מריאמה בה

מריאמה בה
Mariama Bâ

לידה	17 באפריל 1929 דקר, סנגל הצרפתית, אפריקה המערבית הצרפתית
פטירה	17 באוגוסט 1981 (בגיל 52) דקר, סנגל
מדינה	סנגל
השכלה	École normale de Rufisque
תפקיד	פרופסורית
השקפה דתית	אסלאם
בן או בת זוג	Obèye Diop
פרסים והוקרה	הפרס הגדול לספרות אפריקה השחורה (1982) פרס נומה לפרסום באפריקה (1980)

מריאמה בה (17 באפריל 1929 – 17 באוגוסט 1981, Mariama Bâ) הייתה סופרת סנגלית, שכתבה בצרפתית ופעילה חברתית בה. נולדה בדקר וגדלה כמוסלמית.

תסכולה ממעמדן של נשים באפריקה הוביל אותה לכתיבת הרומן הראשון שלה, "מכתב ארוך כל כך". זו הייתה הפעם הראשונה בה הוצג מצבם של הנשים הסנגליות בצורה עמוקה ומורכבת. הרומן אותו כתבה סלל דרך לנשים אפריקאיות בכלל ולנשים סנגליות בפרט לבטא את כאבן ורצונן לחלוק אותו עם נשים אחרות ועם שאר העולם.

תקציר חייה

מגיל צעיר ביקרה את מה שהיא זיהתה כאי-שוויון מגדרי בתרבות האפריקאית. על אף שגדלה אצל סבה וסבתה המסורתיים, שלא האמינו בלימוד נשים, היא זכתה לחינוך. בה התחתנה עם חבר הפרלמנט הסנגלי, אביה דיופ-טאל, אך הזוג התגרש והיא נשארה לגדל את תשעת ילדיהם.

התסכול שלה מגורל הנשים האפריקאיות – וגם הקבלה המאוחרת של גורל זה – מתועד ברומן הראשון שכתבה ופורסם ב-1979, "מכתב ארוך כל-כך", Une si longue lettre . ביצירה החצי-אוטוביוגרפית הזו, בה מתארת את התסכול של אישה שבעלה נפטר, והיא נשארה לחלוק את האבל עם אשתו השנייה והצעירה במשך תקופת העידה. חוקרת הספרות אביולה ירלה כתבה שהספר הוא "ההצגה הכי עמוקה של מצב הנשים בסיפורת האפריקאית". הספר היה הראשון לזכות בפרס נומה על פרסום באפריקה בשנת 1980.

מארימה בה נפטרה שנה לאחר צאת ספר הביכורים שלה, בתום מלחמה ממושכת במחלה. היא נפטרה לפני פרסום הרומן השני שכתבה, Un chant écarlate, אשר גלל את סיפור אהבתם הבלתי אפשרי של גבר ואישה מרקעים אתניים שונים, הנלחמים בקשיחות של המסורת.

מכתב ארוך כל-כך

הרומן מתמקד בהעלאת זכרונות של מורה סנגלית, מוסלמית, בעלת חינוך צרפתי, בגיל העמידה, בשם רמאטולאיה (Ramatoulaye), בזמן העידאת (Iddat), תקופת האבלות הנמשכת 4 חודשים ו10 ימים של האלמנה המוסלמית.

בספר, שכולו מכתב ארוך המיועד לחברתה, איסאטו, רמאטולאיה נזכרת בחייה עם מודו פול (Modou Fall) המנוח, בעלה מזה 30 שנה. מריאמה מספקת דרך הספר הצצה לחייה ולחייהן של נשים נוספות מאותה תקופה. אף על פי שהרומן מתמקד בבניית זהותה של רמאטולאיה כאינדיבידואלית, ההרהורים שלה טומנים בחובם פרטים הנוגעים בזהות הקולקטיבית של נשים בתוך ומחוץ למלייה הסוציאלי-תרבותי שלה.

בדרך התמודדותה של גיבורת הסיפור עם סיטואציה שונות, כמו ההיריון של בתה או החיים הפוליגמים שכפה עליה בעלה, ניתן ללמוד על העולם הנשי הסנגלי. בספר נבחנים נושאים הנוגעים בזהות אישית ובזהות קולקטיבית, דרך התייחסות לגזע, מעמד, מגדר ודת, והוא נחשב לעמוד תווך בעולם ההגות הנשית האפריקאית.

פמיניזם אפריקאי ויצירותיה של בה

פמיניזם אפריקאי

לפי החוקרת, נעומי נקאלה (Naomi Nkealah), העיסוק בפמיניזם, תחום שנחשב פרטי, אישי ומוצנע, מעורר מידה של בושה בקרב תרבויות אפריקאיות שונות. ואמנם, אף על פי שהם אינם קוראים לעצמם פמיניסטים אפריקאים, אפריקאים רבים מוצאים חשיבות רבה ביצירת שיח על מקום האישה בחברה האפריקאית ואף פועלים למען הנשים. עם זאת, ישנה רתיעה מלהיקשר למונח עצמו - 'פמיניזם'. הרתיעה הזו נובעת מתוך ההקשרים הקיצוניים שהמונח 'פמיניזם' נקשר בהם: קשרים רומנטיים בין נשים, שנאת הגבר ונושאים נוספים הנחשבים רגישים ואינם מקובלים בשיח החברה האפריקאית.

לפי החוקרת רזוואנה חביב לאתה (Rizwana Habib Latha), ישנם אפריקאים רבים שרואים את הפמיניזם כעוסק ומייצג את החברה הלבנה המערבית, תוך שהוא מתעלם מבעיות איתן מתמודדות נשים בחברה האפריקאית. לשיטתם, הפמיניזם המערבי והלבן מייצג את התרבות הלבנה, המהולה בגזענות ממנה הם סבלו שנים רבות ועודם סובלים. ואולם, למרות הסלידה מן המושג עצמו, אפריקאים כן מתעסקים בנושאים הקשורים למגדר בחברה שלהם ואף פועלים למען שינוי. אקטיביסטיות אפריקאיות פעלו לאורך השנים למציאת מושג שיחליף את הפמיניזם ממנו סלדו. הבעיה בה נתקלו היא שכל מושג שנמצאו, תאם פלח מסוים באוכלוסייה והדיר חלקים אחרים ממנה.

הפמיניזם האפריקאי אינו מבוסס על תרבות אפריקאית אחת ומכאן שהוא קטן מכדי להכיל את ככל המשמעויות של הפמיניזם כפי שאלה התגבשו במדינות השונות באפריקה. הפרדוקס הנוצר, כאמור, הוא שהדגש של הפמיניזם האפריקאי במקומות מסוימים ממדר נשים מתרבויות אחרות שחשות שוליות - במודע או שלא במודע - על ידי התרבות הדומיננטית שעל חפציה וסמליה המודל הפמיניסטי הספציפי בנוי. קרי, הפמיניזם הסנגלי, שעל יוצריו נמנית בה, שונה מפמיניזם קנייתי, דרום אפריקאי או ניגרי.

וומניזם במכתב ארוך כל-כך

מושג נוסף שצמח במדינות שונות באפריקה בניסיון להחליף את הפמיניזם הוא וומניזם (womanism). הוומניזם לא מנסה לחקות את הפמיניזם המערבי אלא מציג גוון אחר של המילה, כשההבדל הגדול בין השניים הוא ביחס לגברים - הוומניזם פועל לא נגד, אלא תוך שיתוף פעולה עם הגברים.

המושג התפתח באפריקה, ובעזרת מחקרה של אליס קופר הוא התבסס בחברה. המחקר של קופר מציג את ה-וומניזם כמקבע את מעמדו דרך שמירה על ערכים חשובים בתרבות האפריקאית כגון קהילתיות, נשיות ואימהות, תוך כדי שהוא מבקש להתגבר לא רק על האפליה המגדרית אלא גם על האפליה המבוססת על גזע או על המעמד הכלכלי, אשר משפיעים על החברה האפריקאית כולה. אף על פי שהתחיל באפריקה, הוומניזם הוא מונח גלובלי, המסייע בהגדרת החוויה של נשים שחורות במקומות שונים בעולם.

ישנן גישות שונות גם בתוך הוומניזם האפריקאי - למשל, קיימים פערים בין התומכות באהבה נשית בלי תנאי (מינית או לא מינית) ובין המחזיקות בדעות מסורתיות יותר שלא מקבלות קשרים זוגיים בין נשים.

בספרה, "מכתב ארוך כל כך", מריאמה בה מספרת את סיפורה של רמטולאי, שלאחרונה איבדה את בעלה. היא שולחת מכתב לחברתה בו היא משתפת אותה במצבה בתקופה בה היא נמצאת בחייה. דרך סיפורה של רמטולאי ניתן ללמוד רבות על מקומה של האישה הוומניסטית בחברה הסנגלית. המכתב נפתח בתיאור העצב של רמטולאי על מות בעלה. כבר בתיאור ההלוויה הנערכת לבעל ניתן לראות הבדלים בין התפקידים הגבריים בחברה המקומית לעומת התפקידים הנשיים: "בעוד שהגברים מובילים את מודו למנוחת עולמים [...] פורמות גיסותינו את שער ראשינו [...] זהו הרגע ממנו יראה על אישה סנגלית, הרגע שממנו והלאה היא מקריבה את רכושה כמתנות למשפחת בעלה ובנוסף היא כורתת את אישיותה, את כבודה העצמי ונהפכת לחפץ בשירות הגבר שלקח אותה לאישה." (בה, 2012, עמ' 18). האישה האפריקאית היא איננה ישות עצמאית אלא רכוש הגבר - בעלה - שלקח אותה לאישה. בנוסף, רמטולאי מדברת על כך שהיא הייתה מהחלוצות הראשונות של קידום הנשים האפריקאיות והיא מתארת את תגובתם של הגברים לכך "גברים קראו לנו קלות דעת. אחרים כינו אותנו שדות רעות. אבל רבים רצו לכבוש אותנו" (בה, 2012, עמ' 29). היחס לנשים כטובות או רעות ניכר גם הוא בספרה של בה.

רמטולאי מתארת בביקורתיות סמינר אליו נשלחה בצעירותה כחלק מניסיון לקידום הנשים האפריקאיות. היא מתארת את הסמינר כמשהו מנותק מהמציאות היומיומית שלה, בו למדו הנשים כיצד עליהן לשלב את המסורות, האמונות והמנהגים שלהן בציוויליזציה המערבית ובתפיסות האוניברסליות. הדברים מתקשרים לפיתוח המושגים womanism ופמיניזם האפריקאי, אשר מעוניינים לשמור על המסורת תוך שהן מקדמות ערכים של שוויון באופן כללי, לא רק כלפי נשים. הדרך לשקם את מעמד האישה הוא שיקום החברה כולה. מתוך הפיתוח האישי שעברה רמטולאי בסמינר, היא יכלה להתנגד למוסכמה חברתית המאפיינת את המסורת בתרבות האפריקאית - לעמוד מול אמה ולדחות את הגבר המבוגר אותו ניסו לשדך לה.

במאמר, מתייחסת ארנדט לחיבורה של ונג'ירה מותוני (Wanjira Muthoni), כותבת קנייתית ופעילה פמיניסטית אפריקאית, בו היא מצטטת את האמירה המפורסמת של סימון דה-בובאר "you are not born a woman, you become one". לפי מות'וני, הספרות שאליה נחשפים הילדים בבתי הספר משרישה בהם את התמונה השלילית כלפי נשים וכן את תפקידן בחברה ועל כן יש להם חובה לשנות את דמות האישה שנוצרה. בספר, רמטולאי מציגה את הסיפור של עיישטו, חברתה שבחרה להיפרד מבעלה עקב בגידה, דבר לא מקובל כלל בחברה האפריקאית. "את בחרת בפרידה" (בה, 2012, עמ' 45), "ועזבת, היה לך האומץ המדהים לקחת את חייך בידך" (בה, 2012, עמ' 46). רמטולאי נפעמת מהאומץ שחברתה ניחנה בו, היא מעריכה אותה על כך ומראה כמה מיקומה של האישה בחברה אינו עומד בפני עצמו. כלומר, לאישה לא באמת ניתנת זכות הבחירה על אופן חייה, ואלה נבנים סביב ההבניה החברתית אליה נולדו הנשים. החברה מבקרת את עיישטו על המעשה שלה. הם מצדיקים את בגידת בעלה בטענה שהגברים הם יצור אינסטינקטיבי וחייתי - "החוקים האלה מפעילים את ה'זכר' באופן שונה. אני אומר 'זכר' כדי להדגיש את הבהמיות של האינסטינקטים... את מבינה... רעיה חייבת להבין, אחת ולתמיד, ולסלוח" (בה, 2012, עמ' 47). מקרה זה בספרה של בה מדגיש את יחס החברה האפריקאית למקומם של הגברים והנשים ומחזק את טענתה של מות'וני, שהשתמשה בביטויה המפורסם של סימון דה-בובאר.

במאמרה של סונזן ארנדט (Arndt Susan) נוצר שיח נוסף בנושא חינוך של הדור הצעיר ביחס לדור הישן. מות'וני טוענת שאף על פי שלא ניתן להשפיע על הדור הישן, יש להסתגל לתרבות המודרנית וללמד את הדור הצעיר את הדברים הנחוצים ליצירת תדמית חדשה. כך, היא מקווה הם יוכלו "לשנות דור חדש שלם" (Arndt, 2000, עמ' 715). בספר עולה נושא הישן מול החדש גם בזווית מעט אחרת. רמטולאי מתמודדת עם הגילוי שבתה עיישטו (הקרויה על שם חברתה) נכנסת להריון. היא מתוסכלת מהעובדה שהיא לא שמה לב ולא הייתה קשובה לביתה. היא מוסיפה ואומרת כי "אני זאת שלא עמדה במבחן" (בה, 2012, עמ' 96). כלומר, היא הייתה זו שצריכה לשים לב לביתה ולשינוי במצבה. בסיפור, נאלצת רמטולאי להתמודד עם השלכות העולם המודרני. המעשה שנעשה מחוץ לחיי נישואין נחשב בעיניה כפשע והיא מתייחסת לכך בהתאם, למרות גילויי ההבנה שלה כלפי המצב. רמטולאי מחליטה לדבר עם בנותיה ולעלות את נושא החינוך המיני. היא אומרת כי "האימהות המודרניות מעדיפות 'משחקים אסורים', להגביל את הנזק ואף טוב מכך, למנוע אותו... מתוך כאב אני לוקחת על עצמי את המשימה הזאת" (בה, 2012, עמ' 101), על ידי כך, היא מכירה ומקבלת את העולם המודרני גם אם אינה מסכימה איתו. החיבור בין שני נושאים אלו מראה כי ישנה הבנה של שתי הכותבות שיש צורך בשינוי החינוך של הדור הצעיר.

סוגיה נוספת אשר עולה מהספר וכן מהמאמר של ארנדט היא נושא הפוליגמיה. בשונה מרוב העולם המערבי, במדינות רבות באפריקה פוליגמיה הפכה מקובלת על נשים וגברים כאחד. ואמנם, ישנן דעות חלוקות בנוגע לנושא הזה. במאמר, מתייחסת אחת המרואיינות לנושא זה ואומרת שהעניין דווקא נובע מהעולם המודרני. נשים רבות אינן מעוניינות בנישואים בכפייה ולכן בוחרות להינשא לגבר שכבר נשוי על מנת שיוכלו להביא ילדים ללא מחויבות הנלוות לחיי הנישואין כמו ביצוע מטלות הבית. כך, הן טוענות שהן חופשיות יותר. בספר, רמטולאי נאלצת להתמודד עם הידיעה שבעלה לוקח אישה נוספת. תחילה ניתן לראות כי החברה סביבה מקבלת את המעשה של בעלה. כלומר, החברה תומכת בפוליגמיה ואינה רואה בה דבר פסול - "הוא בסך הכל נשא לו אישה שנייה היום" (בה, 2012, עמ' 50). החתונה של בעלה מתרחשת מתחת לאפה של רמטולאי והיא אינה מודעת אפילו לתכנון של בעלה הנוגע לנשיאת אישה נוספת, היא מגלה רק לאחר מכן. "אלוהים הועיד לו אישה שנייה, והוא לא יוכל לעשות שום דבר בעניין. הוא מברך אותך על עשרים וחמש שנות נישואים שבהן הענקת לו את כל האושר שאישה חייבת לבעלה" (בה, 2012, עמ' 50). היא מנסה להסתיר את הכאב והפגיעה שהיא חשה ובכך היא משתפת פעולה עם המצופה ממנה מהחברה - "התאמצתי לרסן את הסערה שבתוכי... לחייך, לקחת את האירוע בקלות, ממש כפי שהם הכריזו עליו. להודות להם על הדרך המתחשבת שבה מילאו את שליחותם. למסור תודה למודו" (בה, 2012, עמ' 51). ההתמודדות של רמטולאי עם הסיטואציה מדגישה את השוני שקיים ביחס של החברה לפוליגמיה.

השוואה בין פמיניזם מערבי לפמיניזם אפריקאי

במרוץ השנים, המושג פמיניזם עבר שינויים רבים. מטרות הפמיניזם ודרישותיו השתנו בהתאם לתקופה וכן בהתאם למיקומו בעולם. בעוד הפמיניזם ברחבי העולם התמקד בעיקר בנושאים כמו מגדר וגוף האישה, הפמיניזם האפריקאי נבע ממקורות אחרים. בתרבות המערבית, לדוגמה בארצות הברית ובאירופה, בהם התפתחו גלי הפמיניזם הראשונים, היה הפמיניזם מענה לצורך של האישה הלבנה המערבית, ולא ניתנה בו התייחסות לאישה האפריקאית ולבעיותיה. לעומת זאת, הפמיניזם האפריקאי התבסס על תחומים כלכליים, חברתיים ופוליטיים פרטיקולרים. זו הסיבה בגינה אף על פי שנשים אפריקאיות רבות האמינו בצורך בשיפור מעמד האישה, הן לא הסכימו לקרוא לזה פמיניזם ובכך להזדהות עם תפיסת עולם מערבית.

הפמיניזם המערבי התפתח בכמה גלים וכלל מספר זרמים: הגל הראשון אופיין במאבקים לשינויים פורמליים כמו המאבקים על זכות ההצבעה לנשים והזכות לרכוש ולהחזיק קניין; הגל השני היה רדיקלי, התמקד בהפיכת הפמיניזם לתנועת המונים אשר תסחף אנשים רבים ועשה זאת באמצעות הפגנות; הגל השלישי הגיע ממקום של ביקורת פנימית על הפמיניזם. נציגות הגל השלישי הכירו בכך שישנן נשים שונות, הן במעמד שלהן והן במוצא ובמקום המגורים שלהן, וכל אחת מהן חווה את הפמיניזם אחרת. בתקופת הגל השלישי, התפתחה ההבנה כי ישנם הבדלים בחוויה הנשית ברחבי העולם ושיש להתאים את הפמיניזם לצרכים השונים. יש להקשיב ולייצג את כל הנשים ולא רק נשים לבנות ומערביות. נשים אפריקאיות אפשרו את מאבקן הפמיניסטי של הנשים הלבנות המערביות מכיוון שהן היו אלו שנשארו בבית וטיפלו בילדים בזמן שהנשים הלבנות יכלו להתמקד במאבק הפמיניסטי ולהוציאו לפועל. כלומר, ההיסטוריה של התפתחות הפמיניזם במערב התחילה מנקודת מבט גזענית ועל כן נוצר פער משמעותי בין האישה הלבנה לאישה השחורה.

פמיניזם אפריקאי בעייניה של בה

בדומה לסופרות אפריקאיות אחרות, בה דחתה את הביטוי 'פמיניסטית' באופן מוצהר. עם זאת, תיאורים רבים בכתביה – הנוגעים, בין השאר, ל"תנועת השחרור הנשית במתקיימת בעולם" (עמ' 88 בספר) - מצביעים על שהיא חולקת ערכים ורעיונות פמיניסטים מערביים וחזון של אחדות נשים אוניברסלית.

מריאמה ציינה בראיון שהספר הוא קריאה מליבן של כל הנשים, ונשים מוסלמיות סנגליות בפרט. גיבורת הסיפור מציינת את הקוראן ומזדהה כמוסלמית בסיפור. ישנם אלו המתארים את רמאטולה כ-וומניסטית – רמאטולה מציגה איזון בין הרעיונות עליהם גדלה ובין ההתנהגויות החברתיות הגבריות שמפשיטות אותה מכוחה. היא חזקה, אמיצה, אחראית, רצינית ומסוגלת. וומניסטיות מעניקה לאישה אפשרות להתמודד עם דיכוי מגדרי מבלי לתקוף את הגבר. בעמוד 73 ברומן ניתן לראות את זה, כשרמאטולה מדברת עם אישה אחרת על שבעלה לקח אישה נוספת, ואומרת "איסאטו, לא משנה כמה עצב האיחוד בינינו הביא, הבעלים שלנו היו גברים נפלאים".

הזיכרונות הטובים של הגיבורה מהימים הראשונים של נישואיה, אז זכתה לחינוך מערבי-צרפתי, וההתייחסות החיובית של הגיבורה למעבר של חברתה לניו יורק, עוררו תגובות של חוקרים אפריקאים ואירופאים כאחד, בטענה שמריאמה מקדמת רק פמיניזם מערבי בכתביה. במהלך הסיפור, היא מעניקה דוגמאות רבות לדמויות גבריות ראויות לחיקוי. זה אחד מהחוזקות של מריאמה – היכולת לכתוב על שתי פרדיגמות שונות, ובכך לדחות כל סוג של סטראוטיפיזציה או הכללה. לדברי מריאמה: "נשים הן השורש הראשי והראשון של האומה, ממנו כל השאר צומח וגדל". על כן, ניכר ששילוב בין האישי והציבורי-כללי הוא הבסיס לגישה הפמיניסטית של הרומן. החברות ההדוקה בין שתי גיבורות הסיפור היא שיקוף של מציאות חברתית אפריקאית, בה הקשר הנשי היה חשוב לבניית רשת חברויות כמערכת תמיכה של נשים אל ועם נשים. הספר של בה הוא כלי לבנייה מחדש משום שהוא מייצג פעולה של הגדרה עצמית בתוך ההקשר של זהות פוליטית ודתית. הספר מגולל סיפור לפיו הנוכחות הקולוניאלית התרבותית והחברתית היא "האחר". בה כותבת בכנות, ולא מסירה אחראיות מהאישה, שבסיפורה 'בחרה' להיות קורבן של פוליגמיה, למרות בקשות מחברתה ומילדיה לעזוב את מודו. אנחנו לומדים מהסיפור של בה שזכויות פוליטיות לא מגיעות לבד, אלא יש לפעול כדי לקבל אותן.

הנצחה

• בית ספר תיכון באי גורה נושא את שמה - "בית החינוך מריאמה בה".
• כיכר קטנה ביישוב בנה באראק נקרא על שמה.
• רחוב ביישוב הגרמני גינסהיים-גוסטבסבורג נקרא על שמה.

ספרים

• 1979 - Une si longue lettre (מכתב ארוך כל-כך)
• 1981 - Un chant écarlate (שיר שני)

מסות

• 1981 -La fonction politique des littératures africaines écrites (תפקידן הפוליטי של הספרויות האפריקאיות הכתובות)

לקריאה נוספת

• Acholonu, C. (1995). Motherism: The Afrocentric alternative to feminism. Boston: Afa Publications.
• Sutherland-Addy, E. & Aminata, D. (2005). Women writing Africa: West Africa and the Sahel. New York: The Feminist Press at the City University of New York.
• Pascale, A. (2014). Vers de nouveaux horizons dans la litterature feminine d'Afrique subsaharienne: de Mariama Ba a nos jours. Cincinnati: University of Cincinnati.
• Hamam, K. (2014). Confining spaces, resistant subjectivities: toward a metachronous discourse of literary mapping and transformation in postcolonial women's writing. England: Cambridge Scholars Publishing.
• Kamara, G. M. (2001). The Feminist Struggle in the Senegalese Novel: Mariama Ba and Sembene Ousmane. Journal of Black Studies, 32(2), pp.212-228.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מריאמה בה בוויקישיתוף

• אתר פיני באנגלית על ספרים וסופרים - של פרי לוקונן וארי פסונן, 2008
• באתר mujeres para pensar (בספרדית)
• Profile: Senegalese Writer Mariama Ba
• Biography of Mariama Bâ by Lauren Daugherty
• מריאמה בה מתוך אתר אונסק"ו
• מתוך האתר Black Past