ארמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ארמית
ܐܪܡܝܐ, ארמית, ארמאה, ארמיא Arāmît
מדינות ארמניה, אזרבייג'ן, איראן, עיראק, ישראל, גאורגיה, לבנון, רוסיה, סוריה, טורקיה.
אזורים מערב אסיה.
דוברים 445,000
שפת אם 445,000
כתב אלפבית ארמי, אלפבית סורי, אלפבית עברי, אלפבית מנדעי עם הכתובות המעטות שנמצאו בכתב הדמוטי.
משפחה

אפרו אסיאתית

שמית
שמית תיכונה
שמית צפון מערבית
ארמית
לאום אינה שפה רשמית של מדינה כלשהי.
ארגון אין
מוסד אין
קוד שפה arc עריכת הנתון בוויקינתונים
ראו גם שפהכתברשימת שפות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אֲרָמִית היא שפה שמית צפון מערבית, שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. בעת העתיקה הייתה הארמית שפה רווחת במזרח התיכון ובמרכז אסיה, ובעיקר בארץ ישראל, בסוריה, באשור, בבבל, ובממלכת פרס. הארמית הייתה שפת הדיבור של ארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה.

עולי בבל בתקופת בית שני הביאו אתם לארץ ישראל את השפה הזו, שהייתה אז השפה הרווחת של האימפריה הפרסית. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, המשנה (במובאות), התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, תרגום אונקלוס, תרגום יונתן וספר הזוהר.

ארמית לתקופותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקיקה בסלע בארמית תדמורית

דובר הארמית הראשון המוזכר במקרא הוא לבן הארמי, בדברו שתי מילים בארמית - "יְגַר שָׂהֲדוּתָא" (בראשית לא, מז). ואמנם השפה הארמית קרויה על שם ארץ מוצאו, ארם.

נהוג לחלק את רובדי השפה הארמית לחמש תקופות ראשיות:

  • ארמית קדומה, או ארמית עתיקה: 925–700 לפנה"ס
  • ארמית רשמית, או ארמית ממלכתית: 700–200 לפנה"ס
  • ארמית בינונית: 200 לפנה"ס - 200 לספירה
  • ארמית מאוחרת: 200–700 לספירה
  • ארמית חדשה: 700 לספירה עד ימינו

ארמית קדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקופה זו, שמתחילה במאה ה-9 לפנה"ס, קיימות כ-30 כתובות: החשובות בהן נמצאו בתל פחריה, ספירה, נירב וכתובת זכור.

ארמית ממלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 700 לפני הספירה, בערך, החלו להשתמש באימפריה האשורית בשפה הארמית לשם כתיבת מסמכים רשמיים. השפה נפוצה על פני כל האזור שהיה תחת שליטתה של האימפריה האשורית, כולל ארץ ישראל. עדות לשימוש בארמית בתקופה זאת לצרכים דיפלומטיים ולא לשימוש יום יומי אנו מוצאים בתנ"ך (מלכים ב' י"ח), כאשר רבשקה שליחו של סנחריב מלך אשור מגיע לירושלים וקורא לתושביה להיכנע; רבשקה מתבקש על ידי שריו של חזקיהו לדבר ארמית: "דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ואל תדבר עמנו יהודית באוזני העם אשר על החומה". מתקופה זו קיימות כתובות רבות, בהן כתובות על אבן, פפירוס, חרס ועץ. הכתובות התגלו כמעט בכל רחבי המזרח התיכון ואסיה המרכזית, כולל אפגניסטן, איראן ומצרים. לזו האחרונה יש משמעות חשובה, משום שבארץ מצרים שורר מזג אוויר חם ויבש, וזו הסיבה ששרדו שם כתובות רבות. במצרים הדרומית (=העליונה), באי יב שמתחת לעיר סוֵן (סְוֵנֶה המקראית), היה יישוב יהודי גדול בסביבות 400 לפנה"ס, ושם התגלו כתובות רבות בארמית, המכונות מכתבי יב.

הארמית הממלכתית נמצאת גם במקרא, בפרקים הכתובים בארמית מקראית, שנמצאים בספרים עזרא ודניאל. יש גם שתי מילים בארמית בספר בראשית ופסוק אחד בספר ירמיהו[1].

ארמית בינונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתקופה זו משתייכות הלשון הנבטית (שהייתה מדוברת בחבלים שונים של ערב ונכחדה), והתדמורית (שהייתה מדוברת בתדמור ובאזורים סמוכים, ונכחדה), וכן תרגום אונקלוס לתורה.

ארמית מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו נחלקת הארמית לשני ניבים שונים, מזרחי ומערבי. כל אחד מהניבים מתחלק בעצמו לשלושה ניבים עיקריים.

הניב המזרחי, שהיה מדובר באזור בבל, כולל את הניבים הבאים:

תרגום התנ"ך לארמית מהמאה ה-11. בנוסח זה מופיע המקור העברי בצד התרגום: כל פסוק עברי מופיע כשאחריו תרגומו לארמית.

הניב המערבי, שדובר בארץ ישראל, כולל את הניבים הבאים:

קיימים קווי דמיון דיאלקטיים בין ניבים מזרחיים ומערביים הקשורים בקשר תרבותי. דהיינו בין הארמית הבבלית במזרח והארמית הגלילית במערב (ניבים יהודיים), ובין הסורית במזרח והסורית הארץ-ישראלית במערב (ניבים נוצריים). אולם, קווי הדמיון המשותפים לאזורים הגאוגרפיים בולטים מאלה המשותפים לקבוצות התרבות.

ארמית חדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארמית חדשה

עם הכיבוש הערבי במאה ה-7 החל תהליך הדרגתי של התאסלמות וקבלת התרבות הערבית בקרב האוכלוסייה במזרח התיכון. המתאסלמים מקרב הדוברים ארמית עברו בהדרגה לדבר ערבית, והארמית נשארה שפתם של היהודים והנוצרים. הערבית הסורית הושפעה במידה רבה מן הארמית, ועד היום אפשר למצוא בה מילים ביטויים ומבנים תחביריים, שמקורם בארמית. קהילות קטנות המדברות ארמית השתמרו עד המאה ה-20, אם כי חלו שינויים גדולים באופי השפה. בדיאלקט המזרחי מדברות קהילות בכפרים בעיראק, באיראן, בטורקיה, בגאורגיה, ובארמניה. זוהי גם שפתם של יהודים שעלו מאזורים אלה לישראל (בעיקר יוצאי כורדיסטן, למשל קהילת נאש דידן), ורבים מהם משתדלים לשמר דיבור ארמי בישראל גם בימינו. יוצאי כורדיסטן בישראל מכנים בדרך כלל את ניביהם הארמיים בשם "כורדית" או "כורדית יהודית" (אין לבלבל בין ניבים ארמיים אלה לבין השפה הכורדית המדוברת בפי הכורדים המוסלמים). בדיאלקט המערבי, ארמית מערבית חדשה, מדברים בשלושה כפרים בסוריה (ובראשם הכפר מעלולה).

שאילות ארמיות בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית, מתקופת המקרא דרך לשון חז"ל והעברית הרבנית ועד העברית החדשה השתלבו הרבה מילים וביטויים מהארמית. כך למשל אפשר למצוא בעברית את המילים הבאות: אגרה (=שכר), בר (=בן), בדיחה, בעתה, בחש (=ערבב), גושפנקא (=חותמת), דווקא (=בדיוק), דחליל, זבן (מוכר בחנות, בהגדה של פסח: "דזבן אבא בתרי זוזי"), אילן (=עץ), גלימה (=מעיל), דיעבד (=לאחר מעשה), חרך, טנף, כנופיה (=קבוצת אנשים), אתר (מקום), כפן (=רעב, בהגדה: "כל דכפין דיכול"), גלידה (קרח), לאפוקי (להוציא - חברת הפקה/הוצאה לאור), מנפיק, מסוק, מסקנה, משכנתא, קייט ואף עכוז. כמו כן, ישנם ביטויים מהארמית שהשתלבו בתוך העברית: החל מ: דא עקא (=זאת הצרה) וביש גדא (="רע מזל"), ועד שופרא דשופרא (="הטוב שבטוב"), איפכא מסתברא (="ההפך מסתבר"), סגי נהור (="אור רב" = עיוור: אמירת דבר והכוונה להיפוכו), בר-מינן (חוץ מאיתנו, במשמעות "לא עלינו"=מת) וברנש (בן-אדם). אפילו מקור המילים "אבא", "אמא", "סבא", "סבתא", המשמשות בעברית המודרנית מדי יום ביומו, להבדיל מהמילים הקודמות, ששימושן בעיקר ספרותי, מארמית. הביטויים העבריים המודרניים: "סבא רבא", וכן "סבתא רבתא", מתייחדים בכך שהם תרגום ישראלי מודרני - של המונח הגרמני או היידי - לארמית דווקא (במקום לעברית כמתבקש לכאורה). במיוחד התאזרחו ביטויים שמקורם בארמית בלשון המשפטית העברית, כנראה בשל השפעת הספרות ההלכתית בנושאים קרובים (למשל 'כולי עלמא', 'מכללא', 'רישא וסיפא').

חילוף אותיות בין עברית-ארמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת תופעה של חילוף אותיות בין עברית ובין ארמית[2]: עברית שלוש = ארמית תלת (משם המילים תלת-ממד, תלת-אופן), עברית זהב = ארמית דהב, עברית זו = ארמית דא (משם המילה הדדי), עברית קיץ = ארמית קיט (משם קייטנה), עברית רוּץ = ארמית רהט (משם שפה רהוטה), עברית שמונה = ארמית תמנה (משום תמנון, מתומן), עברית שני = תניין (משם המילה תנייני).

השתלשלות האותיות מפרוטו-שמית מסבירה את תופעה זו: 4 עיצורים בפרוטו-שמית השתלשלו לאותיות שונות בעברית ובארמית (למשל ṯ הפך לשׁ בעברית אבל ת בארמית). דוגמאות:

  • עברית שׁ ↔ ארמית ת: עברית שלוש↔ארמית תלת[3], שמונה↔תמנה, שֵׁנִי↔תניין[4], חדש↔חדת[5], שקל↔תקל[6] (משם הכתובת על הקיר מנא מנא תקל ופרסין).
  • עברית ז ↔ ארמית ד: עברית זהב↔ארמית דהב[7], זבח↔דבח[8], זרוע↔דרע[9], זו↔דא[10], זכר\זכרון↔דכר[11]\דכרון[12].
  • עברית צ ↔ ארמית ע: עברית ארץ↔ארמית ארע[13], צאן↔עאן[14], צלע↔עלע[15].
  • עברית צ ↔ ארמית ט. דוגמאות: עברית קיץ↔ארמית קיט[16], ציפורניים↔טופרנא[17], צל↔טלל[18], צבי↔טביא[19].

היחס לארמית בקרב היהודים בעידן המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל עלו טענות מגורמים שונים על הצורך להחליף את השימושים המסורתיים בארמית לשימוש בעברית. כך למשל, אברהם כהנא כתב שיש לכתוב את הכתובה בעברית כי ארמית "אינה שפת עמנו, והרי חזרנו לכאן להשתמש בשפת התורה ולשוננו הקדושה ולמה לנו שפה שאינה נהוגה בזמננו ... ואיננו משועבדים למלכות להשתמש בשפה זו, כשהיה זה נהוג בזמן חיבור התלמוד שצריכים היו להעתיק כל עניין משפטי לשפת המדינה". והוסיף: "איננו מוצאים שחז"ל נהגו קדושה יתירה ויראת הכבוד בנוגע לארמית"[20]. גם הרב שמעון פדרבוש כתב כנגד השימוש בלשון ארמית. כנגדם יצא הרב משה בלאך להגנת הארמית וכנגד כל שינוי בנוסח הארמי של התפילות, הגט והכתובה והביא מכתב של הרב יצחק נסים בו כתב: "הן ידוע שהארמית מקודשת מדורי דורות, ... רוב דברי חז"ל בשני התלמודים הם בארמית וחלילה לתרגמם ולשכחם"[21]. בחלק מהחתונות בישראל, נקרא תחת החופה תקציר של הכתובה בעברית, אך נוסח הכתובה עצמה הוא בארמית[22].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • H. Bauer, P. Leander, Grammatik des Biblisch-Aramäischen. Halle 1927.
  • Theodor Nöldeke, Compendious Syriac Grammar. translated from German by J.A. Crichton. London 1904; 2nd edition: Winona Lake: Eisenbrauns 2001.

מילונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרק י', פסוק י"א
  2. ^ Frederick E. Greenspahn, An Introduction to Aramaic, Second Edition, Society of Biblical Literature, 2003, עמ' 13-15
  3. ^ Strong's Hebrew: 8532. תְּלָת (telath or telathah) -- three, biblehub.com
  4. ^ Strong's Hebrew: 8578. תִּנְיָנָה (tinyan) -- second (an ordinal number), biblehub.com
  5. ^ Strong's Hebrew: 2323. חֲדַת (chadath) -- new, biblehub.com
  6. ^ Strong's Hebrew: 8625. תְּקַל (tqal) -- Tekel, biblehub.com
  7. ^ Strong's Hebrew: 1722. דְּהַב (dehab) -- gold, biblehub.com
  8. ^ Strong's Hebrew: 1684. דְּבַח (debach) -- to sacrifice, biblehub.com
  9. ^ Strong's Hebrew: 1872. דְּרָע (dera) -- an arm, biblehub.com
  10. ^ Strong's Hebrew: 1668. דָּא (da) -- this, biblehub.com
  11. ^ Strong's Hebrew: 1798. דִּכְרִין (dekar) -- a ram, biblehub.com
  12. ^ Strong's Hebrew: 1799. דִּכְרוֹנָה (dikrown) -- record, biblehub.com
  13. ^ Strong's Hebrew: 772. אַרְעָא (ara) -- the earth, biblehub.com
  14. ^ Jastrow, עָאן, www.sefaria.org
  15. ^ Jastrow, עֲלַע, www.sefaria.org
  16. ^ Strong's Hebrew: 7007. קַ֫יִט (qayit) -- summer, biblehub.com
  17. ^ Jastrow, טוּפְרָנָא, www.sefaria.org
  18. ^ Jastrow, טְלַל III, www.sefaria.org
  19. ^ Jastrow, טַבְיָא, www.sefaria.org
  20. ^ ספר הפוסק, אלול תש"ו, תתצו
  21. ^ הרב משה חיים אפרים בלאך, "ואענה לחורפי לשון ארמית דבר", בתוך הפרדס, מאי 1960, עמודים 37–40
  22. ^ הרב שלמה אבינר,קריאת הכתובה בעברית, אתר ספריית חוה