גזזת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גזזת
תחום מחלות זיהומיות עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום אנטומי גבה עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים ומאגרי מידע
eMedicine 1091351 עריכת הנתון בוויקינתונים
MeSH D014006
סיווגים
ICD-10 B35.0 עריכת הנתון בוויקינתונים
ICD-11 1F28.0 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
קרקפת של חולה גזזת
גזזת על העור בתצורה הדומה לפטרת העור

גזזתלועזית: tinea capitis) היא מחלת עור פטרייתית, הנגרמת על ידי פטריות דרמטופיטיות העלולות לחולל גם מחלות אחרות. שלושת הסוגים העיקריים של הדרמופיטים הם מיקרוספורום, אפידרמופיטון וטריכופיטון.

המחלה עלולה להופיע על כלל שטח העור, על הקרקפת, על השיער, הגוף, כפות הרגליים ולעיתים גם בציפורניים. התסמינים העיקריים של המחלה הם הופעת כתמים אדומים דמויי טבעת הגורמים לגירוד, פגיעה בזקיקי השיער וקרחות המתפשטות על גבי הקרקפת. על עור הקרקפת באזורים אלה נוטה להופיע קשקשת. במקרים חמורים יותר עלולות להיות הפרשות מוגלתיות מהמקום הנגוע ואף זיהומים משניים. זו מחלה מידבקת מאוד, ומועברת מאדם לאדם באמצעות מגע או באמצעות שימוש בציוד משותף, כגון מגבות ומסרקים. המחלה יכולה לעבור גם באמצעות מגע עם בעל חיים נגוע.

היסטוריה של הטיפול בגזזת בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלת הגזזת הייתה ידועה כבר בעת העתיקה ומופיעה בציורי קיר שהתגלו במצרים והיא מתוארת לראשונה על ידי קלסוס במאה הראשונה לספירה. בשנת 400 היא מוזכרת שוב בכתביו של קסיוס פליקס בחיבורו על הרפואה. גי דה שוליאק, רופא צרפתי מפורסם מהמאה ה-14, הבדיל בין חמישה סוגים של tinea. חלוקה זו תהיה תקפה עד תחילת המאה ה-19.[1]

בתחילת המהפכה התעשייתית, עם התגברות ההגירה לערים וצמיחתן של שכונות עוני, נפוצה המחלה והפכה למחלה של עניים, מהגרים ופליטים החיים בצפיפות. עקב הביטויים החיצוניים שלה בכתמים ובקרחות, תייגו אותה כמחלה מכוערת ודוחה. בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19, שלושה חוקרים, Remak‏, Gruby ו-Schoenlein, עבדו במקביל וביצעו חלוקה טקסונומית של זני הפטריות השונים אשר גורמים למחלה. חלוקה זו מקובלת ברובה עד היום. על אף הגילוי של זני הפטריות אשר הובילו להתפרצות המחלה, מציאת תרופה למחלה ארכה עוד כמאה שנים.

טיפול מסורתי בגזזת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד ראשית המאה העשרים הטיפול במחלת הגזזת התבסס בעיקר על תלישת השערות באזור הנגוע או של כל הקרקפת באופן ידני על מנת להיפטר מהנגע הפטרייתי בסיוע חומרי רפואה כעטרן, גופרית, שעווה ומי סוכר. במקרים אחרים נהגו לתת לילדים תליום-אצטט (חומר מתכתי רעיל, ששימש לעיתים גם להדברה, למשל כרעל עכברים) במינון נמוך על מנת לגרום לנשירת השיער. באופן מסורתי הורחקו הילדים נגועי הגזזת ממוסדות חינוך ולא הותר להם לחזור וללמוד בהם, אלא לאחר שהמחלה טופלה, דבר שהוביל להחזקתם בהסגר, בדרך כלל ביתי, במשך חודשים רבים ואף מספר שנים. החזקת ילדים חולי גזזת בהסגר הייתה נהוגה בכל העולם. בצרפת ובארצות הברית אף הוקמו בתי ספר מיוחדים לילדים חולי גזזת; בצרפת מוקמו בתי ספר אלה במתחם בתי החולים. הילדים שהו בבתי ספר אלה, בהסגר, עד שלוש שנים.

הקרנות רנטגן כטיפול בגזזת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1897 הציע ליאופולד פרוינד להשתמש בתופעה של נשירת שיער בהשפעת הקרנות הרנטגן לצורך טיפול במחלת הגזזת. בהמשך לפרוינד פרסם ריימונד סאבורו בשנת 1904 פרוטוקול רפואי מסודר לשימוש בקרני רנטגן כחלופה לתלישת השיער הידנית שהייתה נהוגה בטיפול בגזזת. סאבורו עבד על מחקריו בשותפות עם דוד גרובי, ממגלי פטריית הגזזת, ובמספר מחקרים נקראת הגזזת גם "מחלת גרובי-סאבורו". [2] בהמשך פרסם רוברט קיינבוק בשנת 1907 שיטת הקרנה שחילקה את הקרקפת לחמישה שדות. בשנת 1909 שיפר הורציו אדמסון את הטכניקה של קיינבוק למה שיקרא "שיטת קיינבוק-אדמסון".[3] שיטה זו, שהתפרסמה בשנת 1909 בכתב העת הרפואי "לנסט", הפכה לפרוטוקול ולשיטה הרפואית המקובלת בעולם הרפואי לטיפול בגזזת.

לאחר ההקרנה מרחו את ראשו של הילד במשחה וכיסו את ראשו במטפחת או כובע על מנת למנוע נשירת ופיזור השיער הנגוע, אשר יכול היה לגרום להדבקת הסובבים אותו. שארית השיער בעיקר בתחומי הגבולות שבין השדות המוקרנים נתלשה באופן ידני, כמו בשיטה המסורתית, באמצעות פינצטה, ולעיתים בסיוע של שעווה או עטרן להשלמה מהירה של ההליך. בדרך כלל החלה צמיחה מחודשת של שיער בריא לאחר כשישה שבועות, ותוך זמן קצר יכול היה הילד לחזור למסגרת החינוכית או החברתית בה פעל ולצאת מההסגר הביתי בו היה נתון.

הצלחת הקרנות הרנטגן בטיפול בגזזת עודדה ביצוע טיפולים המוניים מאורגנים לביעור הגזזת, בהם מבצע לביעור גזזת בקרב הקהילות היהודיות במזרח אירופה, בעיקר בפולין ובליטא, בסיוע ארגון הבריאות היהודי אז"ע-טאז,[4] במסגרתו טופלו ברנטגן 27,600 ילדים. ככלל מבצעים לביעור גזזת נעשו באופן סדיר ברוב מדינות אירופה. הבולטים שבהם המבצע לביעור גזזת בבתי הספר באנגליה בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, המבצע לביעור גזזת בשנות ה-50 ביוגוסלביה (סרביה) בסיוע ארגון יוניצ"ף, במסגרתו טופלו כ-90,000 ילדים,[5] ובפורטוגל כ-30,000 ילדים.

השימוש בהקרנות לטיפול רפואי נעשה לא רק למחלת הגזזת אלא שימש למספר רב של מחלות שונות, כגון פצעי בגרות ובלוטות מוגדלות (תימוס ותריס), וכן לטיפול בבעיות עקרות אצל נשים ונשירת שערות קוסמטית אצל נשים. טיפולים בהקרנות לגזזת היו מקובלים במדינות רבות בעולם, וקיים תיעוד לטיפולים אלה בין השאר בארצות הברית,[6] ביוגוסלביה,[7] בבריטניה,[8] בפינלנד,[9] באיטליה,[10] בסרביה,[11] באוסטרליה,[12] בקנדה,[13] בסוריה[14] ובאיראן.[15] בארצות הברית ובקנדה השימוש הנפוץ ביותר בהקרנות נעשה לטיפול בפצעי בגרות ובבלוטות-צוואר מוגדלות.[16] מספר הילדים המוקרנים מכל הסיבות שנזכרו לעיל בארצות הברית בלבד עומד על כארבעה מיליון ילדים[17]

בשנת 1977 קבע ה-FDA כי אין לטפל בהקרנות בילדים באזורי הראש והצוואר בגלל הסכנה הבריאותית בהן.[18]

טיפול תרופתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1960 נכנסה לשימוש התרופה גריזופולבין, תרופה אנטי-פטרייתית הנלקחת דרך הפה במשך כמה שבועות. מאז החליף הטיפול התרופתי את הקרנות הגזזת כטיפול העיקרי. בעקבות התפתחות זו, החליט ארגון יוניצ"ף לסייע במימון התרופה למדינות שביקשו לעבור לטיפול בגריזופולבין, בהן ישראל.

כיום מקובל הטיפול באמצעות כמה תרופות אנטי־פטרייתיות: גריזופולבין (גריפולין), טרבינפין (למיזיל), איטרקונזול (ספורנוקס) ופלוקונזול (דיפלוקן) [19].

גזזת בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית המאה העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלת הגזזת הייתה אחת המחלות הזיהומיות הנפוצות ביותר ביישוב היהודי בארץ ישראל ובקהילות יהודיות שונות בחו"ל. על פי דיווחי מחלקת העור של "הדסה" כ-40% מהילדים במוסדות החינוך בירושלים היו נגועים בגזזת.[20] בתחילת המאה ה-20 טופלו ריכוזי הגזזת בקרב יהודי היישוב הישן בירושלים על ידי ארגון "הדסה" באמצעות קרני רנטגן, והמחלה כמעט ונעלמה. יוזמי המבצע לביעור הגזזת שהחל בשנת 1925 ונימשך לסירוגין עד שנת 1938 היו פרופ' אריה דוסטרובסקי ממחלקת העור של "הדסה" ופרופ' אברהם דרוקמן ממחלקת הרנטגן של "הדסה". בשנים 1925–1928 נשלחו כ-3,500 ילדים בירושלים להקרנות במחלקת הרנטגן ב"הדסה" בניהולו של דרוקמן. בנוסף לירושלים, הוקרנו 343 ילדים בבית החולים הדסה בתל אביב. שיטת הטיפול הרנטגני שהונהגה ב"הדסה" הייתה, כמקובל, שיטת "קינבוק–אדמסון".[21]

בתל אביב טופלו חולי הגזזת על ידי הד"ר ישעיהו אליהו במכון הרנטגן הראשון שהוקם בעיר באמצע שנות העשרים, בשדרות רוטשילד פינת רחוב הרצל.[22]

על מנת למנוע התפשטות חוזרת של הגזזת על ידי ילדי עולים, שהגיעו במשך כל שנות ה-20 וה-30 לארץ ישראל, קבעו דוסטורובסקי וד"ר מרדכי ברכיהו, מנהל מחלקת ההיגיינה של "הדסה", כי כל העולים וילדיהם יעברו בדיקות מאורגנות עם בואם לאיתור מוקדם של מחלות מידבקות ובאופן מיוחד גרענת וגזזת. עולים ממזרח אירופה וילדיהם נבדקו בדרך כלל בדיקות קדם-עלייה בארצות מוצאם,[23] ואם היה צורך טופלו לפני עלייתם.

במקרים של סירוב הורי הילדים החולים לשלחם לטיפול רנטגני, הורחק הילד מבית הספר. ילדים לא הורשו לחזור לבית הספר אלא אחרי המצאת אישור שאכן עברו את הטיפול הרנטגני הנידרש. מימון הקרנות הרנטגן נעשה במשותף על ידי מחלקת ההיגיינה של בתי הספר והרשויות המקומיות. עלות הטיפול בילד הייתה 1.5 לירה ארץ ישראלית.

הגזזת הייתה שכיחה במידה מרובה גם בקרב התושבים הערבים, אשר שלחו את ילדיהם לטיפול במכוני רנטגן פרטיים בתל אביב, ביפו, בחיפה ובירושלים. לקראת סוף תקופת המנדט נעלמה הגזזת כמעט לחלוטין בקרב התלמידים היהודים.

בעלייה ההמונית לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת הגזזת

עם העלייה ההמונית בשנות ה-40 וה-50 הופיעו שוב מקרים רבים של גזזת, בעיקר בקרב ילדי העולים מאסיה ומצפון אפריקה, עקב צפיפות ותנאי תברואה לקויים. בראשית שנות ה-50 יזם משרד הבריאות מבצע לביעור גזזת בקרב ילדי העולים. במסגרת זו נשלחו ילדים לטיפול רנטגני בגזזת במכוני הרנטגן של "הדסה" בירושלים ובתל אביב, במחנה הילדים שנלר ובמחנה העולים בראש העין, שנוהלו אף הם על ידי "הדסה". קופת החולים הכללית הפעילה מרכז טיפולי במכון הרנטגן של מרפאת זמנהוף בתל אביב ובמכון הרנטגן שלה בחיפה. החל משנת 1952 ריכזה מדינת ישראל את רוב הילדים לטיפול נגד גזזת בבית החולים לגזזת וגרענת שהוקם במחנה העולים שער העלייה. החל משנת 1953 הוחל בטיפול רנטגני בגזזת גם בבית החולים תל השומר. גורם מרכזי שפעל לביעור הגזזת ואף סייע ברכישת מכונות רנטגן לשם כך היה ארגון יוניצ"ף (UNICEF), קרן הסיוע הבינלאומית לילדים של האו"ם. יוניצ"ף היה המפעיל המרכזי בהקרנות רנטגן גם ביוגוסלביה ובסוריה ואף סיפק את שתי מכונות הרנטגן שפעלו במחנה שער העלייה בישראל.[24]

מראשית הקמתו קבע משרד הבריאות כי האחריות הרפואית לפיקוח על כל הפעילות הרנטגנית לביעור הגזזת בישראל תימסר לידיה של מחלקת העור והרנטגן של "הדסה" בראשותם של דוסטורבסקי ודרוקמן. במקביל לביעור הגזזת המאורגן בישראל פעלו גורמי עלייה ובריאות לביעור הגזזת בקרב ילדי המועמדים לעלייה במדינות השונות, ובעיקר בצפון אפריקה שם היה קיבוץ העולים המרכזי. האחריות למבצע הגזזת בקרב הקהילה היהודית בצפון אפריקה נמסרה לארגון אז"ע - ארגון הבריאות היהודי שפעל גם בקהילות היהודיות במזרח אירופה. פרופ' משה פריבס, חבר הנהלת אז"ע, לימים נשיא אוניברסיטת בן-גוריון והדיקן המייסד של בית הספר לרפואה בה, נסע לצפון אפריקה בשנת 1947 ולאור ביקורו שם גיבש את התוכנית הכוללת לביעור מחלות זיהומיות בקרב המיועדים לעלייה. המבצע לביעור המחלות הזיהומיות בצפון אפריקה ניקרא .T.T.T, על שם שלוש המחלות המובילות; גזזת (Tinea), גרענת (Trachoma) ושחפת (Tuberculosis). בצפון אפריקה טופלו בהקרנות כ-25,000 ילדים, רובם בקהילות היהודיות במרוקו. מספר המטופלים המדויק אינו ידוע, אך לפי הערכות כ-25,000 ילדים קיבלו את הטיפול בישראל, ועוד כ-30,000 ילדים קיבלו טיפול דומה בדרכם לעלייה לישראל. מרבית המטופלים היו יהודים, אולם בקבוצה נכללים כ-3,700 ערביי ארץ ישראל. אל מחנה הגזזת בשער-העלייה נשלחו ילדים בקבוצות של עד עשרה ילדים, בטנדר, בליווי אחות או מטפלת, ללא ליווי הורים ונותרו שם מספר שבועות לטיפול שכלל תלישת שערות והקרנות. חלק מן ההורים התנגדו לכך נחרצות. המערכת הגיבה על ההתנגדות בהוצאת הילד מבית הספר, מה שאילץ את רוב ההורים המתנגדים לוותר.[25]

נזקי הטיפול בגזזת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר בנוגע להשפעת ההקרנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול באמצעות קרני רנטגן גרם לאחר מספר שנים אצל חלק מהחולים להתפתחות גידולים סרטניים או גידולים שפירים (מנינגיומות) על קרומי המוח ובבלוטת התריס. מספר קבוצות מחקר בישראל ובעולם עקבו אחר חולים שהוקרנו ובדקו תופעות לוואי לטיפול. חלוצי המחקר בארצות הברית היו אלברט ואומרן שפרסמו בשנת 1966 מחקר ראשון על נזקי בריאות מאוחרים בילדים בניו יורק שהוקרנו לגזזת.[26] 

בישראל הוביל את המחקר פרופ' ברוך מודן. על מנת לבצע מחקר אמין וחסר הטיה בחר מודן קבוצה הומוגנית של 10,834 ילדים, שניתן היה לאתרם במרשם התושבים. רובם ככולם מעולי המזרח שהגיעו לישראל בשנות ה-50 וטופלו בעיקר במחנה שער העלייה. מסיבות טכניות הוגבל המעקב לילדים שהוקרנו עד גיל 15, מאותה סיבה של שמירה על הומוגניות לא הוכנסו למעקב אנשים שנולדו באירופה וכן לא בעלי שמות משפחה נפוצים כהן ולוי שלא ניתן היה לאתר את מוצאם.[27] מודן מצא במחקרו קיום קשר סיבתי בין טיפולי ההקרנה לחולי גזזת לבין הופעת גידולים בראש ובצוואר. את ממצאי מחקרו פרסם מודן בשנת 1974 בכתב העת הרפואי "לנסט". במאמר נוסף של מודן הושוו שיעורי התמותה בקרב מטופלי הגזזת לשיעוריהם באוכלוסייה שלא קיבלה טיפול כזה, ולקרובי המטופלים (בקיזוז מקרי מוות ממקור בלתי רלוונטי, כגון תאונות דרכים). המחקר בחן אוכלוסייה של כ-10,800 מטופלים, אשר מתוכם מתו מסיבות הקשורות למחלה כ-113, בהשוואה לשיעור תמותה של 74 באוכלוסייה הכללית. סיכויי התמותה ללא טיפול בגזזת עמדו על כ-0.7%, בעוד שלאחר טיפול בגזזת הם עמדו על 1.13%.

בשנת 1975 פרסם מודן את מחקרו גם בעיתונות הישראלית. במסגרת הפרסום יצא מודן בקריאה לציבור המוקרנים להגיע אליו לבדיקות סקר ומעקב במימון משרד הבריאות, אך היענות הציבור הישראלי לקריאה הייתה נמוכה - רק 440 איש נענו להזמנתו והגיעו לביצוע בדיקות מעקב. בדיקת הפונים העלתה כי רק ארבעה מהם סבלו מבעיות שדרשו התערבות כירורגית ואף לא אחד מהם סבל מגידול ממאיר. על סמך זאת החליטו מודן ועמיתיו שלא להמשיך או להרחיב את הקריאה למטופלים להגיע למעקב.

בעקבות פניות של מוקרני גזזת למשרד הבריאות במהלך שנות ה-80, יזם מנכ"ל המשרד הד"ר משה משיח בשנת 1989 הקמתה של ועדה לבדיקת הנושא בראשותו של ד"ר מיכאל לביא מבית החולים ברזילי באשקלון. בעקבות הוועדה פרסם הד"ר משיח בשנת 1992 חוזר מנכ"ל לכלל רופאי ישראל המפנה את תשומת לבם לנושא. חוזר המנכ"ל פורסם במלואו גם בעיתונות היומית. ריבוי הפרסומים בתקשורת הובילו ליוזמתו של ח"כ עמיר פרץ לחקיקת החוק לפיצוי נפגעי גזזת, המעניק פיצוי לחולים שטופלו כנגד גזזת באמצעות קרינת רנטגן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שפרה שורץ, סיגל סדצקי (עורכות), הגזזת - היבטים היסטוריים, רפואיים וחברתיים של הטיפול במחלה, בהוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2018.
  • עינבל מימון-בלאו "בחינה משפטית-חברתית בראי ההיסטוריה של מנגנוני פיצוי באירועי נזק גוף המוניים" [עבודת דוקטורט, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב, 2018].
  1. Albert RE., Omran AR., Follow-Up Study of Patients Treated by X-ray Epilation for TC, Archives of Environmental Health,1968;17(6) 899-918.
  2. Crossland P., Therapy of tinea capitits, the value of x-ray epilation, California Medicine, vol. 84 p, 351-353 (1956).
  3. Corbet D, New Radiometer for use with Sabouraud's Pastilles, The Lancet, 21 Feb. 191, abstract published in the American Journal of Roentgenology, June 1914, page 194-197;
  4. Crawford GM, Linkart RH II, Tiley RF. Roentgen Therapy in Acne. N Engl J Med.1951;245: 726–28;
  5. Cipollaro AC, Kallos A., Measurement pf Gonadal Radiations During Treatment for TC, NY State Journal of Medicine 1959(59) 16: 3033-3040.
  6. Harley N.H. et al., Follow-up study of patients treated by X-ray epilation for tinea capitis. Estimation of the doses to the thyroid and pituity glands and other structures of the head and neck, Physics Medical Biology, 1976, 21(4) 631-642.
  7. Kaplan I. The Treatment of Female Sterility with X-Rays to the Ovaries and Pituitary. Can Med Assoc J 1957; 76:43–64

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גזזת בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rosenthal T.:” Perspectives in ringworm of the scalp” Arch. Dermatol. Vol: 82, p: 851-856 (1960)
  2. ^ H. G. Adamson, “A simplified method of x-ray application for the cure of ringworm of the scalp,” The Lancet, 1(1909):1378-1380; Charles Steffen, “Dermatopathology in Historical Perspective, The Man Behind the Eponym: Horatio George Adamson and Adamson’s Fringe,” The American Journal of Dermatopathology, 23(2001)5, 485–488; Crawford GM, Linkart RH II, Tiley RF. Roentgen Therapy in Acne. N Engl J Med.1951;245: 726–28; Kaplan I. The Treatment of Female Sterility with X-Rays to the Ovaries and Pituitary. Can Med Assoc J 1957; 76:43–64
  3. ^ X-Ray Shoe Fitting Machine: Curators' Favorites: Museum Online Collections from the Wisconsin Historical Museum
  4. ^ שורץ ש., רומם פ., רומם י., שני מ., מסע הגזזת הנשכח של "אזע־טאז" (OZE-TOZ) פולין, הרפואה • כרך 148 • חוב' 4 • אפריל 2009
  5. ^ Shvarts S 10(8):57, Sevo G., Tasic M., Shani M., Sadetzki S., "The Tinea Capitis Campaign in Serbia in 1950s".The Lancet Infectious Diseases, 1-576, 2010.
  6. ^ Harley NH, Albert RE ,Shore RE, Pasternack BS. Follow up Study of Patients Treated by X-Ray Epilation for Tinea Capitis, Estimation of the Dose to the Thyroid and Pituitary Glands and Other Structures of the Head and Neck. Physics in Medicine and Biology. 1976; 21(4):631-642.
  7. ^ Grin EI. Epidemiology and Control of Tinea Capitis in Yugoslavia. Transactions of the St. Johns Hospital Society of Dermatology. 1961; 47:109-122.
  8. ^ Warren CM. Tinea Capitis in East London and Essex, 1944-1955. British Journal of Medicine. 1956; 68(7):264-267.
  9. ^ Putkonen T, Blomqvist K. Trichophyton Violaceum Infection in a Home for Mental Defectives in Helsinki. Acta Dermato Venereologica. 1959; 39:307-310.
  10. ^ Tilles G. L’Histoire Inacheve´ e des Enfants Teigneux Irradie´ s (the unfinished story of the ringworm children: irradiation for Tinea capitis). La Presse Médicale. 2008; 37(3):542-546.
  11. ^ Shvarts S, Sevo G, Tasic M, Shani M, Sadetzki S. The Tinea Capitis Campaign in Serbia in 1950s. The Lancet Infectious Diseases, 2010; 10(8):571-576.
  12. ^ Anon. Some of My Patients: Signs of Parkinson’s Disease, X Ray Cure for Ringworm. Australian Women’s Weekly. 1952 Jul 9; p.15(col.1-3).
  13. ^ Machaffie LP, Penny SF, Beck, EC. Ringworm of the Scalp in Ottawa Public School Children, 1946-1947. Canadian Journal of Public Health. 1948; 39(3):89-94.
  14. ^ Cipollaro, AC, Kallos A, Ruppe JP. Measurements of Gonadal Radiations during Treatment for tinea Capitis. New York State Journal of Medicine. 1959; 59(16):3033-3040.
  15. ^ Hassanpour SE, Kalantar-Hormozi A, Motamed S, Moosavizadeh SM, Shahverdiani R. Basal Cell Carcinoma of Scalp in Patients with History of Childhood Therapeutic Radiation: a Retrospective Study and Comparison to Nonirradiated Patients. Annals of Plastic Surgery. 2006; 57(5):509-512.
  16. ^ Crawford GM, Luikart RH II, Tilley RF. Roentgen therapy in acne. N Engl J Med 1951; 245: 726–28. ; Kaplan II. The treatment of female sterility with x-rays to the ovaries and the pituitary; with special reference to congenital anomalies of the offspring. Can Med Assoc J 1957; 76: 43–64.
  17. ^ A Cancer in Young Linked to X-rays. NY Times 16.9.1960
  18. ^ Bavli I., Shvarts S., "Deadly Medicine" - Michael Reese's Pandora's Box and the Campaign to Warn the Public of the Late Health Effects of Ionizing Radiation in the United States, American Journal of Public Health, March 2019, Vol 109, No. 3 p.398-405.
  19. ^ אתר הכללית: גזזת
  20. ^ אריה דוסטרובסקי, המלחמה במחלות העור המדבקות, החינוך, ט', חוברת ב' תרפ"ו (1926), עמ' 98.; שורץ ש.,'פַּארְך על הראש': המבצע לביעור הגזזת ביישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי, קתדרה, 153 תשרי תשע"ה,1–26.
  21. ^ Adamson HG, A simplified method of x-ray application for the cure of ringworm of the scalp, The Lancet, 1909;1:1378-1380.
  22. ^ יבנאל מטלון, תל אביב: זכרונות 1919–1939, פרויקט בן-יהודה
  23. ^ כתבן אייל, הקמת "המשרד הרפואי" והמנגנון המרכזי לבדיקת העולים לארץ ישראל (1924-1939), עיונים בתקומת ישראל, כרך 18 (2008) עמ' 1–27, ; הנ"ל, מי בעל הבית?": הקרנטינה ובדיקת העולים בשערי ארץ ישראל 1918–1929, קורות, כרך כ' תש"ע-תשע"א, עמ' ל"ז ע"א.
  24. ^ שפרה שורץ, סיגל סדצקי, הגזזת, היבטים היסטוריים רפואיים וחברתיים,, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2018
  25. ^ שחלב סטולר-ליס ושפרה שוורץ, ‏'נלחמות בבערות ובהרגלים נחשלים': עמדות של רופאים ואחיות כלפי עולים בעליה הגדולה של שנות ה-50, ישראל 2004, עמ' 49
  26. ^ R. E. Albert, A. R. Omran, E. W. Brauer, D. C. Dove, Follow-up study of patients treated by x-ray for tinea capitis, American Journal of Public Health and the Nation's Health 56, December 1966, עמ' 2114–2120
  27. ^ מודן ברוך, שלומית פרי, גורמי סיכון וגורמי פיצוי: מדיניות הממשלה מול מוקרני הגזזת, בתוך דילמות באתיקה רפואית ( עורך: רפאל כהן אלמגור) הוצאת ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2002, עמ' 388–411

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.