ציד מכשפות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
תחריט עץ משנת 1508 המציג הענשת מכשפות.

ציד מכשפות הוא רדיפה של בני אדם שנחשדו כעוסקים בכישוף, בדרך כלל נשים, אך בארצות מסוימות גברים הם שהיוו את רוב הנאשמים, ובמקרים שונים גם ילדים עמדו למשפט באשמת כישוף ואף הוצאו להורג. בניגוד לדעה הרווחת ציד המכשפות היה קטן יחסית בימי הביניים. הרדיפה האמיתית תפסה תאוצה בתחילת המאה ה-15, תום ימי הביניים ותחילת הרנסאנס. אפשר ליחס את ראשיתה הממוסדת לבולה שהוציא אינוקנטיוס השמיני ב-1484, השנה שבה החלה כהונתו, לבקשת האינקוויזיטור הגרמני היינריך קרמר. "שמענו בצער", כתב אינוקנטיוס, "על גברים ונשים המוסרים עצמם לשדים ומבצעים מעשי כישוף המזיקים לאדם, לחיות המשק ולכל תנובת השדה".

ציד המכשפות החל בגרמניה ובאיטליה, והתפשט ברחבי מערב אירופה וגם ביבשות אחרות. מספר מקרי המוות כתוצאה מהציד מוערך ב-40,000 עד 100,000.

בשנת 1692 התרחש ציד המכשפות בסיילם שבמסצ'וסטס. בשנת 1735 נאסר ציד מכשפות בחוק האנגלי.

ציד מכשפות הוא גם כינוי בהשאלה לרדיפה אחרי בני אדם, בהאשמות שאינן מבוססות. בפרט זכתה לכינוי זה פעילותו של הסנאטור ג'וזף מקארתי, אשר האשים אמריקאים רבים בהיותם קומוניסטים. סגנונו של מקארתי הביא ליצירת המושג מקארתיזם.

איתור והרשעת מכשפות ומכשפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופים של העוסקים בכישוף תואר בספר המרכזי באותה תקופה, פטיש המכשפות, מהמאה ה-15. איתור המכשפות והמכשפים, העמדתם למשפט והוצאתם להורג נעשתה ברוחו של ספר זה, שהציג את מלאכת הכישוף כמציאותית, כשטנית וכמאיימת על שלטון האל. גם מרכזיותן של נשים כחשודות תוארה בספר זה, ואכן רוב הקרבנות בארצות מסוימות של צייד המכשפות היו נשים.[1] במהלך הזמן השתנו והשתכללו האופנים בהן נמצאו העוסקים בכישוף והוכחה אשמתם.[2]

החשש מפני מעשי כישוף לא היה מוגבל לנשים בלבד וגם גברים רבים אשר נחשדו בכישוף נשפטו, עונו והוצאו להורג. למרות האמונה המקובלת, בארצות מסוימות היו אלו גברים ולא נשים שהיוו את מרבית הנאשמים בכישוף.[3] למשל: באיסלנד, 92% מהנאשמים היו גברים[4][5], ובאסטוניה 60% מהקרבנות היו גברים[6][7], לרוב איכרים בגיל העמידה שעסקו ברפואה עממית. במשפטי הכישוף שנערכו במוסקבה, שני שלישים מהנאשמים היו גברים.[8] באיים הבריטיים גברים היוו כ60 אחוזים מהנאשמים בציד הכישוף[9], ובאזור שווייץ היו גבוהים יותר ועמדו על כ80 אחוזים מהנאשמים[9]. בגרמניה גברים בעלי מעמד חברתי גבוה היו מוקד להאשמות, בהמשך בין השנים 1500-1650, היו אלו גברים צעירים שהיו בסיכון גבוה למצוא עצמם נאשמים בעוון כישוף.[9]

בנוסף, למרות שברוב המקרים ילדים היו המאשימים ולא הנאשמים, גם ילדים עמדו למשפט לעיתים באשמת כישוף[10]. למשל: במשפטי וורצבורג בשנת 1629, ילדים היוו 60 אחוז מהנאשמים, ולמרות שהמספר פחת ל17 אחוזים בהמשך אותה שנה[11]. מספר עשורים מאוחר יותר, בסוף שנות השישים של המאה ה-17, ילדים בשוודיה טענו באופן פומבי שמבוגרים לקחו אותם למפגש מכשפים. כתוצאה, 15 נערים מעל גיל 16 הוצאו להורג, וכ40 נערים צעירים יותר הולקו כעונש.[12]

ראיות לכישוף היו קשורות בעיקר להשתתפות בטקסים, אך אלו היו נדירות. ראיות מקובלות יותר היו השפעות עקיפות על אחרים, כמו גרימת חולי, שתוארו ככישוף. כל אלו דרשו הסתמכות על עדויות מהימנות, ומכאן שהעיסוק בעדויות, בעדים ובאמינותם היה מרכזי. גם החזקת חיית מחמד נחשבה לרמז מחשיד, או אמצעי כישוף (כמו חפץ ששייך לאדם שכושף). היו גם מבחנים מורכבים יותר, להלן הבולטים שבהם.[13]

  • מבחן המים הקרים: רגליהם וידיהם של החשודים נקשרו, והם הושלכו למים קרים. אם הם צפו, הרי שזוהי ראייה לכך שעסקו בכישוף. אם הם שקעו, נחשבו לזכאים ונמשו מהמים.[14]
  • סימן השטן: חיפוש אחר "פטמה" לא טבעית (לדוגמה יבלת בולטת או שומה), שנחשבה לסימן שהשטן מותיר במכשפות. סימן השטן אינו רגיש לכאב ואינו מדמם, לכן במקרים כאלו נהוג היה לדקור את גופה של החשודה על מנת לזהותו.

עם זאת, הדרך המרכזית היא באמצעות הודאה של הנאשמים. הודאה זו חולצה, לרוב, בעינויים או באיומי עינויים.[1] היחס בין סוגי הראיות השונות היה שונה בתקופה ובמקום, והמשמעות המשפטית שונה. מבחן המים הקרים נחשב לעממי, ובחלק מהמקומות נפסל במשפטים רשמיים. סימן השטן נחשב למקצועי יותר, ופותח על ידע מומחים. הוכחה באמצעות וידוי (שכאמור הושג בעינויים) נחשבה להוכחה הרציונלית ביותר, והפכה לכלי הרשמי העיקרי. לפעמים מבחנים אחרים נעשו רק כדי לבסס חשד, והחשודים נשלחו לעינויים על מנת לחלץ הודאה.[2]

ציד מכשפות בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציד מכשפות ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איסורי כישוף ביהדות

התורה אוסרת על כישוף, ואף גזרה דין מוות על העוסקים בו, כנאמר: "מכשפה לא תחיה" (שמות, כ"ב, י"ז). שני מקרים ידועים של ציד מכשפות מהמקורות הם: הרג המכשפות שנעשה בידי שאול המלך, עליו מסופר בביקורו אצל בעלת האוב בעין דור (ספר שמואל א', פרק כ"ח), ובתלמוד מסופר על שמעון בן שטח שהרג שמונים מכשפות ביום אחד באשקלון כהוראת שעה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ציד מכשפות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Ben-Yehuda, Nachman (1985). Deviance and Moral Boundaries: Witchcraft, the Occult, Science Fiction, Deviant Sciences and Scientists.University of Chicago Press
  2. ^ 2.0 2.1 http://www.tandfonline.com.elib.openu.ac.il/doi/pdf/10.1080/01440362108539608?needAccess=true
  3. ^ Witchcraft and Magic in Sixteenth and Seventeenth-Century Europe (second ed.), Palgrave, 2001,ISBN [[מיוחד:משאבי ספרות חיצוניים/ISBN 9780333920824|ISBN 9780333920824]]
  4. ^ Gibbons, Jenny, "Recent Developments in the Study of the Great European Witch Hunt", The Pomegranate #5, Lammas, 1998
  5. ^ Gibbons, Jenny, "Recent Developments in the Study of the Great European Witch Hunt", The Pomegranate, ‏1998
  6. ^ Madar, Maia, Estonia I: Werewolves and Poisoners., Clarendon Oxfors, 1990, עמ' pp. 257–272,ISBN [[מיוחד:משאבי ספרות חיצוניים/ISBN-13 9780198203889|ISBN-13 9780198203889]]
  7. ^ Maia Madar, Estonia I: werewolves and poisoners, https://southwales.rl.talis.com, ‏1990
  8. ^ Witchcraft and Magic in Sixteenth- and Seventeenth-Century Europe (Studies in European History), Publisher: Palgrave,, 2001, עמ' pp. 29-30.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 Martin van Creveld, The Privileged Sex, Martin van Creveld, 2003, עמ' P. 10-19
  10. ^ Geoffrey Scarre, Callow, John, Witchcraft and Magic in Sixteenth- and Seventeenth-Century Europe (Studies in European History), Palgrave, 2001, עמ' pp. 32-33.
  11. ^ H. C. ERIK MIDELFORT, Witch Hunting in Southwestern Germany, 1562-1684, The Social and Intellectual Foundations, 1972, עמ' p. 182,ISBN Digital ISBN: 9780804766470
  12. ^ Caro Baroja, Julio, The World of the Witches. Nigel Glendinning, phonix, 2001, עמ' pp. 207-208,ISBN [[מיוחד:משאבי ספרות חיצוניים/ISBN 9781842122426|ISBN 9781842122426]]
  13. ^ Darr, Orna Alyagon (2011). Marks of an Absolute Witch: Evidentiary Dilemmas in Early Modern England. Ashgate
  14. ^ קיימת סברה מודרנית שהחשודה הושארה למות בטביעה (למשל באתר זה), אך זוהי טעות