משפט האל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משפט האל (לטינית: Ordeal אורדאל) הייתה שיטה קדומה להכרעה בשאלת אשמתו או חפותו של אדם. בשיטה זו מסתמכים על הופעת סימן כלשהו, מתוך הנחה שהאל יטה את הופעת הסימן, כך שזה יצביע על האשמים האמיתיים.

המבחן היה כרוך לרוב בסיכון גופני, לעתים עד כדי סכנת חיים (למשל, הטבעה במים כאשר אלו שיצופו - ייחשבו לחפים מפשע).

דוגמאות ושיטות דומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות מספר שיטות ל"משפט האל" שהיו נהוגות בתקופות שונות ובאזורים שונים, מהן:

  • מבחן דו-קרב - התעמתות בדו-קרב, תוך פירוש ניצחון של אחד הצדדים בדו-קרב כסימן לתמיכת האלוהים בצד המנצח.
  • מבחן הנהר - לפי חוקי חמורבי, בעלה של אישה הנאשמת בניאוף (האשמה שנתמכת בידי אחרים) יכול לדרוש את העמדתה ל"מבחן הנהר", בו הושלכה האישה אל נהר גועש שאם תצא ממנו בחיים - הרי שהיא נאמנה לבעלה.[1]
    • באופן דומה היה המנהג רווח בתרבויות המזרח הקדום (כמו בבל, אשור, שומר) והוא שימש למקרים נוספים בהם לא היו הוכחות ועדויות חד משמעיות להרשעת הנאשם. ה"נהר" היה באר העשויה מאספלט טבעי, שמשתמשי המבחן האמינו כי האל "אִיד" שוכן בו בחודשי הקיץ, ולתוכה הושלך הנבדק "אל האל". המים והאדים הרעילים, היה בהם די כדי להמית את הנבדקים. מי שמת, מותו היווה עדות לענישתו על ידי אל הנהר, ואילו אלו שאל הנהר "הקיא אותם מקרבו" (בדרך כלל כך היה גורל רוב הנבדקים)[דרושה הבהרה], נחשבו חפים מפשע, ומי שהאשים אותם נחשב כטופל עלילות שווא.
  • השקיית סוטה - בדיקה המופיעה בתנ"ך,[2] מדיני הסוטה: אישה שהתייחדה עם גבר זר למרות איסורו של בעלה, שותה את "מי המרים המאררים", ואם "צָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ", סימן הוא לאשמתה וזנותה עם אותו הגבר הזר. פרופסור יעקב שלום ליכט מציין כי בדיקת הסוטה נבדלת ממרבית האורדאלים המוכרים, בכך שהחשודה נבדקת בדבר שאין טבעו להזיק: מים עם מעט עפר ודיו, וכדי שתוכח אשמתה נדרשת מעורבות אלוהית על טבעית.[3]
  • בִּשׁעָה - מבחן בדואי מסורתי, הנערך באמצעות ליקוק כלי מתכת מלובן: סימני כווייה על הלשון מעידים על דבר שקר בפי העומד למבחן. מבחן הבישעה עדיין מתקיים בימינו במצרים, בגבול סיני, ודורשיו מגיעים גם מן הארצות השכנות.
  • מבחן הלחם והגבינה - באירופה של ימי הביניים, הטילו לעיתים על חשוד בגניבה ובשאר עבירות קלות בדיקה כזו: היה עליו לבלוע כמות מסוימת של לחם וגבינה שהוכנו במיוחד לשם כך, וההנחה הייתה שאם הוא אשם ייחנק. גם מבחן זה נבדל מן המבחנים האחרים בכך שהחשוד נבחן בדבר שאין טבעו להזיק.

משפטי אל מסוגים אחרים בוצעו באמצעות מים רותחים או ברזל מלובן שפצעו את הבשר. אם הפצע נרפא כעבור כמה ימים סימן שהנאשם יצא זכאי.

היבטים מחקריים ותוקף חוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים משערים שהאמונה בכך שמבחן האל משקף את האמת יכולה הייתה להועיל לסדר החברתי, גם אם לאמונה זו אין בסיס, שכן האמונה עשויה להביא להודאה עוד בטרם עמד האדם במבחן.

השימוש במבחני מים ואש במשפט האל נאסר ב-1215 על ידי אינוקנטיוס השלישי על פי החלטת ועידת לטראנו הרביעית והוחלף בשבועה (קוֹמפּוּרגַציה).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משפט האל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהונתן קלינגר, אני, מאשים, באתר nrg‏, 15 במרץ 2006.
  2. ^ ספר במדבר, פרק ה'.
  3. ^ יעקב שלום ליכט, בפירושו על התורה, ובמאמרו "בדיקת הסוטה כאורדל".