Article MediumPurple.svg

לוי אשכול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוי אשכול
Levi Eshko portrait 1964.jpg
תאריך לידה 25 באוקטובר 1895
תאריך לידה עברי ז' בחשוון ה'תרנ"ו
תאריך עלייה 1914
תאריך פטירה 26 בפברואר 1969 (בגיל 73)
תאריך פטירה עברי ח' באדר ה'תשכ"ט
ממשלות 3 - 13
כנסות 2 - 6
סיעה מפא"י, העבודה
תפקידים בולטים
עיסוק קודם

לוי אשכול (שְׁקוֹלְניק) (25 באוקטובר 1895, ז' בחשוון ה'תרנ"ו26 בפברואר 1969, ח' באדר ה'תשכ"ט) היה ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל ושר בממשלות ישראל.

נולד בדרום האימפריה הרוסית (אוקראינה) בשנת 1895. עלה לארץ ישראל בשנת 1914 במסגרת העלייה השנייה. בימים שלפני קום המדינה היה פעיל במוסדות המרכז החקלאי והסוכנות היהודית לארץ ישראל, היה ממייסדי ארגון ההגנה וחבר המפקדה הארצית במספר הזדמנויות, לרבות ההרכב הראשון עם הקמת הארגון ולימים בתפקידו כגזבר ההגנה בימי מלחמת העולם השנייה. כן הוא נמנה בין מייסדי הסתדרות העובדים הכללית והיה מנהל החברה הכלכלית של ההסתדרות ניר. עמד בראש ועדת ההתיישבות של הקונגרס הציוני ולקח חלק במפעלי ההתיישבות הגדולים דוגמת התיישבות האלף ויישובי חומה ומגדל. כן עסק, במסגרת חברת "העברה", בשליחויות לגרמניה שהייתה תחת שלטון המפלגה הנאצית. ב-1937 מימש את התוכנית אותה קידם לאורך כעשור והביא להקמתה של חברת מקורות, בראשה גם עמד עד 1951. בתקופת מלחמת העצמאות היה מפקד מרכז הגיוס הארצי ועם הקמת הממשלה הזמנית שימש כמנכ"ל משרד הביטחון. באותה תקופה (1948) מונה גם להנהלת הסוכנות היהודית והיה ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות (בתקופת קליטת העלייה ההמונית ועד 1963) וגזבר הסוכנות.

במשך שנים רבות היה אשכול דמות מפתח במשק הישראלי ובמשך 11 שנים כיהן בתפקיד שר האוצר, תקופת הכהונה הארוכה ביותר בתפקיד בתולדות המדינה. עבודתו קירבה אותו אל דוד בן-גוריון, וברבות הימים הפך ליורשו המיועד. עם פרישתו של בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה בשנת 1963, הביא בן-גוריון למינויו של אשכול לראשות הממשלה. בשנת 1964 פרץ סכסוך גלוי בין שני האישים על רקע דרישתו של בן-גוריון להקים ועדת חקירה משפטית לפרשת ריגול שהסתבכה וידועה בשם "עסק הביש". הסכסוך הביא לפרישתו של בן-גוריון ממפא"י ולהקמת רפ"י. הבחירות לכנסת השישית הביאו את ניצחונו הגדול של אשכול על בן-גוריון ואנשי סיעתו, שבהן זכתה רפ"י ל-10 מנדטים בלבד, ואשכול המשיך להחזיק בכהונת ראש הממשלה, בימים קשים של מתיחות ביטחונית ומיתון.

במהלך כהונתו בראשות הממשלה ראתה מדינת ישראל תמורות רבות במישור החברתי, הכלכלי והפוליטי. אשכול הביא לביטולו של הממשל הצבאי על ערביי ישראל והנהיג מדיניות מפויסת כלפי מפלגות יריבות. בין היתר הוביל את המגעים ליצירת המערך הראשון וב-1968 ניצח על איחוד המפלגות על בסיסו הוקמה מפלגת העבודה הישראלית. במהלך תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, פרץ משבר מנהיגות, ואשכול נאלץ להעביר את תפקיד שר הביטחון למשה דיין והביא להקמתה של ממשלת ליכוד לאומי בהשתתפות תנועת חרות. לשותפות זו קדמה החלטתו מ-1964 על העלאת עצמותיו של מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי לקבורה בישראל.

לאחר מלחמת ששת הימים הוסיף להחזיק בתפקיד ראש הממשלה עד מותו מהתקף לב בשנת 1969.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוי-יצחק שקולניק נולד בשנת 1895 בעיירה אוֹראטוֹב (ברוסית: Оратов; כיום: אוֹראטיב, באוקראינית: Оратів) שבפלך קייב של האימפריה הרוסית, כ-150 ק"מ מדרום לעיר קייב (כיום נמצאת העיירה בתחומי מחוז ויניצה של אוקראינה). אביו היה יוסף שקולניק, ואמו הייתה דבורה לבית קרסניינסקי. אביו של אשכול היה מנהל משק חקלאי זעיר ומחסידיו של הרב יהושע השל ממונסטרישץ'. אשכול למד בחדר ובגימנסיה יהודית בווילנה.

במהלך לימודיו בווילנה הצטרף לאגודת צעירי ציון והיה חבר הנהלתה. עם סיום לימודיו, בשנת 1914, לקראת סוף תקופת העלייה השנייה, עלה אשכול לארץ ישראל. הוא הצטיין בעבודה החקלאית המעשית, השתתף בייסוד קבוצת "עבודה" ועבד שנים מספר כפועל חקלאי וכשומר בפתח תקווה, בקלנדיה (עטרות), דִּילְבּ (קריית ענבים) ובראשון לציון. בין היתר השתתף בהקמת תחנות שאיבה על גדות נחל הירקון.

במהלך מלחמת העולם הראשונה פעל בהנהגת הסתדרות פועלי יהודה, שהוקמה על ידי מפלגות הפועלים על מנת לסייע לפועלים שנותרו במצוקה עקב המלחמה. לקראת סוף המלחמה, בשנת 1918, התנדב לגדוד העברי שהוקם במסגרת הצבא הבריטי. עוד קודם לכן, בשנת 1917, נהרג אביו בפוגרום שערך הצבא הלבן באוראטוב; אך חרף שמועות שהגיעו לאוזניו על מותו של אביו, הידיעה על כך עתידה הייתה להגיע אליו רק כעבור ארבע שנים.

בשנת 1920 נמנה אשכול עם מייסדי קיבוץ דגניה ב', שבו היה חבר שנים רבות ובשנים הראשונות ריכז במשק את ענף הירקות. בתקופה זו היה ממייסדי הסתדרות העובדים הכללית ונבחר לשמש רכז ההסתדרות החקלאית. כן הוא היה ממייסדי ארגון ההגנה, חבר המפקדה הארצית הראשונה ובשנת 1921 יצא לאחת מן השליחויות הראשונות של ההגנה לאירופה למטרות רכישת נשק.

בשנת 1924 יצא עם דוד בן-גוריון בשליחות לברית המועצות במטרה למנוע פילוג בתנועת החלוץ. בשנת 1925 השתתף לראשונה כציר בקונגרס הציוני ועם חזרתו לארץ היה אחראי על הקמת תחנת המים בעמק הירדן. בשנת 1929 נבחר לחבר הוועד הפועל הציוני ועם הקמת הסוכנות היהודית נבחר להנהלה (כממלא מקום) והחל לעסוק בהרחבת ההתיישבות, במענה של המוסדות הלאומיים אל דו"ח ועדת שאו ובקידום תוכנית התיישבות האלף באזורים חקלאיים.

בשנת 1930 נמנה עם מייסדי מפא"י, שנוצרה מאיחוד מפלגת אחדות העבודה עם מפלגת הפועל הצעיר, שאליה השתייך אשכול.

במקביל התקדם בשורות המפלגה, ההסתדרות וההגנה. בין השנים 1944 ו-1948 היה מזכיר מועצת פועלי תל אביב יפו.

מפעל המים הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כישוריו הארגוניים והכלכליים של אשכול הביאו להפיכתו לאיש מפתח במספר יוזמות מרכזיות. ב-1937 ייסד אשכול את חברת מקורות, שבעת ייסודה הייתה מפעל המשותף להסתדרות (50%) לסוכנות היהודית (25%) ולקרן הקיימת (25%). מפעל המים הגדול שהקימה החברה היה מפעל הקישון, שתוכנן על ידי שמחה בלאס, ואשר סיפק מים ל-16 יישובים חקלאיים (מהם 3 שהוקמו הודות למפעל), להר הכרמל ולשכונת הדר הכרמל בחיפה. חלק גדול ממימון מפעל הקישון השיג אשכול במסגרת הסכם העברה. הסכם זה נחתם בין השלטונות הנאציים לבין הסוכנות היהודית. מטרת ההסכם הייתה לאפשר ליהודים תושבי גרמניה למכור נכסי דלא ניידי הנמצאים בבעלותם בשטחים שתחת שלטון גרמניה הנאצית, וזאת טרם יופקע בידי השלטונות. לאחר מכן יכלו היהודים להעביר את תמורת המכירה לארץ ישראל ובכך לאפשר להם לעלות לארץ ישראל תוך שמירה על חלק מהונם.[1] אשכול המשיך בהנהלת מקורות עד לשנת 1951.

עוד בשנת 1939 הציג בפניו שמחה בלאס את הפנטזיה שהגיש לד"ר ארתור רופין, דאז ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. בהצגה זאת הובאו שלושת המקורות להשקיית הנגב: מי קידוחים קרובים, מי הירקון ומי הצפון. ב-12 בפברואר 1941 קיבל אשכול את התזכיר שהגיש בלאס למקורות על "ישוב מדבריות ארץ ישראל על ידי משיכת מים מנחלים". על בסיס תזכיר זה, ולאחר ועדת בדיקה, השיג אשכול, יחד עם פנחס ספיר, את התקציב להקמת משרד טכני, שעיבד את התוכניות הראשונות למפעל מים ארצי בדומה למוביל הארצי שתוכנן ונבנה לאחר הקמת המדינה.

עם החלטת הקונגרס הציוני לתמוך בהצעתו הוא החל בעבודות תכנון מפורטות (עם המהנדס שמחה בלאס) ורתם את חברת ניר לביצוע קידוחים. בראשית 1937 הוקמה חברת מקורות ובארבע-עשרה השנים הבאות (עד 1951) היה מנהל-שותף בחברה: ב-1938 הורחבה פעילותה אל המגזר העירוני וב-1941 החלה לפעול במרכז הארץ ובדרומה. תוכנית החברה ליישוב מדבריות היוותה ב-1941 את הבסיס לתוכנית ארוכת טווח להקמתו של המוביל הארצי: עד לשלהי 1947 הונחו מעל 200 קילומטרים של צינורות שהזרימו מים ליישובים בנגב.

כבר ב-1941 פעלה מקורות גם במרכז הארץ ובדרומה. עד 1948 הניחה מעל מאתיים קילומטרים של צינורות מים, אשר נמתחו בין היתר אל מקומות הקמתן של 11 הנקודות בדרום הארץ והכריעו את גורל הנגב בתוכנית החלוקה.

בהגנה ובהקמת צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז היה שותף להקמת ההגנה בשנת 1920, אשכול היה שותף לפעילות הארגון ובייחוד בנושאי כספים ורכש. בין השנים 1940–1948 היה חבר המפקדה הארצית (המ"א) של ההגנה וגזבר הארגון. בתקופה זו נודע בכינוי המחתרתי "ליש".

בשנות מלחמת העולם השנייה תמך בתחילה בהתגייסות ארץ-ישראלית לשורות הצבא הבריטי. מאוחר יותר סבר כי ההתגייסות לצד הבריטים לא נשאה בתוצאות מדיניות מספקות ותמך בהחלטת הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל לחדש את המאבק בשלטון המנדט. עם הקמתה של ועדת x לתיאום בין המחתרות היהודיות, אשכול היה חבר ועדה זו.

בשנת 1947 מונה אשכול לחבר ועד הביטחון של היישוב היהודי. הוא תיפקד כעוזרו של דוד בן-גוריון ועמד בראש מרכז המיפקד הארצי שבו רוכזה הפעילות לגיוס צבאי מקרב היישוב כולו. בחודשי מלחמת העצמאות עסק בתפקיד זה בתחומי גיוס, אספקה ורכש, ועם הקמת מדינת ישראל שימש אשכול כמנכ"ל הראשון של משרד הביטחון. הוא המשיך ועסק בארגון הצבא, ברכש, בהנחת יסודות לתעשייה הצבאית, בהקמת חיל המדע ובבניית משוריינים לצה"ל. כן היה לו חלק בארגון סלילת דרך בורמה.

אשכול עמד בראש משרד הביטחון עד ינואר 1949. בתפקידו זה שימש למעשה כסגן שר הביטחון מבלי שהיה זה תוארו הרשמי. הוא עסק בפירוק הפלמ"ח ובאיחוד המחתרות ליצירת צבא מאוחד. את כישוריו הכלכליים ניצל בתפקידו כיושב ראש ועדה לייעול הצבא.

הנהגת מחלקת ההתיישבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1946, לאחר השבת השחורה, ישבה הנהלת הסוכנות בחוץ לארץ, כאשר חברי הנהלת הסוכנות ששהו בארץ הושמו במעצר. נקבעה הנהלה זמנית של הסוכנות בארץ, שבה כיהן אשכול כראש מחלקת ההתיישבות יחד עם זלמן שזר והרב מאיר בר-אילן. בעת השבת השחורה הביא אשכול לאישור בהנהלה הזמנית של הסוכנות את הקמת 11 הנקודות בנגב, שאותה יזם. הנקודות הוקמו בערב יום הכיפורים תש"ז, והיו גורם עיקרי לכך שוועדת האו"ם לעניין ארץ ישראל, אונסקופ, המליצה להכליל את הנגב בתחום המדינה היהודית.

בשנת 1948 נבחר אשכול להיות ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות ועמד בראשה 15 שנה, עד כניסתו לתפקיד ראש הממשלה. עד 1952 ייסד ואיכלס במסגרת התפקיד 371 יישובים חקלאיים חדשים ששימשו לקליטת העלייה הגדולה. לאחר מכן ריכז מאמצים בחיסול מחנות העולים: בתחילה הגה את רעיון הקמת המעברות ולאחר מכן החל לקדם גם את הקמת עיירות הפיתוח. כן שימש בין השנים 1949–1953 יו"ר מועצת המנהלים של עמידר – תפקיד חשוב ומרכזי בימים אלו של קליטת עלייה ופיתוח מואץ. במחצית השנייה של שנות החמישים יזם וליווה בין היתר את מפעלי ההתיישבות של חבל לכיש וחבל עדולם.

עד שנת 1949 שימש במקביל לתפקיד זה, בתפקיד מנהל משרד הביטחון. עד שנת 1952 כיהן גם בתפקיד גזבר הסוכנות וכמנהל חברת המים "מקורות".

שר האוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר האוצר אשכול (מימין) עם נגיד בנק ישראל דוד הורוביץ, 1956

בשנת 1951 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפא"י. תקופה קצרה שימש שר החקלאות והפיתוח, וב-25 ביוני 1952 מונה כשר האוצר, והחליף בתפקיד זה את השר אליעזר קפלן, אשר התפטר עקב מחלה. בתפקיד שר האוצר שימש במשך אחת-עשרה שנים.

בתפקידו זה התקרב מאוד אל דוד בן-גוריון. בן-גוריון ראה עצמו כמדינאי, האחראי על ענייני החוץ והביטחון, על הקשר עם יהדות התפוצות ועל עיצוב המורשת העתידית של מדינת ישראל ועיצוב דפוסיה הלאומיים והממלכתיים. את ענייני היום-יום הכלכליים הותיר לאשכול.

בתחילה המשיך במדיניות הכלכלית החדשה, כינוי של החלטת ממשלה שהתקבלה במהלך תפקידו של קודמו בתפקיד, אליעזר קפלן. בשנת 1954 ניתן היה לראות מפנה חיובי. סיוע רב שהתקבל מחוץ לארץ, וכן כספי השילומים מגרמניה, היו בין הגורמים לכך שבשנים אלו (1954–1963) היה שיעור הגידול השנתי הממוצע בתוצר הלאומי הגולמי 10% לשנה, ואילו שיעור האבטלה ושיעור האינפלציה היו נמוכים מאוד. עם זאת, סממן כלכלי נוסף היה גידול בצריכה הפרטית, אשר השיג בהרבה את גידול התוצר לנפש, והביא אף לפער במאזן המסחרי בין היבוא ליצוא, וכן לתופעות של אי-שוויוניות ופער בין עשירים לעניים.

ב-9 בפברואר 1962 הכריז אשכול בשידור רדיו מיוחד לאומה על פיחות הלירה הישראלית לעומת הדולר מ-1.8 לירות לדולר ל-3 לירות לדולר. הפיחות הביא לסערה במשק, לשביתות ולעליית מחירים. מטרת הפיחות הייתה ניסיון לצרף את ישראל אל השוק האירופי המשותף כ"חברה נלווית", ולהוכיח עמידה בסטנדרטים הכלכליים הנדרשים לקראת מהלך זה. מטרה זו הוגשמה ב-1964. אמנם המסחר עם מדינות אירופה השתפר מעט, אך ככל שמטרת המהלך הייתה הורדת הצריכה הפרטית, הרי שהעלייה ברמת המחירים שנגרמה עקב הפיחות התאזנה עם מערכת הצמדת השכר. בפרספקטיבה מאוחרת נראה צעד דרסטי זה כהקדמה למיתון שעליו הכריז אשכול בשנת 1966, שהיה אף הוא על רקע עלייה בצריכה הפרטית, ללא עלייה מקבילה בתוצר.[דרוש מקור]

פרשת לבון והבחירות לכנסת החמישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העסק הביש

במהלך עבודתו לצדו של בן-גוריון רכש אשכול את אמונו ואת חיבתו, והפך ליורשו המועדף. למעשה, כאשר פרש בן-גוריון לראשונה לשדה בוקר, בשנת 1953, העדיף למסור את תפקידו לאשכול או לגולדה מאיר, אך סירובו של אשכול ולחצים מפלגתיים אחרים הביאו למינויו של משה שרת, שנהנה מתמיכה גורפת של הנהגת מפא"י.

בזמן כהונתו של שרת כראש ממשלה (ופנחס לבון כשר הביטחון) אירע עסק הביש – מתן הוראה לקבוצת צעירים יהודים במצרים לחבל במוסדות בריטיים ואמריקניים, על מנת לסכסך את מצרים עם מדינות אלו ולמנוע את הלאמת תעלת סואץ. תוכנית זו סופה שעלתה בחיי אדם, כאשר הצעירים נתפסו וחלקם הוצאו להורג. הוויכוח הפוליטי בעניין זה, שכונה "הפרשה", הפך משנת 1960 ואילך לעניין מרכזי שהביא לעימות בין בן-גוריון ואשכול. לאחר גלגולים שונים של חקירת "הפרשה", הגיעו הדברים לידי כך שבאוקטובר 1960 סבר בן-גוריון כי יש לחקור את הפרשה באמצעות ועדת חקירה משפטית, בעוד שצמרת מפא"י סברה כי יש לסיים את העניין. אשכול חתר להביא לפשרה, ולסיים את העניין על ידי הקמת ועדת שרים לחקר הפרשה. ב-25 בדצמבר 1960 הגישה ועדת השבעה את מסקנותיה וזיכתה את לבון מכל אשמה.

ב-31 בינואר 1961, לאחר חודש רצוף סכסוכים ועימותים, הגיש בן-גוריון את התפטרותו לנשיא המדינה. לאחר שלא הצליח להרכיב ממשלה חדשה, ב-21 במרץ 1961 הוחלט על קיום הבחירות לכנסת החמישית באוגוסט. לאחר הבחירות לכנסת החמישית נתקל בן-גוריון בקשיים שלא היה להם תקדים בהרכבת ממשלה. לאחר חודש של מגעים כושלים, הטיל בן-גוריון על אשכול את ניהול המשא ומתן בשמו. אשכול השכיל לרצות את המפד"ל ואחדות העבודה ולצרפן לקואליציה. הרכבת הקואליציה בידי אשכול הייתה סימן מובהק לכך שהאיש סומן להיות יורשו של בן-גוריון, וכי מעמדו בצמרת מפא"י הוא של מס' 2.[2]

ב-16 ביוני 1963 התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה, בפעם האחרונה. עם ההתפטרות היה אשכול ליורשו הטבעי של בן-גוריון ומונה בהסכמה כללית לראש הממשלה. בתוך שבוע ימים הקים את ממשלת ישראל האחת עשרה, על פי אותו ההרכב הקואליציוני שבו פעלה ממשלת ישראל העשירית.

ראש הממשלה - הקדנציה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הקים אשכול את ממשלתו, סברו רבים כי שלא כבן-גוריון, ימנה לשר הביטחון אדם בעל הרקע המתאים לכך, ולא יותיר את התיק בידו; אולם אשכול החליט לשמש גם בתפקיד שר הביטחון. אשכול הקים את הממשלה, ובנאום שנשא בכנסת הבהיר כי זו "ממשלת המשך", שיבח את בן-גוריון במילים חמות "כאחד מגדולי החזון וההגשמה של עמנו בכל הדורות". נראה היה כי אשכול מתכוון ללכת בדרכו של בן-גוריון, אך לבזר מעט את שלטונו הריכוזי, וליצור הנהגה קולקטיבית של "זקני מפא"י".

תקופת כהונתו הראשונה של אשכול כראש ממשלה הייתה תקופה של שלווה ושל פיתוח. ב-10 ביוני 1964 נחנך המוביל הארצי, מפעל חייו של אשכול. היה זה אות כי המדינה עוסקת בפיתוח ובטיפול בבעיות פנים. המשבר הכלכלי של שנת 1962 לא חלף אמנם, והנתונים הכלכליים הראו על צמיחה ועל עלייה בתוצר הלאומי הגולמי, אך המשברים בשוק העבודה הלכו והחריפו. דיבורים על 'מיתון' או על 'ריסון' נשמעו מפי מומחים כבר במהלך 1964, והממשלה אכן החלה בצעדים של ריסון תקציבי ששיאם בצעדי המיתון היזום שננקטו במהלך 1966.

בגבול הירדני שרר שלום דה-פקטו, וזאת לאחר שמגעים סודיים עם חוסיין מלך ירדן שהחלו בתקופה זו, הביאו להבנות. ב-25 בדצמבר 1963 מינה אשכול את יצחק רבין לרמטכ"ל. השלווה היחסית הופרה בשנת 1965 כאשר בעקבות הקמת אש"ף, החלו ניסיונות חוזרים ונשנים של פגיעה במוביל הארצי. ב-28 במאי 1965 ביצע צה"ל פעולה רחבת היקף על מנת לאותת כי על פעולות החבלה להפסיק. בחזית הסורית שרר שקט מתוח. באוגוסט 1965 התנהלו קרבות טנקים ותותחים, בשל ניסיון סורי להטות את מי הירדן; צה"ל הצליח לעצור את המפעל הסורי. אך באופן כללי היו אלו שנים שקטות, שהתאפיינו במיוחד בהחלטה, שהתקבלה בסוף שנת 1963, על קיצור שירות החובה בצה"ל לגברים בארבעה חודשים.

אזרחי ישראל הערבים נהנו מהקלות מסוימות בממשל הצבאי, אשר היה בשלביו האחרונים, זאת לאחר שבפברואר 1963 דחתה הכנסת ברוב דחוק את ההצעה לביטולו.

בזירה הבינלאומית הגיע אשכול להישגים. האפיפיור פאולוס השישי ביקר בארץ ב-5 בינואר 1964 – ביקור ראשון מסוגו, שסוקר בהרחבה בתקשורת העולמית. היחסים עם ארצות הברית השתפרו והלכו. במרץ 1964 החליטה הכנסת לכונן יחסים רשמיים עם גרמניה המערבית. אל מול לחץ מצד מדינות ערב על גרמניה, ויחסם של רבים בארץ כי השעה אינה כשרה לכונן יחסים עם גרמניה פחות מעשרים שנה לאחר השואה, העביר אשכול בכנסת את ההכרעה ההיסטורית בעניין זה. ב-19 באוגוסט 1964 הגיש שגרירה הראשון של גרמניה, ד"ר רולף פאולס, את כתב האמנתו. במאי 1964 ביקר אשכול ביקור ממלכתי בארצות הברית, והיה לראש הממשלה הישראלי הראשון המתקבל לביקור ממלכתי בארצות הברית. הוא הקים יחסים של שיתוף פעולה עם הנשיא לינדון ג'ונסון, שהיו לעזר רב למדינת ישראל בשנים שלאחר מכן.

בזירה הפוליטית הפנימית הביאה אישיותו של אשכול לפיוס ורגיעה. אשכול יזם את העלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לארץ, וקבורתן בטקס ממלכתי ב-9 ביולי 1964. האווירה הייתה של התקדמות שקטה. שנים אלה אופיינו באירועים כהתחלת אִכלוס העיר כרמיאל, הקמת מגדל שלום, המכביה השביעית, והתחלת ניסיונות הפעלת הטלוויזיה הישראלית.

הלחץ האמריקני בבעיית הגרעין[עריכת קוד מקור | עריכה]
אשכול (מימין) עם שמעון פרס, שנות ה-60

עוד בדצמבר 1960 נחשף הכור הגרעיני בדימונה. ארצות הברית ונשיאהּ, ג'ון פיצג'רלד קנדי, הביעו דאגה כי הכור משמש לבניית פצצת אטום, והעלו דרישות חוזרות ונשנות לפיקוח על הנעשה בכור. באותו הזמן הצליח בן-גוריון לרַצות את האמריקנים, אך עם היכנסו לתפקיד עמד אשכול בפני הכרעות חשובות בנושא זה.

אל מול שיתוף הפעולה ההדוק עם צרפת, אשר הביא לישראל את מטוסי המיראז' 3, חימוש רב נוסף, וידע בתחום הגרעין, הציעו האמריקנים חבילת סיוע בחימוש קונבנציונלי (ובמיוחד מטוסי תקיפה מסוג סקייהוק וטילי קרקע-אוויר מסוג הוק, וכן טנקים מסוג פטון אשר היוו לאחר מכן את עמוד השדרה של חיל השריון במשך שנים רבות, תחת הכינוי מגח), בתמורה להאטת קצב הפיתוח הגרעיני.

שמעון פרס, שהיה יוזם הקשר עם צרפת, שכונה "גשר על הים התיכון", ומאבות הכור האטומי ותוכנית הגרעין הישראלית, היה בעד המשך היחסים עם צרפת והידוקם, אף במחיר התעמתות עם ארצות הברית. אשכול לא קיבל את דעתו. הוא הגיע להבנה חשאית עם האמריקאים, קיבל את הסיוע והאט את הפיתוח הגרעיני.

ההחלטה לא התקבלה בקלות, על אף שנשמרה בסוד מעיני הציבור. פרס ובן-גוריון, לאחר שהחלו לפעול כאופוזיציה פעילה לאשכול, בשנת 1965, רמזו ללא הרף על "מחדל ביטחוני" שלו אחראי אשכול. פרופ' ארנסט דוד ברגמן, ממקימי הכור, התפטר, כנראה על רקע זה.

הפילוג במפא"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשכול, אשר עם מינויו לראשות הממשלה פעל בתיאום עם בן-גוריון ולפי הקווים שהתווה בן-גוריון, הלך והתרחק מבן-גוריון. פעולות כהעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לארץ הראו עד כמה התרחק אשכול מבן-גוריון, אשר הוציא את חרות ואת ראשיה אל מחוץ למחנה. הקרע האמיתי בא בשאלת צירופה של אחדות העבודה למפא"י. בן-גוריון התנגד לכך, שכן הדבר היה מביא לחיזוק במעמדו של לבון ולהשבת לבון ואנשי קבוצתו "מן היסוד" אל המפלגה. הפגיעה העיקרית הייתה בציפור נפשו של בן-גוריון – שינוי שיטת הבחירות, שלה הטיף זה מכבר, ואשר האיחוד בין אחדות העבודה ובין מפא"י הביא, למעשה, לזניחתה.

באוקטובר 1964 שב בן-גוריון והעלה את נושא "הפרשה" בפני ראש הממשלה אשכול, זאת על סמך בדיקת משפטנים לפיה ועדת השבעה עיוותה את הדין. לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב חיווה דעתו כי ועדת השבעה פעלה ללא מעמד שיפוטי המוכר בחוק, וכי חוות דעתה אינה בעלת ערך מעבר להבעת דעתם האישית של השרים שהרכיבו אותה, החל בן-גוריון במאמצים לכנס את מרכז מפא"י. משראה אשכול כי נראה שמרכז המפלגה יחליט על חידוש החקירה, נקט בצעד דרמטי, וב-15 בדצמבר 1964 הודיע על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה, שכן אינו חופשי להחליט ברצונו בעניין ממלכתי, הוא הקמת ועדת חקירה משפטית.

ההתפטרות טרפה את קלפיו של בן-גוריון; עתה סירב בן-גוריון להופיע בפני מרכז המפלגה שכן "לא אשחית דברי על אוזן לא שומעת". שרי מפא"י ראו כי הם נדרשים לבחור בין עמדתו של בן-גוריון, שהיא בבחינת "ייקוב הדין את ההר", לבין עמדתו של אשכול; רובם בחרו באשכול. לאחר הפצרות השרים, ולאחר שנשיא המדינה הטיל על אשכול להרכיב ממשלה, שב אשכול והרכיב את הממשלה, בהרכבה הקודם, בתוך שבוע ימים לאחר התפטרותו.

בוועידת מפא"י שהתכנסה בפברואר 1965 נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש (המערך הראשון). הוא קרא לבן-גוריון – "תן לי אשראי!" בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעותיו של בן-גוריון. ב-3 ביוני 1965 העמיד בן-גוריון את עצמו כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא את אשכול. ב-29 ביוני, בן-גוריון פרש משורות המפלגה והקים את רשימת פועלי ישראל.

לעומתם נקט אשכול בצעד חריג, בפעם הראשונה במערכות–הבחירות בישראל, כאשר הקים ארגון חוץ מפלגתי בשם את"א – אזרחים תומכי אשכול, אשר בראשו עמד הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב. הארגון, שהתיימר לייצג אזרחים שאינם חברי מפא"י, טען כי בבחירות אלו יש להצביע לאשכול בשל היותו נושא דגל המינהל התקין והיציבות השלטונית, ללא כל קשר לשייכות המפלגתית.

בבחירות לכנסת השישית, שנערכו ב-2 בנובמבר 1965, זכתה רפ"י ב-10 מנדטים בלבד אל מול 45 מנדטים שבהם זכה המערך (הראשון) בראשות אשכול. כישלונה של רפ"י היה חרוץ; נראה היה כי דרכו של אשכול, ואנשי דור הביניים במפא"י, היא שניצחה, וכי בן-גוריון "והצעירים" הוסטו הצידה לשנים רבות ולא תהיה להם עוד תקומה.

ראש ממשלה - הקדנציה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר הבחירות אושפז אשכול בשל בעיות בריאות. גם לאחר ששוחרר מן האשפוז, לאחר כמה ימים, לא הצליח להרכיב ממשלה. בעיות עם השותפים מבחוץ ובעיות במינוי השרים בתוך מפא"י העיבו על התהליך. הממשלה הוצגה בפני הכנסת רק ב-12 בינואר 1966 ונתמכה על ידי 71 חברי הכנסת של מפא"י, מפ"ם, מפד"ל, פועלי אגודת ישראל והליברלים העצמאים. רפ"י, על שלל כוכביה, נותרה באופוזיציה. את עיקר נאומו הקדיש אשכול לבעיות הכלכלה, ואכן אלו עמדו בראש סדר היום הציבורי בתחילת כהונתו.

המיתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מיתון 1966 בישראל

עוד לפני שנת 1966 הסתיימו פרויקטים גדולים – המוביל הארצי, נמל אשדוד, מפעלי ים המלח. סיום העבודה על פרויקטים אלו הביא לירידה בהיקף העבודות הציבוריות, ולצמצום הפעילות הכלכלית; במשק קטן כמו המשק הישראלי היו לכך תוצאות מיידיות. בנוסף, מאזן התשלומים השלילי של ישראל, העלייה באינפלציה, הירידה בעלייה, סיום חלק הפיצוי הלאומי (להבדיל מהאישי) שבהסכם השילומים עם גרמניה, והתגברות הדרישות מצד ועדי עובדים חזקים למיניהם בראשם 'האקדמאים' שב-1965 ניהלו שביתה פראית, כל אלו הביאו את הממשלה עוד במהלך 1964 וביתר שאת ב-1965, לנקוט צעדי ריסון תקציבי, כלומר מיתון יזום.

בנאום שנשא ב-14 בפברואר 1966, עת הציג בפני הכנסת את תקציב המדינה, הציג שר האוצר פנחס ספיר את עיקרי הבעיות העומדות בפני המשק הישראלי – גירעון במאזן התשלומים, עליית השכר במשק, עלייה בתקציב הביטחון. הכלים למלחמה בבעיות אלו – העלאת מסים והתייקרויות. ובלשונו של ספיר: "הגענו למצב שבו חייבת הממשלה להשתמש בכלים שברשותה כדי שעליות השכר הגדולות לא יביאו לזעזועים קשים במשק". מדיניות זו קיבלה את הכינוי "מיתון", והוצגה בציבור כאילו יצאה מכלל שליטה, כשאת הפרשנות הזו מובילים מתנגדי הממשלה מימין (גח"ל) ומשמאל (רפ"י).

עם חלוף 1966 ותחילת 1967 התברר כי היוזמה הביאה לעלייה חריפה באבטלה, לירידה ברמת החיים ולעצירת השקעות חוץ. לראשונה החל בארץ מאזן הגירה שלילי, שבו מספר העוזבים את הארץ (שכונו "יורדים") עלה על מספר העולים. בשנת 1966 לבדה ירדו מהארץ 11,000 איש. בינואר 1967 התמוטטו שני בנקים, "בנק פויכטוונגר" ו"בנק אלרן", עקב פרשיות שחיתות, ופסקה פעילות חברת הבנייה הגדולה "רסקו".

מאמציו של ספיר לשווק את "המיתון" נכשלו. ספיר ואשכול ניסו לטעון שמדובר במשבר חולף, וכדברי ספיר "הניתוח אינו יכול שלא להכאיב" – אך הציבור חש אי אמון כלפי אשכול וכלפי ספיר. אשכול הואשם בהססנות ובחוסר יוזמה אל מול המשבר. גישתו הפשרנית, שזכתה לאהדה ציבורית במשבר רפ"י, נראתה עתה כהססנות גרידא. בקרב הציבור נפוצו עליו בדיחות, ואף הופץ ספר בשם "כל בדיחות אשכול". אמרות הכנף שיוחסו לו, כגון "חצי תה חצי קפה" או "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים", נראו עתה כמלמולים של אדם שאינו ראוי למשרתו הרמה. כל אלו היו מתקפות מתוזמרות על ידי האופוזיציה שנהנתה מתמיכת עיתונים 'בלתי תלויים'. בפועל האופוזיציה כמו גם העיתונאים הביקורתיים, לא הציגו שום חלופה למדיניות המיתון, שנועדה לשנות את מבנה המשק, להעביר יותר עובדים מהשירותים לייצור, ולהרחיב את הייצוא על חשבון מפעלי הקמה שהגדולים בהם הגיעו כאמור לסיומם.

המצב הביטחוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת המיתון הייתה תקופה של התעצמות חסרת תקדים ביכולתו של צה"ל. הטנקים מסוג פטון ומטוסי המיראז' נקלטו בהצלחה בצה"ל. את בניין הכוח והעצמתו, גם בשנים אלו של מיתון, יש לזקוף לזכות אשכול, אשר השכיל, אל מול המשבר הכלכלי, לפעול בסדר העדיפויות הראוי. מבחינה בינלאומית הייתה הברית שכרת אשכול עם ג'ונסון במאי 1964 נדבך חשוב בהעצמתו של צה"ל לקראת יום פקודה.

צה"ל נאבק באופן יום-יומי עם חוליות החבלה של אש"ף, והגיב בפעולות תגמול, שהגדולה שבהן הייתה פעולת סמוע, ב-13 בנובמבר 1966 – פעולה שבה חדר כוח צה"ל לירדן, פוצץ עשרות בתים בכפר סמוע, לאור יום, ותוך חיפוי אווירי. בפעולה זו נהרג יואב שחם, מפקד גדוד בצנחנים, ולעומתו נהרגו עשרות חיילים ירדנים.

תגובתו של אשכול לפעולות החבלה הייתה בתחילה פשרנית. אמרתו "הפנקס פתוח והיד רושמת"[3] נועדה לרמוז לכך שישראל תגיב לפעולות בזמן ובמקום שייראו לה; אך אימרה זו לא התקבלה בקרב הציבור, וההנהגה הצבאית התעמתה עם אשכול בדרישה להחריף את התגובות ולנקוט בקו ביטחוני אקטיביסטי יותר. נראה כי אף פעולת סמוע הייתה בהיקף גדול בהרבה ממה שאישר אשכול. המאבק קיבל אופי אישי, בתקריות כגון התקרית בספטמבר 1966, שבה התבטא רבין כי ישראל צריכה לפגוע בשלטון הסורי, ובתגובה אסר אשכול על אלופי צה"ל להתבטא בנושאי מדיניות.

מאבק זה עתיד היה ללכת ולהחריף ככל שתתקרב מלחמת ששת הימים, וההנהגה הצבאית, כמו גם העם, יאבדו את אמונם בכוחו של אשכול לפתור את בעיות הביטחון של המדינה.

מאחורי הקלעים בשירותי הביטחון נוהל מאבק איתנים בין איסר הראל, יועצו של אשכול, לבין ראש "המוסד" מאיר עמית. הרקע למאבק היה "פרשת בן ברקה" – היעלמו בפריז של האופוזיציונר המרוקאי מהדי בן ברקה, שיש הטוענים כי שירותי הביטחון הישראלים שימשו בה תפקיד מרכזי. מאבק זה, אשר כמנהג הימים ההם נחשף לציבור רק ברמזים, איים בסוף שנת 1966 להפוך ל"פרשה" חדשה, והשפיע אף הוא על יכולת תפקודו של אשכול בשטח הביטחוני.

בנובמבר 1966 הודיע אשכול בנאום בכנסת כי הממשל הצבאי הסתיים; אשכול נקט בצעד זה בהתאם להסכם הקואליציוני עם מפ"ם, בגלל לחץ פוליטי וציבורי שהלך וגבר ואף דיבר ללבו של אשכול, כמו גם רצונו לנקוט בצעד הפגנתי נוסף כנגד מרותו של בן-גוריון. למעשה, הממשל לא בוטל לחלוטין, כי אם סמכויות אכיפתו הועברו לידי המשטרה, והוא הוסר בהדרגה עד שחדל להתקיים מספר שנים לאחר מכן.

לקראת מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת ההמתנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת ההמתנה
ראש הממשלה לוי אשכול (משמאל) בביקור בחזית הדרום בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, 25 במאי 1967, בחברת השר יגאל אלון והאלופים ישראל טל וישעיהו גביש

ב-15 במאי 1967 צעד בירושלים מצעד יום העצמאות. על בימת הכבוד עמדו אשכול, ועמו הרמטכ"ל יצחק רבין. עוד במהלך המצעד הגיעו אל הנוכחים ידיעות כי גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, החל להזרים לסיני כוחות צבא גדולים. עם כניסת הכוחות המצריים לסיני, ובעקבות דרישתו של נאצר, הורה מזכ"ל האו"ם או תאנט על פינוי כוחות האו"ם שהיו בסיני. פעולה זו הביאה לכך שנאצר זכה לשליטה במצרי טיראן – דבר שהביא למצור ימי על מדינת ישראל. בתוך יומיים, מ-19 במאי ואילך, גויס כוח המילואים של מדינת ישראל והועמד בכוננות. החלה תקופת המתנה, שבמהלכה שותק המשק הישראלי עקב גיוס מרבית הגברים הכשירים לשירות מילואים. חרדה קיומית ירדה על המדינה.

למשבר קדמו חודשים של חיכוכים עם סוריה, שהביאו לפגיעות ביישובי הצפון, ולקרב אוויר באפריל 1967 שבו הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים. יש הסוברים כי החלטתו של נאצר להזרים את כוחותיו לסיני הייתה צעד שנועד להניא את ישראל מהתערבות ומניסיון להפיל את המשטר הסורי, ויש הסוברים כי המשבר החל מבלי שתהיה כוונה אצל מי הצדדים להביא למלחמה כוללת, אך שורה של צעדים שלא ניתן היה לחזותם מראש הביאו את האזור אל המלחמה.

הציבור הישראלי לא חש ביטחון באשכול. ככל שהתמשכה תקופת ההמתנה ואשכול לא הורה על יציאה למלחמה, גבר החשש כי מדינות ערב יקדימו את מדינת ישראל ויפתחו ראשונות במתקפה.

ב-23 במאי התמוטט הרמטכ"ל רבין, והוחלף למשך 48 שעות על ידי סגנו, עזר ויצמן. האירוע הביא לחשש חמור במערכת הצבאית ובמערכת הפוליטית מהתמשכות תקופת ההמתנה. החלו לחצים על אשכול כי יסכים להצטרפות אנשי רפ"י אל הממשלה ולמינויו של משה דיין לשר הביטחון. אשכול לא הסכים לחזרתם של יריביו מרפ"י לשולחן הממשלה, וראה בדרישה כי ייתן למישהו מלבד עצמו את תיק הביטחון משום חתירה תחת סמכויותיו.

אשכול ניסה למצות את כל האפשרויות לתיווך בינלאומי שיסיים את המשבר. שר החוץ אבא אבן יצא לצרפת ולארצות הברית בניסיון להביא לפעולה בינלאומית לפתיחת השיט במצרי טיראן, אך ללא הצלחה, והמשבר הלך והחריף. בפגישה ב-27 במאי בשתיים בלילה מסר השגריר הסובייטי לאשכול שדר חריף מראש הממשלה הסובייטי אלכסיי קוסיגין, שהזהיר מפני פעולה צבאית. בצהרי אותו יום התקבל שדר ברוח זו אף מידידו של אשכול, הנשיא לינדון ג'ונסון. בהצבעה שנערכה בממשלה בשעות הלילה, היו הדעות חלוקות בשאלת היציאה למלחמה. תשעה שרים, וביניהם אשכול, תמכו ביציאה מיידית למלחמה, ותשעה תמכו בהמתנה. אשכול לא הצליח להכריע בין המחנות, ודחה את המשך הדיון ליום אחר.

הקמת ממשלת הליכוד הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותו ערב, 28 במאי 1967, נשא אשכול נאום לאומה ברדיו. במהלך הכנת הנאום נוצרו כמה נוסחים, לאחר שאשכול העביר את הנאום המודפס הגהה מהירה. הנאום שודר בשידור חי, וכשהגיע אשכול לפסקה שבה בוצע תיקון מהנוסח "כמו כן נקבעו קווי פעולה להזזת הכוחות" לנוסח שונה "כמו כן נקבעו קווי פעולה להסגת הכוחות", לא הבין את התיקון שנעשה, ונשמע כמגמגם. תקלה זו יצרה רושם קשה בציבור כאילו בראשות הממשלה יושב אדם הססן שאינו מסוגל להכריע, וכי המדינה נמצאת בסכנה גדולה.

מאולפני הרדיו הגיע אשכול אל ישיבת המטה הכללי של צה"ל. מצב הרוח במטה הכללי היה סוער, עד כדי כך שאריאל שרון, מפקד אוגדה 38 במהלך המלחמה, דיבר על נקיטת יוזמה צבאית מבלי הוראה מהדרג המדיני.[4] האלופים אריאל שרון, עזר ויצמן, אברהם יפה והרמטכ"ל הטיחו בפניו של אשכול מילים קשות. אשכול עזב את הישיבה בכעס. באותו יום הודיעה ירדן על הצטרפותה לברית נגד ישראל לצד סוריה ומצרים.

ב-29 במאי נכתב במאמר המערכת של עיתון הארץ כי "מר אשכול לא בנוי כדי להיות ראש הממשלה ושר הביטחון במצב הנוכחי".[5] אשכול נאם בכנסת וניסה להרגיע את הציבור כי "סביר לצפות שהמדינות התומכות בעקרון חופש השיט יעשו ויתאמו פעולה יעילה כדי להבטיח שהמיצרים והמפרץ יהיו פתוחים למעבר ספינותיהן של כל האומות ללא אפליה". אך הלחץ הפנימי נמשך וב-1 ביוני מסר אשכול את תיק הביטחון לידיו של משה דיין. כן צורפו לממשלה נציגי גח"ל, מנחם בגין ויוסף ספיר, כשרים בלי תיק. הייתה זו ממשלת האחדות הראשונה שהוקמה במדינת ישראל, ובאותו הזמן כונתה "ממשלת ליכוד לאומי". עם מינויו של דיין לשר הביטחון איבד אשכול את ההנהגה הביטחונית, ולמעשה מסר לידי דיין את ההכרעה על היציאה למלחמה ועל מהלכה.

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת ששת הימים
שטר של חמישה שקלים חדשים עם תמונת אשכול. על צדו האחורי תמונת המוביל הארצי, מפעלו הגדול.

המלחמה הייתה הניצחון הצבאי הגדול ביותר של מדינת ישראל מאז ומעולם. תוך שישה ימים הביס צה"ל את צבאות ערב, כבש את חצי האי סיני, יהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן ומזרח ירושלים.

תוצאותיה של המלחמה לא יוחסו על ידי הציבור לאשכול על אף שעמד בראשות הממשלה, עסק בבניין הכוח של צה״ל וניהל את מדיניות החוץ הישראלית סביב המשבר המדיני. הערכה מקובלת היום היא כי תקופת ההמתנה סייעה לצה״ל בהכנתו לקראת המלחמה, וכי המאמצים שעשתה המדינה למנוע את המלחמה סייעו למתן לגיטימציה בינלאומית ולמניעת לחץ בינלאומי לנסיגה מן השטחים שנכבשו במהלכה, דוגמת הלחץ שאילץ את בן-גוריון להסיג את צה"ל מסיני ומרצועת עזה ב-1956. תהילת מלחמת ששת הימים יוחסה על ידי הציבור למשה דיין ולמפקדי צה"ל.

אופק מדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה הוביל אשכול את הממשלה להחליט על כך שעל תוצאות המלחמה להוביל למשא ומתן ישיר עם מדינות ערב במטרה להשגת הסכם שלום כולל.[6] בדצמבר 1967 תמך אשכול בהחלטה 242 של מועצת הביטחון, שקראה לנסיגת ישראל מהשטחים שכבשה במלחמה, בתמורה להכרה בזכותה לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים.[6] באותה עת, לאחר ועידת חרטום, שנערכה באוגוסט 1967, ובה התנגדו מנהיגי מדינות ערב למשא ומתן ולשלום עם ישראל, תמך אשכול בהקמת היאחזויות צבאיות בבקעת הירדן ובמספר מקומות נוספים.[6] במשך תקופה זו שיתף פעולה עם יוזמת יארינג ותמך בקיום שיחות חשאיות עם חוסיין מלך ירדן ועם מנהיגים פלסטינים.[6]

חברי הממשלה הצעירים משה דיין ויגאל אלון נאבקו ביניהם על ירושתו בעודו בחיים והחלו להציע תוכניות מדיניות. אלון דחף לפתרון יסודי, והגיש את "תוכנית אלון". הוא קרא למשא ומתן על הסכם קבע, שבמסגרתו תיסוג ישראל ממרבית השטחים. דיין, לעומתו, נקט בגישה שעל ישראל לשמור בשלב זה את השטחים, ואל לה ליזום מגע עם מדינות ערב. אימרתו כי "מחכים לטלפון מנאצר" אופיינית להשקפתו זו. אשכול לעומתם, סבר כי אין כל דחיפות להצהיר הצהרות ולהתחייב לתוכניות והעדיף פעולה שקטה.[7] היו שסברו במפלגת העבודה כי עדיף שבתפקיד ראש הממשלה ימשיך ויישא אדם שאינו משתייך ישירות ל"מחנה דיין" או ל"מחנה אלון" ואינו מעוניין או אינו מסוגל להכריע בין הגישות הסותרות.

היד החופשית שניתנה לדיין בהנהגת המדינה הביאה לשיגשוג מסוים. מדיניות "הגשרים הפתוחים" הביאה לרגיעה ולשקט בשטחי יהודה ושומרון וברצועת עזה. מלחמת ההתשה בגבול עם ירדן התנהלה בתקופה זו בכל עוזה ואשכול נדרש בתקופה זו לקבל החלטות לגבי היקפה. מלחמת ההתשה בחזית המצרית הייתה באותה עת בהיקף נמוך יחסית ורק מספטמבר 1968 החלה להתעצם. נראה היה כי בעקבות מלחמת ששת הימים פינה המיתון הכלכלי את מקומו לגאות משקית.

בשנת 1968 הוזמן אשכול על ידי הנשיא ג'ונסון לביקור ממלכתי שני.

הקמת מפלגת העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במישור הפוליטי הפנימי, פעל אשכול להקמת מפלגת העבודה הישראלית באמצעות איחוד מפא"י, אחדות העבודה-פועלי ציון ורפ"י, מהלך שהבשיל בינואר 1968. בהמשך חתר לצירוף מפ"ם וליצירת המערך,[6] שהוקם בתחילת 1969, זמן קצר לפני מותו.

פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיו האחרונות, לאחר המלחמה, סבל ממחלת לב וממחלת הסרטן, בימי חייו סוכם בין ראשי המערך (השני) כי יורשתו תהיה גולדה מאיר. ב-3 בפברואר 1969 לקה אשכול בהתקף לב, לאחר שנמסר כי החלים ממנו ושב לעבודה, לקה שוב בהתקף, ונפטר ב-26 בפברואר 1969 בשעה 8:20. יגאל אלון מילא את מקומו במשך 19 יום כראש ממשלה בפועל, עד אשר מאיר התמנתה לתפקיד ב-17 במרץ.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוי ומרים אשכול, 1964

אשכול היה נשוי שלוש פעמים:

  • הוא נשא את רבקה מהרש"ק בשנת 1922 וב-1924 נולדה בתם נועה. היכרותם הייתה במסגרת קבוצת החלוצים "עבודה" שפעלה במושבות יהודה וחבריה היו הגרעין להקמת דגניה ב'. לאחר מכן השתלמה מהרש"ק בהוראה ועבדה במושבים, במשקי פועלות ובעבודה עם נוער עולה ונוער ותיק. הייתה בוגרת המחזור השני של הגמנסיה העברית הרצליה, נפטרה ב-1950 בגיל 58.
  • ב-1927 נפרד מרבקה מהרשק וב-1930 נישא לאלישבע קפלן, שהייתה מנשות העלייה השלישית, פעילה במוסדות ההסתדרות הציונית, בהסתדרות העובדים הכללית, ממייסדות מועצת הפועלות וחברה פעילה במפא"י. נישואין אלו נמשכו עד לפטירתה עקב מחלה קשה בשנת 1959.
  • בשנת 1964, בעת שכיהן כראש ממשלה, נשא את מרים זליקוביץ', ילידת 1929 בבקאו ברומניה, ספרנית בספריית הכנסת, שהייתה צעירה ממנו בשלושים וחמש שנים. היא פעלה לצדו כאשת ראש הממשלה בכל שנות כהונתו ועד שנפטר.
  • כאשר נכנס אשכול לתפקידו כראש ממשלה אמר לו ראש השב"כ דאז: ."זו הפעם הראשונה שאנחנו נדרשים לאבטח ראש ממשלה פנוי. אנחנו יודעים שאתה נפגש עם נשים, אבל אין לך מה לדאוג. הבחורים שלי (אנשי היחידה לאבטחת אישים) לא ידברו" על כך ענה לו אשכול: "אדרבה, שידברו".[8]
  • לאשכול נולדו ארבע בנות: נועה, בתה של רבקה, ודבורה, תמה ועפרה, בנותיה של אלישבע. נועה הייתה ממפתחות המחול המודרני בישראל וממציאת כתב התנועה אשכול-וכמן. בתו דבורה הייתה דוקטור לביוכימיה, נישאה לאליעזר רפאלי ואחד מבניה הוא פרופסור שיזף רפאלי. בתו תמה היא עובדת סוציאלית ונישאה לאברהם בייגה שוחט, ששימש גם הוא בתפקיד שר האוצר. בתו עפרה היא פרופסור לפסיכולוגיה, נשואה לפרופסור ברוך נבו, נשיא מכללת צפת, ואחד מבניה הוא הסופר אשכול נבו, הקרוי על שם סבו.

הנצחתו של אשכול ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשכול הלך לעולמו כשתדמיתו טרם שוקמה מהתפיסה הציבורית שדבקה בו ערב מלחמת ששת הימים וראתה בו אדם הססן. בשנות האלפיים לעומת זאת, מוארת דמותו של אשכול באור חיובי והוא נחשב לאחד מראשי הממשלה המוצלחים שהיו לישראל. הוכרה תרומתו המכרעת לאורך שנים ארוכות להכנת הצבא ולציודו לקראת הניצחון במלחמת ששת הימים, כמו גם תפקידו הממלכתי באיחוי השסעים בחברה הישראלית. ישנם רבים הרואים באשכול מנהיג נבון, אשר השכיל לנסות ולמנוע את המלחמה, והעביר את תיק הביטחון לדיין רק משכשלו כל הניסיונות ולאחר לחץ מאסיבי מבפנים ומבחוץ.

ההומור שלו, אנושיותו וחכמתו מוצגים היום כאנטיתיזה לאיכות הירודה של המנהיגות הקיימת. במערכת הבחירות לכנסת העשרים (בשנת 2015) אף השתמשו שתי הרשימות הגדולות – המחנה הציוני והליכוד – בדמותו של אשכול כדי להצדיק את מדיניות העומדים בראשן. תדמיתו כסב עממי, המתבל את דבריו בשפת היידיש, ונושא אמרות כנף, בנוסח "לעניות דעתי הקובעת", "הפנקס פתוח והיד רושמת" ואחרות, נתפסה כמיושנת והייתה מושא לבדיחות במדינת ישראל של סוף שנות השישים, אך בחלוף השנים ניכר געגוע לסוג זה של הנהגה, שלא נראה במדינה מאז אשכול. עמוס עוז בספרו "מנוחה נכונה" מצייר את דמותו של אשכול כזקן חכם וסמכותי, מקור לנחמה ולעצה טובה. ההיסטוריון יעקב טלמון אמר עליו כי "היה אחרון ההומניסטים בלשכת ראש הממשלה".

לאחר פטירתו של אשכול נקראו על שמו רחובות בערים, וכן אתרים נוספים – תחנת הכוח אשכול שבאשדוד, שכונות "רמת אשכול" בירושלים, בחיפה ובלוד, מאגר המים "מאגר אשכול", חבל אשכול והמועצה האזורית אשכול בנגב, ושמו של "הכפר הירוק" שונה ל"הכפר הירוק על שם לוי אשכול". כן נקרא על שמו "מגדל אשכול" באוניברסיטת חיפה.

יוזמתו לחלוקת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים התממשה זמן קצר לאחר מותו והפרס נקרא על שמו.

ב-1970 נוסדה יד לוי אשכול הפועלת כגוף ההנצחה לזכר אישיותו ופועלו בפעילות חינוך, תיעוד ומחקר.

דיוקנו של אשכול הופיע על בול דואר, וכן על שטר כסף בערך של חמשת אלפים שקלים, שהונפק לציבור בשנת 1984, ולאחר החלפת השקל בשקל חדש בשנת 1985 הונפק שטר כמעט זהה על סך חמישה שקלים חדשים, שהיה בשימוש עד לשנת 2000, עת הנפיק בנק ישראל סדרה חדשה של שטרות והוציא מן המחזור שטרות ישנים בערכים נמוכים. דיוקנו של אשכול הוטבע אף על מטבע בערך של חמישה שקלים חדשים שיצא בהנפקה מיוחדת בשנת 1990.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו, נאומיו ומאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לוי אשכול, בחבלי התנחלות, הוצאת עם עובד, 1958.
  • אלכסנדר מנור, אמרות לוי אשכול, 1965.
  • יהודה ארז, במעלה הדרך, הוצאת עיינות, 1965.
  • לוי אשכול, ברית אדמה, הוצאת תרבות וחינוך, 1969.
  • ההסתדרות הציונית העולמית, דברים על הציונות, 1969.
  • עפרה אשכול-נבו, אשכול של הומור, הוצאת עידנים ידיעות אחרונות, 1988.

ביוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חזי לופבן, לוי אשכול, הוצאת עם עובד, 1965.
  • יוסף שפירא, במעלה השליחות, הוצאת מסדה, 1969.
  • אברהם רוזנמן, השמשים: רופין ואשכול, הוצאת ההסתדרות הציונית, 1992.
  • ארנון למפרום וחגי צורף (עורכים), לוי אשכול ראש הממשלה השלישי מבחר תעודות מפרקי חייו (1895–1969), עורכת הסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה ימימה רוזנטל, ירושלים, גנזך המדינה, 2002.[9]
  • יוסי גולדשטיין, אשכול - ביוגרפיה, הוצאת כתר, 2003.
  • ארנון למפרום, לוי אשכול - ביוגרפיה פוליטית 1969-1944, תל אביב, רסלינג, 2014.[10][11]

ספרות עיון ומחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרי עיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומרי ארכיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

http://israelidocuments.blogspot.co.il/2016/02/50-1967-1966.html

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמחה בלאס, "מי מריבה ומעש", פרק 26, ע' 113-120.
  2. ^ מעשה מרכבה – "מועדון הארבע" (הקמת הממשלה 1961), באתר ארכיון המדינה, 7 בפברואר 2013
  3. ^ ליטל לוין, היום לפני 43 שנה: "הפנקס פתוח והיד רושמת", באתר הארץ, 8 באוקטובר 2009
  4. ^ עמי גלוסקא, תקופת ההמתנה: מקרה בוחן ליחסי הדרגים, מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים, 2016
  5. ^ הלית לויזון-ינאי, הבונים לוי אשכול הוגה המוביל הארצי והמעברות, גלובס, ‏27/09/2010
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 שילה הטיס רולף, לוי אשכול (שקולניק) (1895–1969), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", בית ההוצאה הירושלמי והוצאת כתר, ירושלים, 1998
  7. ^ יוסף חריףתוכניתו "המעשית" של אלון ותוכניתו "ההילכתית" של דיין, מעריב, 13 בדצמבר 1968
  8. ^ אילן בן עמי, האישה שאיתו, הוצאת מטר, 2010
  9. ^ ביקורת: דן גלעדי, ‏אשכול כמנהיג, קתדרה 114, דצמבר 2004, עמ' 168-160.
  10. ^ לביקורתו של שלמה נקדימון ראו: שלמה נקדימוןדוד ולוי: האהבה שנהפכה לשנאה בין אשכול לבן-גוריון, באתר הארץ, 15 בינואר 2015
  11. ^ לביקורתו של צבי צמרת ראו: http://mida.org.il/2015/02/27/המנהיג-הפושר-שאהב-קפיטליסטים-והוביל-ל


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg