ועידת לטראנו הרביעית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ועידת לטראנו הרביעית

ועידת לטראנו הרביעית הייתה ועידה אקומנית שמסגרתה התכנסו בישופים מכל רחבי העולם הנוצרי (ומכאן השם "אקומני", היינו, כלל-עולמי). הוועידה שאורגנה לקריאתו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי התכנסה בארמון הלטראנו שברומא בנובמבר 1215. הוועידה דנה בנושאים הקשורים לפרשת הדרכים שבפניה עמדה הכנסייה הקתולית בתחילת המאה ה-13, הן מול כוחות חיצוניים ובהם היהודים והן מול יריבים מתוך הדת הנוצרית עצמה - כתות המינות. החלטות הועידה והיקף המשתתפים הפכו אותה לאבן דרך בתולדות הכנסייה ובכתבים היא קרויה גם הוועידה הגדולה של לטראנו.

ועידת לטראנו הרביעית הדגישה את איחודה הדתי-רעיוני של אירופה הקתולית, בעיקר מול תנועות בדלניות, אישרה את מעמדו העליון של האפיפיור בראש הפירמידה. והציבה שתי דרכים למימוש החלטותיה - ארגון מסע הצלב, ותיקון מידות. כן העבירה הוועידה מספר רב של החלטות, שיהוו את הבסיס לדוגמה של הכנסייה הקתולית וכן החלטה על ארגון מסע צלב חדש - מסע הצלב החמישי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1198 עלה אינוקנטיוס השלישי על כיסא האפיפיור. מי שנודע כאחד מהגדולים והחשובים באפיפיורים לא הסתפק בתפקידו הדתי כ"ממלא מקומו של ישו עלי אדמות", אלא שאף גם לשלטון עולמי. בימיו הגיעה הכנסייה לשיא כוחה והשפעתה גם בעניינים שנחשבו עד אז לעניינים ארציים מובהקים ובכך טבע את חותמו על אירופה גם לדורות רבים לאחר מותו.

פעילותו הנמרצת של האפיפיור החזירה את מסעי הצלב אל מרכז תשומת הלב הציבורית באירופה. עם האיגרת ובה הבשורה על בחירתו כאפיפיור הודיע אינוצנטיוס לפטריארך של ירושלים על כוונתו לארגן מסע צלב, כחלק מאסטרטגיה, הרואה בתנועה הצלבנית פן אחד מתוך מדיניות כוללת שמטרתה שליטה של הכנסייה הקתולית והעומד בראשה בכל האספקטים של החיים, ושואפת לאיחוד של הכנסייה הקתולית עם הכנסייה הביזנטית - מזרחית.

מערכת שיקולים זו היא שהוציאה את מסע הצלב הרביעי ותהיה הנושא המרכזי של הוועידה האקומנית הרביעית בלטראנו. ביום 13 באפריל 1213 הוציא האפיפיור קול קורא לזימון הוועידה, שנפתחה ביום 11 בנובמבר 1215 בנוכחות האפיפיור, נציגים של 80 מחוזות כנסייתיים, 412 בישופים 800 אנשי דת אחרים ונציגים של מלכי אירופה החילוניים.

החלטות הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמון הלטרנו. תמונה מהמאה ה-17

בוועידה עצמה התנהלו שלוש ישיבות רשמיות. הראשונה הייתה ביום 11 בנובמבר, ובה נדונו בעיקר ענייני כפירה, יחס הכנסייה ליהודים וחוקת הכנסייה. הישיבה השנייה נערכה ביום 20 בנובמבר ובה נדונו ענייני האימפריה הרומית הקדושה. הישיבה השלישית נערכה ביום 30 בנובמבר ובה הובאו לאישור הוועידה ההחלטות השונות בסך כל 70 במספר. החלטות הוועידה נעדרות התייחסות לסוגיות תאולוגיות ומתמקדות בנושאים הקשורים לנאמנות לדת ולכנסייה, מוסר, ומציבה קודים להתנהלות מעמד הכמורה, החלטות אחרות מסדירות תשלום מסים ומסדירות הליכי משפט. גוף החלטות הוועידה מהווה חקיקה כנסייתית כוללת בדוגמת קודקס חוקים ובצמוד להחלטות נקבעו העונשים הצפויים למפירי החוק.

החלטות הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האפיפיור הביא לאישור הוועידה שלוששלוש הצעות לסדר היום.

  • בחירתו של פרדריך השני כקיסר האימפריה הרומית הקדושה.
  • השעייתו של הבישוף מקנטרבורי.
  • החלטות שנועדו לסיים את מסע הצלב האלביגנזי. לפי דרישת האפיפיור סימון הרביעי דה מונפור הוכרז רוזן של טולוז, בנוסף לתוארי ויקונט ודוכס של חבלים אחרים, כמו כן בנוסף לתואר שנלקח מהרוזן רמון השישי, איבד הלז לטובת סימון דה מונפור את כל האדמות שדה מונפור כבש מידיו.

בנוסף העבירו משתתפי הוועידה 70 החלטות נוספות

  • הסעיף הראשון בהחלטות הוועידה הוא היחיד בעל משמעות רוחנית - דתית וקובע כי הנצרות היא דת מונותאיסטית וקובע את עיקרון השילוש הקדוש והאמונה כי ישו היה אל ואדם כאחד כבסיס הנצרות.
  • הסעיף השלישי מתווה את דרך המאבק בכפירה. על פי סעיף זה הרשות הדתית תצביע על הכופרים ומעשי הכפירה והרשות החילונית תפעל נגד העבריינים.
  • הסעיף הרביעי מגנה את הכנסייה המזרחית והאימפריה הביזנטית על אי נכונותם לבטל את הפילוג הגדול.
  • הסעיף החמישי קובע כי הכס הקדוש הוא הסמכות העליונה - על פי רצון האל וקובע את סדר החשיבות של הפטריארכיות רומא ראשונה לאחר מכן פטריארך קונסטנטינופול, ולאחריהן - אלכסנדריה, פטריארך אנטיוכיה וירושלים.
  • סעיפים 6 עד 22 עוסקים במשמעת בקרב אנשי הדת הנוצרים, דרך ניהול הכנסיות, המסדרים וחיי היום יום של הנוצרים. סעיף 13 קובע כי הקמת מסדרים דתיים חדשים - אסורה. סעיף 21 קובע כי כל נוצרי שהגיע לגיל בגרות חייב להתוודות על חטאיו ולהשתתף במיסה לפחות פעם בשנה.
  • סעיפים 23 עד 32 עוסקים בסדרי בחירות למשרות שונות בתוך ההיררכיה הכנסייתית.
  • סעיפים 33 ו-34 עוסקים בהלכות גביית תשלומים עבור שרותי דת.
  • סעיפים 35 עד 49 עוסקים בדיני משפט הכנסייה.
  • סעיפים 50 עד 52 עוסקים בדיני נישואים.
  • סעיפים 53 עד 61 עוסקים במעשרות וגבייתם.
  • סעיף 62 אוסר מסחר בשרידי קדושים.
  • סעיפים 63 עד 66 עוסקים במסחר במשרות כנסיתיות.

החלטות הוועידה הנוגעות ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה קבעה 4 החלטות הדנות ביחס הכנסייה ליהודים.

החלטות וועידת לטראנו הרביעית הנוגעות ליהודים מובאות בסעיפים מספר 67 עד 70, ההחלטות מנסות להניח קווים מנחים וחוקי יסוד המסדירים את היחסים בין יהודים לנוצרים, אך נמנעות מלהתערב בכללי הדת היהודית של היהודים ונמנעות מלדרוש המרת דתם של היהודים. נקודה העולה מהחלטות הוועידה היא כי היהדות והיהודים מורשים לבוא במגע עם הנוצרים ולחיות את חייהם בצמוד לחברה הנוצרית - בניגוד לכתות המינות עליהן הוכרזה מלחמת חורמה ולמוסלמים נגדם הוכרז מסע צלב.

  • סעיף 67 אוסר על היהודים לעסוק במתן הלוואות בריבית ואוסר על נוצרים תחת האיום של חרם מלנהל יחסי המסחר עם יהודים הגובים ריבית. השליטים החילוניים נדרשים לאכוף את החוק. על היהודים העוסקים במתן הלוואות בריבית מוטל קנס מטעם הכנסייה הרואה ברווחיהם גזל.
  • סעיף 68 קובע קוד לבוש ליהודים שמטרתו להפריד בינם לבין האוכלוסייה הנוצרית - למרות שדרישה זו איננה חידוש מוחלט של הוועידה הרי שלסעיף זה הייתה השפעה מרחיקת לכת על ההפרדה בין האוכלוסיות. סעיף זה מזכיר במפורש גם את המוסלמים ומציין כי מטרת ההפרדה למנוע נישואי תערובת או קיום יחסי מין בין הדתות. באותו סעיף נקבע כי אסור ליהודים לצאת לרחובות בימי ראשון, בימי האבל על מות ישו וביום הראשון לחג הפסחא.
  • סעיף 69 אוסר על יהודים ועל עובדי אלילים מלהחזיק במשרות ציבוריות.
  • סעיף 70 קובע כי אלו שהמירו את דתם - ולאו דווקא יהודים - יהיו תחת פיקוח אנשי הכנסייה לבל ינהלו את פולחן דתם הישנה בסתר.

מסע הצלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהחלטה אחרונה, המהווה למעשה טקסט נפרד קוראת הכנסייה למסע צלב מחודש על מנת לשחרר את ארץ הקודש. הוחלט כי מסע הצלב יצא לארץ ישראל בחודש יוני 1217. החלטות הוועידה מתירות במפורש השתתפות של אזרחים ובהם נשים ולא רק לוחמים. הזכויות שהוענקו לצלבנים במסעי הצלב הקודמים הוענקו שוב לאלו שנטלו עליהם את הצלב. כך ניתנו שטרי מחילה (אינדולגנציות) לאלו שיצאו למסע, לכל אלו שהעמידו שירותים לטובת הצלבנים ולמממנים של המסע. חובות הצלבנים והריבית עליהם הוקפאו עד לשובם מהמסע.

הצווים המיוחדים אסרו קיום עימותים צבאיים או אזרחיים עד ליציאה למסע. כך נאסרו תחרויות אבירים ומלכי אירופה צוו להפסיק את המלחמות, לאצילים לא ניתן "להמיר" את היציאה למסע צלב בארץ הקודש למסעי צלב מקומיים בספרד או פורטוגל. הווועידה גם קובעת כי עיקר המימון של מסע הצלב יגיע ממס שהוטל על הכנסות הכנסייה הקתולית. במקביל הוטל אמברגו על מסחר עם מצרים, בעיקר בחומרים העשויים לשמש להכנת אמצעי לחימה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]