מסיבת צחצוח
בעגה הפוליטית האוסטרית של שנות ה-30, מסיבת צחצוח (בגרמנית: Reibpartie) הייתה מונח ששימש לתיאור קבוצות של יריבים פוליטיים שנאלצו לעבור השפלה בציבור, הידועה בכינויה "שפשוף" (Ausreiben), הסרת סיסמאות פוליטיות שלא היו רצויות לשלטון.
"המוני המנקים" של המדינה התאגידית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז קיץ 1933, המשטר האוטוריטרי של המדינה התאגידית (קורפורטיזם) באוסטריה השתמש ב"חוליות ניקיון" נגד הכתובות של הנאציונל-סוציאליסטים שהיו אז בלתי חוקיים: תומכי הנאצים המקומיים נאלצו להסיר בפומבי את הסיסמאות שחברי קבוצתם כתבו בסתר. ניתן להבין את המונח באנלוגיה אירונית לביטויי לחימה של קתוליות פוליטית כגון "עדר סוער" (Sturmschar), ובאוסטריה - "עדר אוסטרי סוער" (Ostmärkische Sturmscharen). עם זאת, חולשתה של השיטה האוטוריטרית הקתולית התבררה. אנשים סירבו לעבוד בצוות הניקיון. בחוזר למנהלי האבטחה ומחלקות המשטרה הפדרלית בנובמבר 1933, הדירקטוריון הכללי לביטחון הציבור הצהיר כי הגיוני "להימנע משימוש בעובדי ציבור בעת הרכבת מה שנקרא 'חוליות ניקיון' למען שמירה על המוניטין וסמכות הרשויות, אלא אם תופסים את המבצעים בעת מבצע ישיר או שהאנשים הנוגעים בדבר סייעו למעשה הפלילי בגישה הנוכחית שלהם." [1] צוותי הניקיון של מדינת התאגיד צוינו לאחר מכן כ"הצדקה" ל"מסיבת הצחצוח" של 1938. [2]
פוגרום האנשלוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – שואת יהודי אוסטריה
"מסיבות הצחצוח" שבהן יהודים שטפו רחובות בתקופת האנשלוס במרץ 1938 היו ברמה עזה יותר של השפלה ולעג. ההתגייסות של נאצים במסגרת משאל העם שתכנן הקנצלר קורט שושניג הובילה לרשימת סיסמאות אנטי-נאציות ופרו-אוסטריות בנוף העירוני של וינה ובמקומות אחרים. כדי לחסל את הסיסמאות הללו במהירות האפשרית, נקראו מתנגדים פוליטיים למשטר, אך בעיקר אזרחים יהודים שלא היו מעורבים במאבק הפוליטי. [3] משקיפים מבחוץ כמו ג'ורג' אריק רו גדי והסופר קרל צוקמאייר תיארו את מסיבות הצחצוח. צוקמאייר, באוטוביוגרפיה שלו (1966) תיאר זאת "כציור סיוט של הירונימוס בוש [...]. האוויר התמלא בצווחה צווחנית, פראית והיסטרית מגרונם של גברים ונשים, שהמשיכה במשך ימים ולילות. האנשים איבדו את פניהם, כמו פרצופים מעוותים: חלקם בפחד, אחרים בשקרים, אחרים בניצחון פרוע, מלא שנאה. [...] חוויתי את הימים הראשונים של השלטון הנאצי בברלין. לא ניתן היה להשוות שום דבר מזה לימים ההם בווינה. […] מה שהשתחרר כאן היה התקוממות של קנאה, טינה, מרירות, עיוורון, נקמנות זדונית - וכל שאר הקולות נידונו לשתיקה."
ההתפרצות הפתאומית של אלימות משתוללת ברחובות וינה לא מעידה על אנטישמיות קיצונית יותר בקרב אוסטרים או וינאים מאשר בקרב גרמנים. נראה שההיסטוריה האוסטרית בין 1933 ל-1938, האיסור של חמש שנים על ה-NSDAP וכליאתם של פקידים נאצים רבים במחנות, עוררו התפרצויות שנאה בקרב הנאצים האוסטרים, שעד אז דוכאו באוסטריה וביקשו התחשבנות אישית במרץ 1938. בתקופת האיסור על המפלגה הנאצית, אנשים בעלי קשרים לעולם התחתון הצליחו להתפתח. ההתפרצות הפתאומית של אלימות "מסיבות הצחצוח" הייתה קשורה גם להתפתחויות המהירות במהלך ה"אנשלוס". ביום שישי, 11 במרץ 1938, עדיין לא ידעו הנאציונל-סוציאליסטים האוסטרים שהם יהיו בשלטון ביום ראשון. [4]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מבנה ודינמיקה של נציונל-סוציאליזם בלתי חוקי באזור התעשייה של שטיריה העליונה ב-1933/34, קורט באואר, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת וינה, 1998 (PDF; 1.1 MB).
- גוגל ספרים.
- פטרה מאיירהופר: "מסיבת צחצוח". ניתוח תמונה עבור "סמלים של רדיפה". בתוך: מודול מקוון של זיכרון תדמית פוליטי אירופאי. אייקונים ואיקונוגרפיות של המאה ה-20, 09/2009.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הטענה הייתה ש"נוטריונים, עורכי דין, עורכי דין מתלמדים ופקידי פרקליטות חולקו לקבוצות ניקיון. העובדה שאנשים כאלה היו חברים במפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית אינה מספיקה כשלעצמה כדי לאלץ אותם לעבוד בצוותי ניקיון" (Diplomarbeit Kurt Bauer: Struktur und Dynamik des illegalen Nationalsozialismus in der obersteirischen Industrieregion 1933/34, Universität Wien, 1998, Fußnote 201, S. 86).
- ^ Emmerich Tálos, Wolfgang Neugebauer, Christine Schindler: Austrofaschismus: Politik, Ökonomie, Kultur, 1933–1938. Münster 2005, S. 105.
- ^ Vgl. Carl Merz, Helmut Qualtinger: Der Herr Karl: „בבניין הקהילה היה יהודי, פלוני טננבאום. מכל בחינה אחרת - אדם נחמד. היו דברים שנכתבו נגד הנאצים על המדרכה... והוא נאלץ לנגב את זה. ... שאר היהודים [גם] ... לקחתי אותו לשם לנגב. ... מישהו היה צריך למחוק את זה... כלומר, המטפל [בנושא] היה קצת נאצי. ……“
- ^ Martin Haidinger, Günther Steinbach: Unser Hitler. Die Österreicher und ihr Landsmann. Ecowin, Salzburg 2009, ISBN 978-3-902404-71-8, S. 357.