משפט זוטא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

משפט זוטא הוא הליך נפוץ במשפט פלילי, בו מתקיים משפט קטן בתוך המשפט הגדול (מארמית: משפט זוטא = משפט קטן). זהו הליך ביניים המתקיים כאשר במהלך דיון בבית המשפט עולה טענה כנגד קבילותה של הודאה, ומטרתו לפסוק האם היא קבילה. המקור עליו מתבסס ההליך במשפט האנגלי, והוא קיים במערכת המשפט בישראל עוד מימי המנדט הבריטי.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי דיני הראיות, הודאה באשמה שמסר הנאשם במהלך חקירת משטרה, בפני חוקר, מוגשת לבית המשפט כראיה בצירוף עדות החוקר על אופן מסירת ההודאה ונכונותה.[1] הודאה כזו מהווה ראייה מכרעת שעלולה לגרום להרשעת הנאשם באופן כמעט ודאי, שכן לא נותר לתביעה אלא להביא עוד דבר מה נוסף כראיה, כדי שיוכרע הדיון. במשפטים בהם עלול הנאשם להישלח לשנים רבות בכלא, נמצאים הסניגורים בעמדת נחיתות מול התביעה, ולעיתים קרובות כופרים בקבילותה של ההודאה ומעלים טענות על אי-חוקיותה, בעיקר בגלל אמצעי חקירה פסולים שגרמו לטענתם למסירת ההודאה. על פי החוק היא תהיה קבילה רק אם בית המשפט ראה שההודאה הייתה מרצון חופשי.[2]

הבקשה למשפט זוטא מוגשת לשופט לפני מסירת ההודאה כראיה, ואם החליט כי יש מקום לדון בקבילות - נעצר הדיון הגדול (בכתב האישום), ונפתח הדיון הקטן (זוטא).

ניהול משפט זוטא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להוכיח את קבילותה של ההודאה באשמה, על התביעה להביא ראיות שניתנה מרצונו החופשי של הנאשם. למעשה, בדיון כזה מתהפכות היוצרות – ההגנה היא התובעת ומביאה נימוקים לפסילה וטענות הנוגעות לאופן מסירת ההודאה, בעוד התביעה מגוננת עליהם. לאחר פסיקת השופט בהליך הביניים, חוזר המשפט להתנהל במסגרת הרגילה.

הדיון במשפט הזוטא הוא אך ורק בנושא הקבילות – מבלי שהשופט חייב אפילו לעיין בתוכן ההודאה, אלא אם כן נוצרה סיבה מיוחדת לכך. כך גם החלטתו נוגעת לתקפותה של ההודאה – אין השופט יכול לומר מה משקלה מול כל הראיות האחרות, ואיך היא יכולה להשפיע עליהן. מתוך חשש להטיית דין העלולה להיווצר עקב תוצאות משפט הזוטא, למשל: הבעת דעה של השופט על אמינותו של הנאשם, נקבעו בפסיקה הלכות מחייבות לגבי המשמעות שיש לתת להליך הביניים ולהבדלתו המוחלטת מתוך המשפט עצמו.[3]

משפט זוטא מתנהל בדרך כלל כבר בפתיחת המשפט או במהלכו, אם כי קרו מקרים נדירים בהם התנהל ההליך גם בשלבים סופיים.[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סעיף 11 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א–1971
  2. ^ סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א–1971
  3. ^ ע"פ 3405/07 חגי (לב) כהן נ' מדינת ישראל, ניתן ב־13 במאי 2007, פסקה 4 לפסק דינה של השופטת ביניש
  4. ^ ת"פ 377/04 מדינת ישראל נ' ירון וול ואחרים, ניתן ב-3 ביולי 2007, פסקאות 7–14 לפסק דינו של השופט שפירא