מרקו אנטוניו ברגאדין

מרקאנטוניו בראגדין פסלː טיציאנו אספטי 1571

מרקו אנטוניו בראגאדין, גם מרקנטוניו בראגאדין (באיטלקית Marco Antonio Bragadin;‏ 21 באפריל 1523 – 17 באוגוסט 1571) היה עורך דין וקצין צבא הרפובליקה של ונציה, מושל קפריסין מטעם הרפובליקה.

ברגאדין הצטרף לחיל הפאנטי דה מאר או לנחתים של הרפובליקה של ונציה. בשנת 1569, הוא מונה לקפטן-גנרל של פמגוסטה בקפריסין ופיקד על ההגנה הוונציאנית במלחמה העות'מאנית-ונציאנית (1570–1573). הוא הוצא להורג ב-17 באוגוסט 1571, בניגוד להסכם הכניעה עם כיבוש פמגוסטה על ידי האימפריה העות'מאנית.

חיים מוקדמים

מרקו אנטוניו ברגאדין נולד בוונציה ב-21 באפריל 1523. בנם של מרקו ואדריאנה במבו. לאחר התנסות קצרה כעורך דין בשנת 1543, החל בראגאדין בקריירה ימית ושימש בתפקידים צבאיים שונים על ספינות ונציאניות. עם חזרתו לוונציה מילא תפקידים שונים במחוזות העיר, עד שבשנים 1560 ו-1566 הוגדר כמפקד ספינה, ללא הזדמנות לקבל פיקוד ממשי על ספינה. בשנת 1569 מונה למושל העיר פמגוסטה, לנוכח ההתנגשות הצפויה עם הצי העות'מאני.

קפטן ממלכת קפריסין

לאחר שמונה לקפטן ממלכת קפריסין עבר לפמגוסטה. הוא קיבל על עצמו את תפקיד המושל האזרחי על האי כולו, תוך שהוא מודע היטב לכך שהתנגשות מכרעת עם הצי העות'מאני בפתח.

בראגאדין עבד קשה כדי לבצר את פמגוסטה ביסודיות. בערים החשובות ביותר, הצריכה הופעת התותחים בשדה הקרב בניית חומות לפי קריטריונים מדעיים כדי שיוכלו לעמוד בהפגזות. בראגאדין בנה בפמגוסטה סדרה של ביצורים כדי לספק הגנה מוצקה לחומות הנמל, כולל מעוז מרטיננגו, דוגמה מצוינת לביצור מודרני, המסוגל לספק הגנה לחומות משני הצדדים.

ב-1 ביולי 1570 נחתה יחידה טורקית ראשונה ליד לימסול, וב-18 ביולי נחתו עיקר הכוחות בסמוך לניקוסיה. הצבא המוסלמי, בפיקודו של לאלה קארה מוסטפא פאשה, מנה בין 70,000 ל-100,000 חיילים ו-200 כלי ארטילריה. ניקוסיה הייתה במצור ונפלה בתוך חודשיים. חיל המצב שהגן על העיר ואזרחים רבים נטבחו. ראשו הכרות של ה-locumtenens regni ("משנה למלך") ניקולו דנדולו, נשלח לבראגאדין.

המצור על פמגוסטה

המצור על פמגוסטה החל ב-17 בספטמבר 1570 ונמשך חודשים, במהלכם סוללות התותחים של העות'מנים ירו ללא הפסקה על החומות. ברגאדין פיקד על הגנת העיר,בסיוע לורנצו טייפולו, קפטן פאפוס, והגנרל אסטור בגליוני. מול 6,000 אנשי חיל המצב הוונציאני ניצבו 200,000 חיילים, מצוידים ב-1,500 תותחים, שנתמכו בכ-150 ספינות, שחסמו את זרימת האספקה והתגבורת. במהלך המצור, הקימו העות'מנים סוללת עפר סביב החומות שהקיפו את העיר והמישור החיצוני וחפרו מנהרות לעבר חומות העיר ומתחתן כדי לערער ולפרוץ אותן.

חיל המצב הנצור של פמגוסטה ניהל מאבק נגד אויב בעל עדיפות מספרית משמעותית וללא כל תקווה לעזרה מהמולדת. ביולי 1571 פרצו הטורקים את ביצורי העיר וכוחותיהם פרצו למצודה. הם נהדפו במחיר אבדות כבדות למגינים. ב-1 באוגוסט, כשהאספקה והתחמושת אזלו וללא סימן לתגבורת מוונציה, ביקש ברגאדין תנאי כניעה.

מוות ומורשת

1570–1576 הטיפת מרסיאס של טיציאן. כמה חוקרים כמו הלן לסור משערים שההוצאה להורג של בראגאדין סיפקה את ההשראה לציור הזה.

קבר בסן זניפולו

מגיני פמגוסטה ניהלו משא ומתן עם העות'מאנים לפני כניעת העיר. על פי חוקי המלחמה המסורתיים, אפשר היה לנהל משא ומתן לפני שנפרצו חומות העיר, בעוד שלאחר נפילתה היו החיים והרכוש בתוכה בסכנה. המפקד העות'מאני הסכים לכך שבמקרה של כניעה יוכלו כל התושבים המערביים לעזוב תחת דגלם ולקבל מעבר בטוח לכרתים שבשליטת ונציה; היוונים יכלו לעזוב מיד או להמתין שנתיים כדי להחליט אם להישאר בפמגוסטה תחת שלטון עות'מאני. במשך ארבעת הימים הבאים התבצע הפינוי בצורה חלקה.

בטקס הכניעה שנערך ב-5 באוגוסט, בו מסר בראגאדין את העיר למוסטפא פאשה, האשים אותו הגנרל העות'מאני ברצח אסירים טורקים ובהסתרת אמצעי לחימה. הפאשה שלף סכין, חתך את אוזנו הימנית של בראגאדין והורה לשומריו לכרות גם את אוזנו השנייה ואת אפו. לאחר מכן נכלא בראגאדין בכלוב קטנטן שהושם בשמש במשך 12 ימים, עם מעט מאוד מזון ומים. ביום הרביעי הציעו לו הטורקים לצאת לחופשי אם יתאסלם, אך הוא סירב.

ב-17 באוגוסט 1571, כשכבר היה במצב גופני ירוד, נלקח בראגאדין מהכלוב כשהוא פצוע וכוויות מכסות את גופו. הוא נתלה על תורן ספינתו, הולקה ביותר ממאה מלקות, ולאחר מכן אולץ לשאת על כתפו סל מלא אבנים וחול ברחובות פמגוסטה עד שהתמוטט. לאחר מכן הוחזר לכיכר המרכזית של העיר, שם נכבל לעמוד ועור ראשו קולף. הוא מת לפני שעינויו הסתיימו, וגופתו בותרה – איבריו חולקו בין חיילי הצבא, ועורו, שמולא בקש ונתפר, כוסה בסמלים צבאיים והוצג בתהלוכה ברחבי העיר. בסיום, נישא העור המפוחלץ יחד עם ראשי קצינים נוספים לתצוגה בקונסטנטינופול.

לאחר מכן בוצע טבח בנוצרים שנותרו בעיר.

בשנת 1580 נגנב עורו של בראגאדין מהארסנל של קונסטנטינופול על ידי הימאי הוונציאני ג'ירולמו פולידורי, שהבריח אותו לוונציה. הוא התקבל שם כגיבור, והעור הוצג תחילה בכנסיית סן גרגוריו, לפני שנקבר בטקסים מלאים בבזיליקת סן ג'ובאני א פאולו, שם הוא שמור עד היום.

תהילתו של בראגאדין נובעת מההתנגדות המרשימה שהציב לכוחות המצור העות'מאניים. עמידתו האיתנה קנתה לוונציה זמן, והמאמץ העצום שהשקיעו העות'מאנים במצור מנע מהם לפרוס מחדש כוחות בזמן, כאשר הליגה הקדושה בנתה צי מלחמה. צי זה הביס מאוחר יותר את הצי המוסלמי בקרב לפנטו. עד היום, היסטוריונים מתווכחים מדוע ונציה לא שלחה עזרה מכרתים, כאשר יש הטוענים שחלק מהוונציאנים העדיפו לרכז את משאביהם הצבאיים במאבק הגדול שהתקרב, ששיאו היה בקרב לפנטו.

לקריאה נוספת

• ביצ'נו, יו. סהר וצלב: הקרב על לפנטו 1571. פיניקס, לונדון, 2003.מסת"ב 1-84212-753-5
• קראולי, רוג'ר. "אימפריות הים: המצור על מלטה, הקרב על לפנטו והתחרות על מרכז העולם." רנדום האוס: ניו יורק, ניו יורק. 2008.מסת"ב 978-0-571-23231-4
• Foglietta, U. המצורים על ניקוסיה ופמגוסטה. לונדון: ווטרלו, 1903.
• הופקינס, TCF, "עימות בלפנטו - הנצרות מול האסלאם"

• Monello, G. "Accadde a Famagosta, l'assedio turco ad una fortezza veneziana ed il suo sconvolgente finale", Cagliari, Scepsi e Mattana, 2006.
• Sergei Tseytlin, Bragadin, Marcianum Press, Venezia 2011.
• George Hill, A History of Cyprus, vol. 3 (The Frankish Period, 1432-1571), New York, 2010.
• Maria Grazia Siliato, L'assedio, Arnoldo Mondadori Editore, Milano 1995.
• Gigi Monello, Accadde a Famagosta - L'assedio turco ad una fortezza veneziana ed il suo sconvolgente finale, Scepsi & Mattana Editori, Cagliari, 2006.
• Nestore Martinengo, Relazione di tutto il successo di Famagosta, a cura di Gigi Monello, Scepsi & Mattana Editori, Cagliari, 2007.
• Niccolò Capponi, Lepanto 1571, Il Saggiatore 2008.
• John Julius Norwich, The Middle Sea: A History of the Mediterranean, London, 2007.
• Frate Agostino, La perdita di Famagosta e la gloriosa morte di M.A. Bragadino, a cura di Gigi Monello, Scepsi & Mattana Editori, Cagliari, 2013.
• Alessandro Barbero, Lepanto, la battaglia dei tre imperi, Laterza, Roma-Bari, 2010.
• Alvise Zorzi, La République du Lion, Histoire de Venise.
• Antonio Riccoboni, Storia di Salamina presa e di Marcantonio Bragadino, Venezia 1843.
• Emilio Garro, Il Mediterraneo in fiamme, SEI, Torino, 1944

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מרקו אנטוניו ברגאדין בוויקישיתוף

• מרקו אנטוניו ברגאדין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)