קורפורטיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הקורפורטיזם, או השיטה הקורפורטיבית, היא שיטת ממשל פוליטית-כלכלית, במרכזה נמצאים הקורפורציות, איגודים מקצועיים, שכוללים את העובדים ואת מעבידיהם. מקור המילה "קורפורציה" במילה הלטינית corpus, שפירושה "גוף".

קורפורטיזם באיטליה הפשיסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיטה הקורפורטיבית צמחה באיטליה בסוף המאה ה-19, והגיע לשיאה באיטליה הפשיסטית בשנות העשרים של המאה העשרים, כתחליף לליברליזם ולסוציאליזם. לראשונה העלה את הרעיון האפיפיור לאו השלושה-עשר בשנת 1891, כתחליף למלחמת המעמדות. הצעה זו השפיעה על ארגוני עובדים קתוליים, כמשקל נגד להשפעה של ארגוני עובדים סוציאליסטיים. הפטריוט האיטלקי גבריאלה ד'אנונציו והאנרכו-סינדיקליסט Alceste de Ambris הכניסו את הקורפורטיזם לחוקת פיומה.

בניטו מוסוליני שילב את הקורפורטיזם בתוך עקרונות הפשיזם. הוא הקים באיטליה הפשיסטית 22 קורפורציות, וביולי 1926 הוקם משרד לקורפורציות, שתפקידו לקבוע שכר ותנאי עבודה ולווסת את הכלכלה. הקורפורציות נועדו לעסוק בתיאום יחסי העבודה תוך צמצום סכסוכים, שהרי בכל קורפורציה מיוצגים כל הצדדים ליחסי העבודה, שהם פשיסטים נאמנים, שלא יבזבזו זמנם בסכסוכי עבודה. הרמוניה כזו בין עובדים למעבידים מתאפשרת בזכות המשטר הפשיסטי, שבו היחיד משועבד לצרכיה של המדינה.

ב-1929 הכריז מוסוליני שהניגוד בין הון לעבודה הסתיים, ושני הצדדים ליחסי העבודה פועלים מתוך שוויון גמור של זכויות וחובות. הוא אף הציע שסמכויות חקיקה בתחומי כלכלה יועברו מהפרלמנט לקורפורציות ואמר "המדינה הפשיסטית, או שהיא קורפורטיבית או שהיא לא כלום".

למעשה השיטה הקורפורטיבית באיטליה לא התממשה. אף שהמדינה הצליחה להכניע את העובדים, לא היה בכוחה לשלוט במעבידים. מצב זה לא הפריע להתפתחותה של ביורוקרטיה קורפורטיבית ענפה, שמטרתה ותועלתה לא היו ברורים, ועיקר פעולתה היה הבטחת המשך קיומה.

קורפורטיזם במדינות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטה הקורפורטיבית נעשה כיום שימוש מוגבל במקסיקו.

נאו-קורפורטיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלטות פוליטיות רבות בחברה הן תולדה של שותפות בין המגזרים במשק למדינה. לדוגמה: איגודי התעשיינים, איגודי הפועלים והמדינה.

השיטה מנסה לקדם את הכלכלה של המדינה. המדינה לא רוצה תחרות אלא לשבת עם המעסיקים והעובדים ואז לקבל החלטות על היחסים בין העובדים למעסיקים, זכויות, חובות וכו'. המדינה היא שחקנית מרכזית שנותנת את המילה האחרונה.

יש גם מדינות שמגיעות להסכמים עם אנשי הדת: אנשי הדת ידאגו לחינוך ולמשפט, ובתמורה הם יתמכו במדינה. המדינה מרוויחה כלכלה משגשגת. המעסיקים מרוויחים שקט תעשייתי, והפועלים מרוויחים חלק מרצונותיהם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]