מלחמת סיאם–צרפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מלחמת סיאם–צרפת
תאריך התחלה: 1893
הצדדים הלוחמים

מלחמת סיאם–צרפת (אנגלית: The Franco-Siamese War) ב־1893 הייתה סכסוך בין הרפובליקה הצרפתית השלישית לבין ממלכת סיאם. אוגוסט פאווי, סגן הקונסול הצרפתי בלואנג פרבאנג ב־1886, היה הסוכן הראשי בקידום האינטרסים הצרפתיים בלאוס. התככים שלו, שניצלו את החולשה הסיאמית באזור ופלישות תקופתיות של המורדים הווייטנאמים מטונקין, הגבירו את המתיחות בין בנגקוק לפריז. בעקבות הסכסוך הסכימו הסיאמים לוותר על לאוס לצרפת, פעולה שהובילה להתרחבותה המהותית של הודו-סין הצרפתית.

סכסוך זה המשיך את מלחמות אוהו (1865–1890), שבו ניסתה סיאם להשקיט את צפון סיאם ואת אזור טונקין.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת אזור הודו-סין, עם שטחי החסות של ברטניה וצרפת, בזמן המלחמה בין סיאם לצרפת.

הסכסוך החל כאשר המושל הכללי של הודו-סין הצרפתית, ז'אן דה לנסן, שלח את אוגוסט פאווי כקונסול לבנגקוק כדי לספח את לאוס תחת השלטון הצרפתי. הממשלה בבנגקוק האמינה בטעות כי ממשלת בריטניה תתמוך בה, סירבה לוותר על השטח שממזרח לנהר המקונג, במקום לחזק את נוכחותה הצבאית והמנהלית שלה שם.

שני אירועים הפכו לתקריות קריטיות, כאשר מושלים סיאמיים בחאמאן ובנוג קאי גירשו שלושה סוחרים צרפתים ממרכז המקונג בספטמבר 1892, בחשד להברחת אופיום.[1][2] זמן קצר לאחר מכן התאבד הקונסול הצרפתי, מאסי, בלואנג פרבאנג, בדרכו חזרה לסייגון. בצרפת, מקרים אלה שימשו את הלובי הקולוניאלי (Parti Colonial) כדי לעורר רגשות לאומניים אנטי-סיאמיות כעילה להתערבות צבאית צרפתית.[3]

מותו של מאסי הפך את אוגוסטה פאבי לקונסול הצרפתי החדש. במארס 1893 דרש פאווי כי הסיאמים יפנו את כל עמדות הצבא בצד המזרחי של נהר המקונג מדרום לחאמאן, בטענה כי הקרקע שייכת לווייטנאם. כדי לגבות את הדרישות הללו, שלחו הצרפתים ספינת-התותחים לבנגקוק, שעגנה על הצ'או פראייה ליד הצירות הצרפתית.

הסכסוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר סיאם דחתה את הדרישות הצרפתיות, שלח המושל הצרפתי דה לנסן שלושה טורי צבא לאזור המחלוקת, כדי להכריע ולקבוע את שליטת צרפת, באפריל 1893. שמונה מאחזים צבאיים סיאמיים קטנים ממערב למקונג פונו עם בוא הטור הצרפתי המרכזי, אך ההתקדמות של שאר הטורים נתקלה בהתנגדות סיאמית. בצפון, הצרפתים היו במצור על האי קאנונג כאשר נלכד מפקד הכוח הצרפתי. בדרום התנהל הכיבוש הצרפתי בצורה חלקה עד שמארב של חיילים סיאמיים בכפר קנג קרט גרם להריגת מפקח המשטרה הצרפתי גרוסגורין.[4]

הריגתו של גרוסגורין[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה בעיתון פאנץ׳ הצרפתי 1893: הזאב הצרפתי הרעב מתבונן בכבשה התמימה=סיאם, מעבר לנהר המקונג.

המפקח גרוסגורין היה מפקח צרפתי ומפקד של מיליציה וייטנאמית בלאוס. כמו אוגוסטה פאווי, הוא היה מעורב בכמה מסעות צבאיים באזור.[5] הוא היה באחד הכוחות הצבאיים הצרפתיים שנשלחו באפריל 1893 על ידי המושל הכללי, לחצות את ההרים לאזור לאו של חאמאן[2] כדי לתפוס את השטח הנתון למריבה. הכוח הצבאי בראשותו הצליח בתחילה בעדיפת הכוח הסיאמי בחאמאן ב־25 במאי.[4]

זמן קצר לאחר מכן, ב־5 ביוני, אירגן הנציב הסיאמי מארב הפתעה על הכפר קין קט, שם חנה גרוסגורין, שהיה מרותק למיטת חוליו עם המיליציה שלו. נראה כי הנציב הונחה על ידי נציגי ממשלת סיאם להביא לנסיגתם של הצרפתים ואם לא, יש צורך בלחימה במלוא הכוח.[2][6] המארב הביא להריסת הכפר ולהריגתם של גרוסגורין ו -17 וייטנאמים. המארב הסיאמי ומותו של גרוסגורין, שימש בסופו של דבר כעילה להתערבות צרפתית חזקה.

תקרית פאקנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מכך, היחסים בין בנגקוק לבין מעצמות המערב נפגעו, וצרפת דרשה פיצויים. הבריטים שלחו שלוש ספינות של חיל הים אל פתח נהר הצ'או פראייה, למקרה שיהיה צורך בפינוי אזרחים בריטים.[1] הצרפתים צעדו עוד צעד אחד קדימה ביולי 1893 על ידי הבאת שתי ספינות קרב לשוט על הצ'או פראייה לכיוון בנגקוק, ללא אישור של סיאם. הספינות נתקלו באש ממבצר בפקנאם ב -13 ביולי 1893.[7] הצרפתים השיבו אש וכפו את דרכם לבנגקוק.[2]

עם תותחים שכוונו לארמון הגדול בבנגקוק, העבירו הצרפתים אולטימטום לממשלה בסיאם, כי ב־20 ביולי תמסור לצרפת את השטח שממזרח למקונג ותסלק משם את כוחותיה ותשלם פיצוי של שלושה מיליון פרנק תמורת פיצוי על הלחימה בפאנקאם, ותעניש את האחראים להרג באזור השנוי במחלוקת. [2] כאשר סיאם לא מילאה מיד את האולטימטום, הציתו הצרפתים את החוף הסיאמי.[2]

בסופו של דבר נכנעו הסיאמים לתנאים הצרפתיים במלואם, לאחר שלא מצאו כל תמיכה מצד הבריטים.[3] בנוסף, דרשו הצרפתים ערובה לכיבוש זמני של צ'נטבורי ופירוז של באטמבאנג, סיאם ריפ ואזור של 25 קילומטר על הגדה המערבית של המקונג. הסכסוך הוביל לחתימה על האמנה הצרפתית-סיאמית, ב-3 באוקטובר 1893.[2]

המשפט הצרפתי-סיאמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה בעיתון הבריטי סקטאטץ׳ - מראה חייל צרפתי, מצויד למלחמה מודרנית, הורג בובת עץ בדמות חייל סיאמי. פורסם יולי 1893

בעקבות הריגתו של גרוסגורין, ממשלת סיאם הצביעה על פרה יוט הנציב של מחוז קמון, כאחראי להרג של הקצין הצרפתי, אם כי הוא זוכה בתחילה מעוול במשפט שנערך במארס 1894.[6][8] לאחר מכן התכנס ביוני 1894 "בית משפט מעורב צרפתי-סיאמי".[6] בית המשפט קבע כי פרה יוט הביא כוחות נוספים כדי להקיף את הבית בכפר שבו שכב הקצין הצרפתי חולה. גרוסגורין והווייטנאמים, שלא הצליחו להימלט - נהרגו, ולאחר מכן הוצת הבית על פי הוראותיו של פרה יוט.[9]

בהסכם משותף בין הסיאמיים לצרפתים, גזר הדין של פרי יוט נדון לעשרים שנות שירות עונשין. עורך-הדין של ההגנה היה עורך-הדין הציילוני ויליאם אלפרד טילקה, שלימים הפך לתובע הכללי של סיאם.[10][11]

ההשלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיאמים הסכימו לוותר על לאוס לצרפת, שהרחיבה את הודו-סין הצפונית. ב־1896 חתמה צרפת על חוזה עם בריטניה שהגדיר את הגבול בין לאוס לשטח הבריטי בבורמה העליונה. ממלכת לאוס הפכה לפרוטקטוראט, שנוהל על ידי המושל הכללי של הודו-סין הצרפתי שישב בהאנוי.

לצרפתים ולבריטים היו אינטרסים חזקים בשליטה על חלקים מהודו-סין. פעמיים בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה הם היו על סף מלחמה על שתי דרכים שהובילו ליונאן, אבל כמה קשיים עצרו אותם מלצאת למלחמה. הגאוגרפיה של הארץ הפכה את תנועות הגייסות לקשות, והפכה את הלחימה ליקרה יותר ופחות יעילה. שתי המדינות נאבקו בקשיים בתוך המושבות שלהם. המלריה הייתה נפוצה וקטלנית. בסופו של דבר, נתיבי הסחר האלה מעולם לא נכנסו לשימוש. ב -1904, הצרפתים והאנגלים הניחו בצד את ההבדלים הרבים ביניהם עם וחתמו על הסכמה הדדית וסיימו את המחלוקת בדרום מזרח אסיה.

צרפת המשיכה לכבוש שטחים נוספים בסיאם עד 1907, כאשר סיאם ויתרה עליהם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מלחמת סיאם–צרפת בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Stuart-Fox, Martin (1997). A History of Laos. Cambridge University Press. pp. 24–25
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 Simms, Peter; Simms, Sanda (2001). The Kingdoms of Laos: Six Hundred Years of History. Psychology Press. pp. 206–207. ISBN 0700715312. Retrieved 22 August 2015.
  3. ^ 3.0 3.1 Ooi, Keat Gin (2004). Southeast Asia: A Historical Encyclopedia, from Angkor Wat to East Timor. ABC-CLIO. pp. 1015–1016.
  4. ^ 4.0 4.1 Dommen, Arthur J. (2001). The Indochinese Experience of the French and the Americans: Nationalism and Communism in Cambodia, Laos, and Vietnam. Indiana University Press. p. 18.
  5. ^ e Pouvourville, Albert (1897). "L'affaire de Siam, 1886-1896". Chamuel
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 he Peoples and Politics of the Far East (1895) by Sir Henry Norman, p.480-481 [1]
  7. ^ "Commerce in War" by Llewellyn Archer Atherley, p.182. Books.google.com. 1907. Retrieved 2012-02-03.
  8. ^ "archive" (PDF). New York Times. Retrieved 2012-02-03.
  9. ^ "The Case of Kieng Chek Kham Muon before the Franco-Siamese Mixed Court. Constitution of the Mixed Court and rules of procedure". Archive.org. Retrieved 2012-02-03.
  10. ^ "Official history of Tilleke & Gibbons". Tillekeandgibbins.com. Retrieved 2012-02-03.
  11. ^ Loos, Tamara (2006). Subject Siam: Family, Law, and Colonial Modernity in Thailand. Cornell University Press. pp. 59–60