מלחמת סיאם–צרפת
 | |||||
| תאריך | 1893 | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
הודו-סין הצרפתית  | ||||
| |||||
  | |||||
.svg){kind=small}
מלחמת סיאם–צרפת (באנגלית: The Franco-Siamese War) ב־1893 הייתה עימות בין הרפובליקה הצרפתית השלישית לבין ממלכת סיאם.
אוגוסט פאווי, סגן הקונסול הצרפתי בלואנג פרבאנג ב־1886, היה הסוכן הראשי בקידום האינטרסים הצרפתיים בלאוס. פעילותו, שניצלה את חולשתה של סיאם באזור ואת הפלישות התקופתיות של המורדים הווייטנאמים מטונקין, הגבירה את המתיחות בין בנגקוק לפריז. העימות הגיע לסיומו בתקרית פקנאם, שבמהלכה שטו ספינות תותחים צרפתיות במעלה נהר הצ’או פראיה והטילו מצור על בנגקוק. בעקבות זאת נאלצה סיאם להסכים למסירת שטחים נרחבים, המרכיבים את רוב לאוס של ימינו לצרפת, מהלך שהוביל להתרחבות מהותית של הודו-סין הצרפתית.
עימות זה בא בעקבות מלחמות אוהו (1865–1890), שבמהלכן ניסתה סיאם לבסס שליטה בצפון סיאם ובטונקין.
הרקע
[עריכת קוד מקור | עריכה].svg)
העימות החל כאשר המושל הכללי של הודו־סין הצרפתית, ז’אן דה לאנסאן, שלח את אוגוסט פאווי כקונסול לבנגקוק במטרה להחיל שלטון צרפתי על לאוס. ממשלת בנגקוק, שסברה בטעות כי תזכה לתמיכת בריטניה, סירבה לוותר על שטחים ממזרח לנהר המקונג, ובמקום זאת חיזקה את נוכחותה הצבאית והמנהלית באזור.
המתיחות הגיעה לשיאה בעקבות שני אירועים נפרדים: בספטמבר 1892 גירשו המושלים הסיאמיים בחמואן ובנונג קאי שלושה סוחרים צרפתים מאזור המקונג התיכון; שניים מהם, שמפנואה ואסקילו, גורשו בחשד להברחת אופיום.[1][2] זמן קצר לאחר מכן התאבד הקונסול הצרפתי, ויקטור-אלפונס מאסי (Victor-Alphonse Massie), בדרכו חזרה לסייגון. בצרפת נוצלו אירועים אלה בידי החוגים הקולוניאליים (Parti Colonial) כדי ללבות רגשות לאומניים אנטי־סיאמיים וליצור עילה להתערבות צבאית צרפתית.[3]
מותו של מאסי הותיר את אוגוסטה פאבי כקונסול הצרפתי החדש. במרץ 1893 דרש פאווי כי סיאם תפנה את כל המאחזים הצבאיים בצד המזרחי של נהר המקונג מדרום לחאמאן, בטענה שהשטח שייך לווייטנאם. כדי לאכוף את דרישותיהם שלחו הצרפתים לבנגקוק ספינת-תותחים, שעגנה בנהר הצ'או פראייה ליד הנציגות הצרפתית.
הסכסוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר סיאם דחתה את הדרישות הצרפתיות, שלח לאנסאן באפריל 1893 שלושה טורים צבאיים אל האזור השנוי במחלוקת כדי לבסס שליטה צרפתית. שמונה מוצבים סיאמיים קטנים ממערב למקונג נסוגו עם התקרבות הטור המרכזי, אך התקדמותם של הטורים האחרים נתקלה בהתנגדות סיאמית. בצפון הוטלו הכוחות הצרפתיים במצור על האי קונג, ובמהלכו נשבה מפקד הכוח הצרפתי. בדרום התקדמה ההשתלטות הצרפתית ללא קושי בתחילה, אך הסתיימה במארב סיאמי בכפר קנג קרט, שבו נהרג מפקח המשטרה הצרפתי גרוסגורין.[4]
הריגתו של גרוסגורין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המפקח גרוסגורין היה מפקח צרפתי ומפקד של מיליציה וייטנאמית בלאוס. כמו אוגוסטה פאווי, הוא היה מעורב בכמה מסעות צבאיים באזור.[5] הוא היה באחד הכוחות הצבאיים הצרפתיים שנשלחו באפריל 1893 על ידי המושל הכללי, לחצות את ההרים לאזור לאו של חאמאן[2] כדי לתפוס את השטח הנתון למריבה. הכוח הצבאי בראשותו הצליח בתחילה בעדיפת הכוח הסיאמי בחאמאן ב־25 במאי.[4]
זמן קצר לאחר מכן, ב־5 ביוני, ארגן הנציב הסיאמי מארב הפתעה על הכפר קין קט, שם חנה גרוסגורין, שהיה מרותק למיטת חוליו עם המיליציה שלו. נראה כי הנציב הונחה על ידי נציגי ממשלת סיאם להביא לנסיגתם של הצרפתים ואם לא, יש צורך בלחימה במלוא הכוח.[2][6] המארב הביא להריסת הכפר ולהריגתם של גרוסגורין ו -17 וייטנאמים. המארב הסיאמי ומותו של גרוסגורין, שימש בסופו של דבר כעילה להתערבות צרפתית חזקה.
תקרית פאקנאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]כתוצאה מכך, היחסים בין בנגקוק לבין מעצמות המערב נפגעו, וצרפת דרשה פיצויים. הבריטים שלחו שלוש ספינות של חיל הים אל פתח נהר הצ'או פראייה, למקרה שיהיה צורך בפינוי אזרחים בריטים.[1] הצרפתים צעדו עוד צעד אחד קדימה ביולי 1893 על ידי הבאת שתי ספינות קרב לשוט על הצ'או פראייה לכיוון בנגקוק, ללא אישור של סיאם. הספינות נתקלו באש ממבצר בפקנאם ב -13 ביולי 1893.[7] הצרפתים השיבו אש וכפו את דרכם לבנגקוק.[2]
עם תותחים שכוונו לארמון הגדול בבנגקוק, העבירו הצרפתים אולטימטום לממשלה בסיאם, כי ב־20 ביולי תמסור לצרפת את השטח שממזרח למקונג ותסלק משם את כוחותיה ותשלם פיצוי של שלושה מיליון פרנק תמורת פיצוי על הלחימה בפאנקאם, ותעניש את האחראים להרג באזור השנוי במחלוקת. [2] כאשר סיאם לא מילאה מיד את האולטימטום, הציתו הצרפתים את החוף הסיאמי.[2]
בסופו של דבר נכנעו הסיאמים לתנאים הצרפתיים במלואם, לאחר שלא מצאו כל תמיכה מצד הבריטים.[3] בנוסף, דרשו הצרפתים ערובה לכיבוש זמני של צ'נטבורי ופירוז של באטמבאנג, סיאם ריפ ואזור של 25 קילומטר על הגדה המערבית של המקונג. הסכסוך הוביל לחתימה על האמנה הצרפתית-סיאמית, ב-3 באוקטובר 1893.[2]
המשפט הצרפתי-סיאמי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות הריגתו של גרוסגורין, ממשלת סיאם הצביעה על פרה יוט הנציב של מחוז קמון, כאחראי להרג של הקצין הצרפתי, אם כי הוא זוכה בתחילה מעוול במשפט שנערך במארס 1894.[6][8] לאחר מכן התכנס ביוני 1894 "בית משפט מעורב צרפתי-סיאמי".[6] בית המשפט קבע כי פרה יוט הביא כוחות נוספים כדי להקיף את הבית בכפר שבו שכב הקצין הצרפתי חולה. גרוסגורין והווייטנאמים, שלא הצליחו להימלט - נהרגו, ולאחר מכן הוצת הבית על פי הוראותיו של פרה יוט.[9]
בהסכם משותף בין הסיאמיים לצרפתים, גזר הדין של פרי יוט נדון לעשרים שנות שירות עונשין. עורך-הדין של ההגנה היה עורך-הדין הציילוני ויליאם אלפרד טילקה, שלימים הפך לתובע הכללי של סיאם.[10][11]
ההשלכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסיאמים הסכימו לוותר על לאוס לצרפת, שהרחיבה את הודו-סין הצפונית. ב־1896 חתמה צרפת על חוזה עם בריטניה שהגדיר את הגבול בין לאוס לשטח הבריטי בבורמה העליונה. ממלכת לאוס הפכה לפרוטקטוראט, שנוהל על ידי המושל הכללי של הודו-סין הצרפתי שישב בהאנוי.
לצרפתים ולבריטים היו אינטרסים חזקים בשליטה על חלקים מהודו-סין. פעמיים בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה הם היו על סף מלחמה על שתי דרכים שהובילו ליונאן, אבל כמה קשיים עצרו אותם מלצאת למלחמה. הגאוגרפיה של הארץ הפכה את תנועות הגייסות לקשות, והפכה את הלחימה ליקרה יותר ופחות יעילה. שתי המדינות נאבקו בקשיים בתוך המושבות שלהם. המלריה הייתה נפוצה וקטלנית. בסופו של דבר, נתיבי הסחר האלה מעולם לא נכנסו לשימוש. ב -1904, הצרפתים והאנגלים הניחו בצד את ההבדלים הרבים ביניהם עם וחתמו על הסכמה הדדית וסיימו את המחלוקת בדרום מזרח אסיה.
צרפת המשיכה לכבוש שטחים נוספים בסיאם עד 1907, כאשר סיאם ויתרה עליהם.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 Stuart-Fox, Martin (1997). A History of Laos. Cambridge University Press. pp. 24–25
- 1 2 3 4 5 6 Simms, Peter; Simms, Sanda (2001). The Kingdoms of Laos: Six Hundred Years of History. Psychology Press. pp. 206–207. ISBN 0700715312. Retrieved 22 August 2015.
- 1 2 Ooi, Keat Gin (2004). Southeast Asia: A Historical Encyclopedia, from Angkor Wat to East Timor. ABC-CLIO. pp. 1015–1016.
- 1 2 Dommen, Arthur J. (2001). The Indochinese Experience of the French and the Americans: Nationalism and Communism in Cambodia, Laos, and Vietnam. Indiana University Press. p. 18.
- ↑ e Pouvourville, Albert (1897). "L'affaire de Siam, 1886-1896". Chamuel
- 1 2 3 he Peoples and Politics of the Far East (1895) by Sir Henry Norman, p.480-481 [1]
- ↑ "Commerce in War" by Llewellyn Archer Atherley, p.182. Books.google.com. 1907. Retrieved 2012-02-03.
- ↑ "archive" (PDF). New York Times. Retrieved 2012-02-03.
- ↑ "The Case of Kieng Chek Kham Muon before the Franco-Siamese Mixed Court. Constitution of the Mixed Court and rules of procedure". Archive.org. Retrieved 2012-02-03.
- ↑ "Official history of Tilleke & Gibbons". Tillekeandgibbins.com. Retrieved 2012-02-03.
- ↑ Loos, Tamara (2006). Subject Siam: Family, Law, and Colonial Modernity in Thailand. Cornell University Press. pp. 59–60