מרי לינווד
 | |
| לידה |
18 ביולי 1755 ברמינגהאם, ממלכת בריטניה הגדולה  |
|---|---|
| פטירה |
2 במרץ 1845 (בגיל 89) לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
  | |
מרי לינווד, באנגלית: Mary Linwood . (1755–1845) הייתה אשת מחט אנגלייה שהציגה את עבודותיה בלסטר ובלונדון ועבדה בבית הספר פרטי שנודע מאוחר יותר בשם Mary Linwood Comprehensive School. בשנת 1790 היא קיבלה מדליה מאגודת האמנויות.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולדה בברמינגהם ב-1755, ועברה ללסטר ב-1764 עם משפחתה לאחר שאביה, סוחר יין, פשט את הרגל. הוא מת צעיר, ואמה פתחה פנימייה פרטית לנשים צעירות בשער בלגרייב. כשאמה מתה, לינווד השתלטה על בית הספר והמשיכה בו במשך 50 שנה. לינווד יצרה את התמונה הרקומה הראשונה שלה כשהייתה בת שלוש עשרה, ועד 1775 היא ביססה את עצמה כאמנית רקמה.[1] עד גיל 31, מרי משכה את תשומת הלב של משפחת המלוכה, [2] והיא הוזמנה לטירת וינדזור על ידי המלכה שרלוט יחד עם מרי דילייני ומרי נואלס[3] והמלכה גם עסקה איתם ברקמה כדי ללמוד את עבודתן.
תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך כמעט שבעים וחמש שנים עבדה מרי ברקמה, ויצרה אוסף של למעלה מ-100 תמונות שהעתיקה ברקמה כעותקים בגודל מלא של יצירות מאסטרים ישנים. היא פתחה תערוכה בחדרי האנובר סקוור ב-1798, שלאחר מכן עברה לכיכר לסטר, אדינבורו ודבלין. העותקים של מרי לינווד של ציורי אמן ישנים נעשו בצמר קרוול, שבו התפרים הבלתי סדירים דמו לעבודת מכחול, זכו לתהילה רבה מאז התערוכה הראשונה שלה בלונדון בשנת 1787. היא פגשה את רוב מלכי אירופה. היא הציגה ברוסיה וקתרינה הגדולה הציעה 40,000 ליש"ט עבור כל האוסף ואילו הצאר הציע לה 3,000 ליש"ט לדוגמה אחת. עם זאת, לינווד סירבה מכיוון שהיא רצתה שעבודתה תישאר באנגליה. באחת הפעמים נמכר עותק שלה של ציור של האמן האיטלקי סלבטור רוזה (1615–1673) במחיר גבוה יותר מהמקור. אחד העיצובים שלה, משפט קין, לקח עשר שנים להשלימו.
תערוכתה בכיכר לסטר, לונדון, הייתה תערוכת האמנות הראשונה שהוארה באור גז.[3] התערוכה כללה עותקים של ציורי מאסטרים כמו קרלו דולצ'י, גוידו, רואיסדל, אופי, מורלנד, גיינסבורו וריינולדס. [4] הנושאים של לינווד כללו גם את ליידי ג'יין גריי ונפוליאון, שנאמר כי דיוקנם כמו צויר מהחיים.
תערוכותיה הצליחו ומשכו 40,000 לקוחות בשנה, בדומה למאדאם טוסו,[3] עבודתו הראשונה של ג'ון קונסטבל (1776–1837) שהוזמנה הייתה לצייר את פרטי הרקע באחת מיצירותיה. אומרים שלינווד סירבה להצעה של 3000 גינאה עבור הגרסה שלה ל-Salvator Mundi של קרלו דולצ'י, ובמקום זאת הורישה אותה למלכה ויקטוריה.[1] תמונות עבודת המחט המשיכו להיות מוצגות בכיכר לסטר בלונדון ברציפות עד מותה ב-1845.
צ'ארלס דיקנס מזכיר אותה בתיאורו של ביקור בסטפורדשייר בסטודיו שלה: אני בעצמי הייתי אחד המבקרים האחרונים במחסן הנורא של מפעל חייך, שבו איש ואישה זקנים נטלו את השילינג שלי בפלא חגיגי, והובילו אותי אל קבר קודר של עבודות רקמה שנשמטות לרסיסים עם אבק וגיל, עטוף בדמדומים בצהריים, השאירו אותי שם, מבוהל ולבד. ועכשיו, באותיות רפאים על כל הקירות המתים של העיר המתה הזו, קראתי את שמך המכובד״
היסטוריונים של רקמה מציינים כי לינווד כאמנית, היוותה השראה לסגנון עבודת הצמר הברלינאי, שהיה נפוץ באירופה וצפון אמריקה בעת ההיא.. התערוכות של לינווד היו במקביל לפופולריות הגואה של עבודות הצמר הברלינאי, עד שבית הספר המלכותי לעבודות רקמה ותנועת האמנויות והאומנות החל למתוח ביקורת על עבודת הצמר האלה על כך שהובילה לאובדן כישורי הרקמה.
מחלוקת משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
תערוכת הרקמות של לינווד שכנה בבית סאוויל הישן בכיכר לסטר, הבניין המוזנח הושכר למרי לינווד ושותפיה בתחילת המאה ה-19. לאחר מכן הוא נבנה מחדש ושופץ בין השנים 1806–1809 על ידי האדריכל ג'וזף פייג' (1718–1776). לינווד הציגה את עבודתה בגלריה ארוכה בקומה הראשונה משנת 1809 ועד מותה ב-1845. [5] מחלוקת משפטית בנוגע לתשלום עבור השיפוצים הפכה לקרב בן עשרות שנים, ובסופו של דבר נחתה בבית הלורדים בשנת 1837. בית הנבחרים הכריע בתיק נגד לינווד ושותפיה, שנצטוו לשלם לפייג' .[6] בשנת 1865, בית סאוויל נהרס בשריפה.
שנים אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארבע שנים לפני מותה ב-1845, עבודותיה של מרי עדיין הוצגו בלונדון. היא עבדה עם תפרים באורכים שונים על בד שהוכן במיוחד עבורה בלסטר, והכינו לה גם בד פשתן גס. התפרים הארוכים והקצרים שלה נראו כמו משיכות מכחול, עם משי להדגשות. היא העניקה השראה לחובבים רבים להעתיק את טכניקות העבודה שלה בקנה מידה קטן יותר.[7] מרי רקמה את היצירה האחרונה שלה כשהייתה בת שבעים ושמונה, אף שהיא חיה עד גיל תשעים ועבדה בבית הספר עד שנה לפני מותה. היא מעולם לא נישאה, ולפי האגודה ההיסטורית של ויגסטון הגדולה, הייתה האדם האחרון בלסטר שהשתמש בכיסא סדאן. בשנת 1845, במהלך ביקורה השנתי בתערוכתה בלונדון, מרי לינווד, שנחשבה עד אז למחטנית המפורסמת ביותר בגילה, חלתה בשפעת ומתה. היא נקברה בכנסיית סנט מרגרט, לסטר, כנסייה שבה השתתפה בקביעות. כל האוסף שלה התפזר בבית המכירות הפומביות של כריסטיס, לאחר שגם המוזיאון הבריטי וגם בית הלורדים דחו קודם לכן את הצעתה לתרום את האוסף שלה, החלקים שנמכרו במכירה הפומבית נמכרו בסכומים הרבה מתחת לאלה שבהם הוערך כמה. שנים קודם לכן[7].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 The Grove Encyclopedia of Decorative Arts, Gordon Campbell
- ^ "Leicester Chronicler - Mary Linwood
- ^ 1 2 3 Hunter, Clare (2019). Threads of life : a history of the world through the eye of a needle. London: Sceptre (Hodder & Stoughton)
- ^ "The Collector, Containing Articles and Illustrations, Reprinted from The ... - Google Books". 1907
- ^ "BRIEF HISTORY DURING THE SNOW ERA"
- ^ Reports of Cases Heard in The House of Lords, p. 400
- ^ 1 2 "Mary Linwood 1798 - Antique Embroidered Textiles - Meg Andrews - Antique Costumes and Textiles"
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "מרי לינווד".