מעברת באר שבע - חצרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעברת באר שבע - חצרים הוקמה בשנת 1950 סמוך לבאר שבע. המעברה פורקה באוקטובר 1957 ואחרוני תושביה הועברו לדירות קבע בבאר שבע.[1]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הראשונות להקמת מדינת ישראל החל גל עלייה גדול של יהודים לארץ. בעקבות זאת נוצרה בעיה של שילוב, קליטה ומציאת תעסוקה לעולים החדשים. בהתאם לרעיון של לוי אשכול, הוחלט באביב 1950 להוציא עולים ממחנות העולים ולשכנם בארץ במחנות מעבר שקיבלו את השם מעברות. בעידוד משרד העבודה, החלה מחלקת הקליטה של הסוכנות להוציא אלפי משפחות עולים מהמחנות ופיזרה אותם במחנות המעבר השונים ברחבי הארץ עד בניית שיכונים בשבילם. 

המדיניות הזמנית של פיזור העולים בארץ התבססה על עקרון הזמינות: יש לענות על צו השעה. רוב העולים החדשים התעקשו לגור במרכז ורק מיעוטם הופנה לעיירות הפיתוח בדרום. הזמינות כללה גם את תעשיית הטקסטיל, הזולה בהשקעה והעתירה בעבודה, שהתרכזה בנגב. בבאר שבע הוקמו יותר מעברות מאשר בתל אביב, שכן תל אביב התנגדה להקים מעברות בשטחה, ואילו דוד טוביהו, לימים ראש עיריית באר שבע, הבין שפיתוח באר שבע מותנה ביישובה בעולים חדשים, שהם כחומר ביד היוצר . לא היה לו ספק שאת הנגב ייבנו עולים חדשים, דווקא משום שאין להם בית אחר.[2]

בהתאם למדיניות זו, ביוני 1950 קיבל ראש עיריית באר שבע, דוד טוביהו, מכתב שבו נאמר שמחלקת הקליטה של הסוכנות תקים מחנה עבודה לשיכון הזמני של 650 משפחות עולים. מחלקת הקליטה שלחה נציג מיוחד שידאג להקמת המחנה.

למעשה הוקמו שני מחנות אוהלים בעלי אופי עירוני, מעברה א' ומעברה ב'. תושבי המעברה הורכבו בעיקר מתושבי מחנות העולים באר יעקב, בית ליד ופרדס חנה ומעולים חדשים נוספים שהגיעו לארץ.[3]

התנאים במעברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגורים בשתי המעברות היו באוהלים, פחונים, בדונים וצריפי עץ. הצריפים היו מורכבים מחדר שינה אחד וסלון שבהם היו שולחן מרובע קטן ומיטות ברזל שעליהן מזרנים ושמיכות. בצריף היה כיור במטבח שבו היו מים זורמים.[4]

בתחילה לא היו כבישים פנימיים, הביוב זרם בתעלה פתוחה בתוך המחנה והוצאת האשפה הייתה פעמיים בשבוע. מקלחות ושירותים היו ציבוריים. מבחינה רפואית, הייתה מרפאה עם מצבת כוח אדם חסרה. היו מעט רופאים ואחיות והיה גם מחסור במיטות וחדרי טיפול. בשנים הראשונות של המעברה דווחו מקרים רבים של מחלות הגזזת והגרענת. הגזזת לא טופלה, אבל בגרענת כן היה טיפול חלקי.

מבחינה חינוכית, 20% מאוכלוסיית הילדים לא הלכו למוסדות הלימוד השונים בגלל בעיית לבוש והזנחה, וב-1951 היו עדויות על ילדים עזובים ומוזנחים שהלכו עירומים במעברה ולא הופיעו ללימודים. מאוחר יותר הוקמו במעברה בית תינוקות מטעם ויצו, גן ילדים מטעם ארגון אימהות עובדות לצד תחנת "טיפת חלב" ופעוטון מטעם "הדסה" ולשכת הסעד.[5]

ב־1955 הקימה המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית מועדון במעברה ובכך יצרה מסגרת חינוכית - תרבותית בה הילדים יוכלו לבלות את שעותיהם הפנויות באווירה תרבותית - חברתית תחת השגחת מדריכים. המועדון היה פתוח כל השבוע בשעות אחר הצהריים, ובמסגרת השהיה במועדון בני הנוער יכלו לקרוא, לשחק, לעסוק במלאכת יד, לרקוד, לשיר ולהכין שיעורי בית. לחינוך הבנות שבאו למועדון הוקמו מקהלות, קבוצות ריקוד וחוגים שונים.[6] 

שירותים הכרחיים כמו אספקת מים וחשמל היו לקויים, דבר שהגביר את אי הסדר והמהומות במעברות. 

מספר בעיות נוצרו לדרי המעברה. בחורף, התושבים נאבקו במי השיטפונות ששטפו את האוהלים. ילדים הלכו לאיבוד כי הם התקשו למצוא את אוהלם בסבך האוהלים. במעברה היו בעיות של מסתננים וגניבות שגרמו למתח. בעקבות בעיית הגניבות הייתה מחאה גדולה של התושבים, ולא פעם הם התקהלו ליד תחנת המשטרה.

ניהול המעברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקיד ניהול המעברות היה בידי מחלקת הקליטה של הסוכנות. תפקודה של מחלקה זו היה לקוי וסבל מחילופי אנשים. בתחילת שנת 1950 הוסכם שהסוכנות תקבל את האחריות על מתן שירותי סעד וחינוך למחנה העולים אך העירייה והסוכנות המשיכו לדון על האחריות על תשלום המים וענייני הבריאות .

בסוף שנת 1950, העירייה התקשתה לספק את השירותים השונים למעברה, בעיקר חשמל מים ושמירת הסדר הכללי. באחד המחנות היו התפרעויות, מקרים של דקירות סכין והלקאת פקידי המחנה. בגלל החוסר בשירותים השונים במחנה התעכבו הפעילויות הכלליות במחנה כמו הנחלת הלשון.

בינואר 1951 סוכם שיצומצם מנגנון הסוכנות במעברות והטיפול יועבר לידי הרשות המוניציפלית- באר שבע. חודש לאחר מכן, בפברואר 1951, התפרסם צו של הכנסת הקובע שהרשויות המקומיות הן האחראיות למתן השירותים המוניציפליים למעברות, מחנות העבודה ושכונות המעבר. באביב 1951, תחום השיפוט של העיירה באר שבע הוגדל ונקבע שהטיפול במעברה המונה כ-3,000 נפש הוא באחריותה. העירייה התקשתה לנהל את כל תחומי החיים במעברה והיא נעזרה בגופים חיצוניים.[7]

מעורבות הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1950 סיפק צה"ל למעברה חשמל אך בשנת 1951 הוא סירב להמשיך לעשות זאת בטענה שעיריית באר שבע אחראית לקיום המעברה ולתחזוקתה. 

המצב הקשה במעברות ואווירת הפריצות והשחיתות בשנת 1951 הוביל לחזרת ההתערבות של צה"ל. הצבא מינה מפקד צבאי שהיה אחראי לענייני המעברה והוא השתתף בדיונים השונים למען הפעלה נאותה של החיים במעברה. לאחר שיתוף הפעולה עם הצבא, נראה שחלה הטבה בתנאי החיים במעברה. הצבא חילק את מחנה העבודה ל-8 מחנות משנה ונתן לכל אוהל מספר. לכל מחנה הצבא סיפק חייל וחיילת, שתי חובשות צבאיות וארבע חיילות לטיפול בטיפת חלב. אנשי הצבא היו אחראים על מערכות הניקיון והתברואה ולעיתים עזרו למשפחות ברחיצת ילדיהם. הצבא ארגן כ-400 ילדים בגדנ"ע, ובחגים הם יצאו למחנה של 4 ימים ביוזמתם . 

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1950 חיו כ-2,300 נפשות בשתי המעברות. באוקטובר 1951 היו רשומים במעברות 4,872 אנשים, שמהם 3,310 חיו במעברה בפועל. יתר האנשים היו רשומים במעברה לצורך קבלת שיכון כשיגיע תורם.

לפי מחלקת הקליטה של הסוכנות, בשנת 1952 היו בשתי המעברות 2,164 איש. במעברה א' היו 342 משפחות ו-104 אנשים בודדים שהם 1,574 נפשות. 

מדינות המוצא של העולים: ממוצא רומני היו 71 משפחות ובסך הכל 144 אנשים, ממוצא תימני היו 86 משפחות ובסך הכל 322 נפשות. ממדינות האסלאם האחרות (פרס, מרוקו, עיראק, תוניסיה ואלג'יריה) היו 289 משפחות ובסך הכל 1098 נפשות. 

במעברה ב' היו 173 משפחות ו-61 אנשים בודדים שהם 590 אנשים. 

החלוקה לפי מדינות המוצא: ממדינות אירופה (בעיקר רומניה) היו 190 משפחות ובסך הכל 451 נפשות, מארצות האסלאם היו 2 עולים בודדים, ו 42 משפחות שהיוו 137 נפשות.

סופה של המעברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפשר לראות ירידה במספר העולים במעברות בשנת 1952 לעומת אוקטובר 1951. בשנת 1953 הייתה עוד ירידה במספר יושבי המעברות ל-1,647 נפשות. ירידה זו נובעת מתהליך הזרמת העולים לעיר שהתרחש ב-1952. באותה תקופה לא היו במעברה עולים שהגיעו מצפון או דרום אמריקה וחלה עלייה באחוז יוצאי אירופה הנמצאים במעברות .

מעברת באר שבע פורקה בשנת 1957 מפני שהצריפים בה שמשו בעיקר למקום ליצאניות.[8]

מעברת חצרים פורקה בשנת 1968 בגלל נוכחות גדולה של עבריינים שהשפיעו לרעה על הילדים הקטנים שגודלו במעברות והובילו אותם לעולם הפשע. כדי "לחסל" את המעברה החליטו להחיל מדיניות של "חד סימטריות". מדיניות זו אומרת שאנשים חדשים לא מתקבלים למעברה, רק היציאה ממנה אפשרית. הצריפים של התושבים שקיבלו יחידת דיור ויצאו ממנה נהרסו ואספקת המים לא התחדשה לשום מבנה חדש שקם במעברה.[9]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איתן כהן, "רכיבי הסטיגמה - באר שבע כסמל לנחשלות עירונית בשנות השבעים והשמונים" בתוך באר שבע העיר הרביעית הוצאת כרמל, ירושלים, תשס"ו – 2006. עמ' 227 – 235.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "מפרקים את המעברה הישנה בבאר שבע". עיתון חרות 27.22.1957: עמוד 4.
  2. ^ גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל - עם הפנים אל הנגד - חלק א, הוצאת ספרים אריאל, תשס"ב - 2001
  3. ^ נעמי פרג'י, באר שבע - בירת הנגב - עיר עולים, עבודת דוקטורט, עמ' 20-24
  4. ^ סמדר, שיר. "שירת מרים - סיפוריה של מרים פרץ". ידיעות אחרונות 2012: עמוד 28.
  5. ^ נעמי פרג'י, באר שבע - בירת הנגב - עיר עולים, עבודת דוקטורט, עמ' 25-26
  6. ^ "מועדונים לילדים". עיתון דבר 24.08.1995.
  7. ^ נעמי פרג'י, באר שבע - בירת הנגב - עיר עולים, עבודת דוקטורט, עמ' 24-25
  8. ^ "מפרקים את המעברה הישנה בבאר שבע". עיתון חרות 27.11.1957: עמוד 4.
  9. ^ "ראש עיריית באר שבע, אליהו נאווי: 'מעברת חצרים תחוסל עד סוף 1968'". עיתון מעריב 10.3.1966: עמוד 18.