר נוול שהיה אחראי על איסוף ההצהרות וההודאות השונות מהמואשמים. ג'נט דוייס בת התשע הייתה עדת מפתח עבור התביעה, דבר שלא היה מתקבל ברוב המשפטים הפלילים של המאה ה-17, אבל, המלך ג'יימס טען בספרו "Daemonologie", שבמשפטים בעוון כשפים, צריך להפסיק להשתמש בחוקי הראיות הרגילים.[1] בנוסף לזיהוי אלו שנחכו במפגש במגדל מלקין, ג'נט גם הביאה הוכחות כנגד אימה, אחיה ואחותה.
תשע מהמואשמים - אליסון דוייס, אליזבת דוייס, ג'יימס דוייס, אן ויטל, אן רדפרן, אליס נאטר, קתרין יואיטף ג'ון בולקוק וג'יין בולקוק - נמצאו אשמים במשפט שערך יומיים ונתלו בגאלווז היל,[11] לנקסטר בעשרים באוגוסט 1612; אליזבת סאות'רנס נפטרה כשהמתינה למשפט.[1] רק אליס גריי נמצאה לא אשמה.[9]
18 באוגוסט[עריכת קוד מקור | עריכה]
אן ויטל (שטוקס) הואשמה ברצח רוברט נאטר.[9] היא טענה שאינה אשמה אך ההודאה שלה בפני רוג'ר נוול – ככל הנראה תחת עינויים – נקראה בבית המשפט וג'יימס רובינסון, שהתגורר עם משפחת שטוקס 20 שנה קודם לכן, הציג ראיות נגדה. הוא טען שזכר שנאטר האשים את שטוקס בכך שהחמיצה את הבירה שלו, ושהאמונה הרווחת הייתה שהיא מכשפה. שטוקס הותשה, הודתה שהיא אשמה וביקשה מאלוהים סליחה, ומהשופטים שיהיו רחומים כלפי בתה, אן רדפרן.[1]
אליזבת דוייס הואשמה ברציחת ג'יימס רובינסון, ג'ון רובינסון, ויחד עם אליס נאטר ודמדייק, רצח הנרי מיטון. אליזבת דוייס טענה בתוקף על חפותה.[7] ברישומיו של פוטס נכתב ש"המכשפה הדוחה הזו"[9] סבלה מעיוות בפנים וכתוצאה מכך עינה השמאלית הייתה נמוכה מהימנית. העדה העיקרית נגד דוייס הייתה בתה, ג'נט, שהייתה בקירוב בת תשע. כשהובאה ג'נט לפני בית המשפט וביקשה לעמוד ולתת ראיות נגד אימה, אליזבת התעמתה עם האשמות בתה שלאחר מכן הובילו להוצאתה להורג, היא החלה לצרוח ולקלל את בתה וגרמה לכך שהשופטים יוציאו אותה מבית המשפט לפני שהראיות יוכלו להישמע.[9][7] ג'נט הועמדה על שולחן וטענה שהיא האמינה שאימה הייתה מכשפה מזה שלוש או ארבע שנים. היא גם אמרה שלאימה היה פמיליאר - ישות על טבעית שסייעה למכשפות בכשפיהן - שנקרא בול ושהופיע בצורת כלב חום. ג'נט טענה שהייתה עדה לשיחות בין בול ואימה, ובשיחות, התבקש בול לעזור במספר רציחות. גם ג'יימס דוייס הביא ראיות נגד אימו, ואמר שראה אותה מכינה דמות חימר של ג'ון רובינסון - אחד מקורבנותיה.[1] אליזבת דוייס נמצאה אשמה.[9]
ג'יימס דוייס טען שהוא לא אשם ברצח אן טוונלי וג'ון דקוורת' בעזרת כשפים. אבל כמו שטוקס, הוא התוודא קודם לכן מול נוול, וידוי זה הוקרא בבית המשפט. הווידוי והראיות שהציגה אחותו ג'נט, שאמרה שראתה את אחיה מבקש מכלב שחור שהוא זימן לעזור לו להרוג את טוונלי, הספיקו כדי להניע את חבר המושבעים לקבוע שהוא אכן אשם.[9]
19 באוגוסט[עריכת קוד מקור | עריכה]
משפטיהן של שלושת מכשפות סמלסברי התבצעו לפני שאן רדפרן הופיעה לראשונה בבית המשפט[1] באחר הצהרים המאוחרים והואשמה ברצח רוברט נאטר. הראיות נגדה נחשבו כלא מספקות והיא זוכתה.[3]
אן רדפרן לא הייתה כה בת מזל ביום העוקב, כשהיא התמודדה עם משפטה השני עבור רצח אביו של רוברט נאטר - כריסטופר, גם במשפט זה היא טענה שאיננה אשמה. הצהרתה של דמדייק, מול נוול, בה האשימה את אן בהכנת דמויות חימר של משפחת נאטר, הוקראה בבית המשפט. עדים נקראו להעיד שאן הייתה מכשפה "יותר מסוכנת מאימה."[1] אך היא סרבה להודות באשמה עד הסוף ולא סיפקה שום ראיה כנגד אף אחד מהמואשמים האחרים.[3] אן רדפרן נמצאה אשמה.[9]
ג'יין בולקוק ובנה ג'ון בולקוק מניוצ'רץ' בפנדל, הואשמו ונמצאו אשמים ברצח ג'נט דיאן באמצעות כשפים.[9] שניהם הכחישו שהשתתפו בפגישה במגדל מלקין, אבל ג'נט דוייס זיהתה את ג'יין כאחת מהמשתתפים ואת ג'ון כזה שצלה את הכבשה הגנובה שהייתה מרכזית בפגישה ביום שישי הטוב בביתה של דמדייק.[3]
אליס נאטר הייתה היוצאת דופן מבין המואשמים בהיותה עשירה יחסית ואלמנתו של חקלאי עצמאי. היא לא אמרה דבר לפני או בזמן משפטה פרט לטענתה שאינה אשמה ברצח הנרי מיטון באמצעות כשפים. התביעה טענה שהיא, יחד עם דמדייק ואליזבת דוייס, גרמו למותו של מיטון לאחר שהוא סירב לתת לדמדייק את הכסף שהיא התחננה עבורו. נראה שהראיה היחידה כנגד אליס הייתה טענתו של ג'יימס דוייס - שדמדייק סיפרה לו על הרצח וטענתה של ג'נט דוייס על כך שראתה את אליס במגדל מלקין.[1] אליס אולי נקלעה לפגישה במגדל מלקין בדרכה אל דרשה קטולית סודית (ולא חוקית) של יום שישי הטוב וסרבה לדבר מחשש להפללת חבריה הקתולים. רבים מבני משפחת נאטר היו קתולים ושניים מהם הוצאו להורג ככמרים ישועים - ג'ון נאטר בשנת 1584 ואחיו רוברט בשנת 1600.[3] אליס נאטר נמצאה אשמה.[9]
קתרין יואיט (הידועה בשם מולד-הילס) הועמדה לדין ונמצאה אשמה ברצח אן פולדס.[9] היא הייתה אשתו של סוחר בדים מקולן,[2] והשתתפה בפגישה במגדל מלקין יחד עם אליס גריי. לפי ראיות שניתנו על ידי ג'יימס דוייס, יואיט וגריי סיפרו לאחרים במפגש שהן הרגו ילדה מקולן - אן פולדס. ג'נט דוייס גם בחרה בקתרין מתוך שורת זיהוי ואישרה שהשתתפה בפגישה במגדל מלקין.[1]
אליס גריי הואשמה יחד עם קתרין יואיט ברצח אן פולדס. פוטס לא סיפק תמליל למשפטה של אליס גריי ופשוט כתב שהיא אחת ממכשפות סמלסברי – אף על פי שלא הייתה, מאחר שזוהתה כאורחת במפגש במגדל מלקין – וכתב את שמה ברשימה של אלו שזוכו מאשמה.[9]
אליסון דוייס, שמפגשה עם ג'ון לאו גרם לאירועים שהובילו למשפטים, הואשמה בגרימת נזק באמצעות כשפים. בשונה מהמואשמים האחרים, אליסון התעמתה בבית המשפט עם קורבנה לכאורה, ג'ון לאו. נראה שהיא באמת ובתמים האמינה באשמתה, כשלאו הוכנס לבית המשפט אליסון נפלה על ברכיה בוכה והודתה באשמה.[1] היא נמצאה אשמה.[9]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 Rachel A. C. Hasted, The Pendle witch trial 1612, Preston: Lancashire County Books, 1993, ISBN 1-871236-23-1
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 The Lancashire witches : histories and stories, Manchester: Manchester University Press, 2002, ISBN 1-4175-7477-1
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Walter Bennett, The Pendle witches, [Lancaster]: Lancashire County Books, 1993, ISBN 1-871236-27-4
- ^ 1 2 3 Joyce Froome, Wicked enchantments : the Pendle witches and their magic, Lancaster: Palatine Books, 2010, ISBN 978-1-874181-62-0
- ^ Currency converter, The National Archives
- ^ 1 2 Kenneth Fields, Lancashire magic & mystery : secrets of the Red Rose County, Wilmslow: Sigma, 1998, ISBN 1-85058-606-3
- ^ 1 2 3 4 John A. Clayton, The Lancashire witch conspiracy : a history of Pendle Forest and the Pendle witch trials, [2nd rev. ed.], Barrowford: Barrowford Press, 2007, ISBN 978-0-9553821-2-3
- ^ Thomas, active Potts, The trial of the Lancaster witches, A.D. MDCXII, [1st ed. reprinted], London,: Muller, 1971, ISBN 9780584109214
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 Thomas Potts, G. B Harrison, The trial of the Lancaster witches, A.D. MDCXII, London: Muller, 1971. (בenglish)
- ^ J. Keighley, Walks in Lancashire witch country : an illustrated guide to 30 circular walks on and around Pendle Hill, Revised and updated second edition, [2010?], ISBN 978-1-84965-232-2
- ^ Meadon, Sir Percival Edward, (4 April 1878–17 Nov. 1959), JP County of Lancaster; Director of Education for Lancashire (Lancashire County Council), 1924–45, WHO'S WHO & WHO WAS WHO (באנגלית)