מפלגת הרפובליקה האסלאמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפלגת הרפובליקה האסלאמית
Emblem of Iran.svg
מדינה איראןאיראן  איראן
מנהיג מוחמד בהשתי
שנת ייסוד 18 בפברואר 1979
שנת פירוק 15 במאי 1987
מטה טהראן, איראן
אידאולוגיות אסלאמיזם
רפובליקניזם
קונסרבטיזם חברתי
רפובליקניות אסלאמית
אוטוריטריות אסלאמית/דתית
לאומיות ימנית.
מיקום במפה הפוליטית ימין עד ימין קיצוני

מפלגת הרפובליקה האסלאמיתפרסית: حزب جمهوری اسلامی, "חזב ג'מהורי אסלאמי"; באנגלית ידועה גם כ־IRP) הייתה מפלגה פוליטית באיראן, שהוקמה באמצע שנת 1979 כדי לסייע למהפכה האיראנית ולאייתוללה ח'ומייני לייסד תאוקרטיה באיראן. היא פורקה במאי 1987 לאחר שמטרותיה הושגו.

מייסדים ומאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הוקמה על ידי מוחמד ג'וואד באהונר, מוחמד בהשתי ואכבר האשמי רפסנג'אני, עלי ח'אמנאי ועבד אלכרים מוסווי ארדבילי, אייתוללות הקרובים לח'ומייני, כדי לארגן תמיכה עממית לרעיון הרפובליקה האסלאמית.

האייתוללות המהפכניים הללו השתמשו במפלגה במקור כדי ליצור מונופול על המדינה האיראנית התאוקרטית של אחרי המהפכה. במאבקה עם כוחות אזרחיים השתמשה המפלגה בקשריה עם משמרות המהפכה האסלאמית ועם החזבאללה.

הפיגוע במשרדי המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1981 אירע פיגוע בשביעי בתיר (אנ') המיוחס למוג'אהדין ח'לק בו נרצחו 72 פעילים במפלגה. בין ההרוגים היו מספר שרים והבכיר שבהם היה מוחמד בהשתי, שהיה שני לח'ומייני.

סיבות הפירוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות השמונים של המאה ה־20 התגברה הפלגנות במפלגה; הבעיות העיקריות שעמדו על הפרק היו מלחמת איראן־עיראק, הדילמה האם להיפתח למדינות זרות או להישאר מבודדים, והמדיניות הכלכלית. היות שכל המפלגות המתחרות הושעו, המפלגה "לא עשתה כמעט דבר והיה לה תמריץ מועט לעשות משהו.״[1]

לפי אחמד מניסאי,

״בעוד שהיו פה אחד ברעיון המדינה האסלאמית המאוחדת תחת מפלגה אחת, מפלגת הרפובליקה האסלאמית [הימין הדתי] היו חלוקים ביניהם על מספר נושאים, כגון מידת הדת בחיים הפוליטיים.״[2]

לפי דניאל ברומברג, פירוק המפלגה היה תגובה למחלוקת בין הנשיא עלי ח'אמנאי לבין ראש הממשלה העממי מיר-חוסיין מוסאווי – מפלגת הרפובליקה האסלאמית שירתה כ״מעוז האקטיביזם הרדיקלי״ התומך במוסאווי[3] .

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ניקי, קדי, ״איראן המודרנית״, 2003, עמודים 259–260
  2. ^ Mneisi, Ahmad. 2004. "The Powershift within Iran's right wing"
  3. ^ Brumberg, Daniel, Reinventing Khomeini : The Struggle for Reform in Iran, University of Chicago Press, 2001, p.134