משתמשת:תלם/טיוטה
הרב דוד פרידמן, אדמו"ר פלויישט[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרב דוד פרידמן נולד בשנת תרנ"ט, 1899 בשפיקוב שבפודוליה (אוקראינה כיום) לאביו רבי שלום יוסף פרידמן האדמו"ר משפיקוב. (נכדו של האדמור הראשון מבוהוש שברומניה, מגזע רבי ישראל מרוג'ין והמגיד ממזריטש, תלמיד הבעל שם טוב), ולאמו הרבנית פייגא (מאצאי המגיד מטשרנוביל).
בהיותו כבן תשע עשרה התייתם משני הורי, שנפטרו ממגפה שפרצה באותם הימים ברוסיה. (השפעת הספרדית שהפילה מיליוני בני אדם, וגרמה לאנטישמיות רבה בגלל האשמת היהודים בה). עם פטירת אביו בשנת תר"פ נתמנה ביחד עם אחיו הצעיר רבי יצחק לכהן באדמו"רות בשפיקוב, אולם מיד לאחר מכן נאלץ להימלט עקב רדיפות השלטונות. הוא הגיע אל משפחתו שברומניה, רבי משה יהודה לייב פרידמן, ולרבי מנדל פרידמן שם נישא לאישה את הרבנית בת שבע, בתו של רבי אהרן טברסקי מאזורניץ. לאחר נישואיו החליט הרבי לקבוע את מושבו ברומניה, בעיר פלוישט. דבר בואו של הרבי להשתקע בפלוישט עורר התעניינות ופליאה, משום שעיר זאת הייתה רחוקה מאווירה חסידית. אולם לרבי הייתה מגמה לקרב רחוקים ולעשות נפשות ליהדות.
דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכנסת אורחים: הרבי הצליח להטביע את חותמו על הציבור. ביתו הפך למרכז חסידי ולמוקד משיכה לרבים, שבאו ליהנות ממאור פניו ולהתבשם במאמרי פיו. הבית הגדול היה תמיד מלא באורחים- בני המקום, אורחים שעיברו דרך העיר פלויישט, ביניהם רבנים ואדמו"רים, אשר חיפשו מקום שיש בו אוכל כשר למהדרין ואוירה של קדושה. הרבנית בת שבע ע"ה אף היא הייתה שותפה לניהול הבית ולקירוב הרחוקים. ביתם, הרבנית ציפורה תיבדל לחיים אורכים מספרת מזיכרונותיה:
"הבית שלנו היה פתוח לכל אחד בשבתות וחגים. היו אצלנו תמיד אורחים שעברו במקום וחיפשו בית יהודי. אבא שלי ראה בזה אתגר ומסר את נפשו לקירוב לבבות. בעית הכשרות לא היתה פשוטה, אבל אמי הצדקת ידעה להסתדר. רוב הדברים עשינו בבית. היה לנו שוחט שבא לשחוט את העופות".
— מתוך ראיון עם ציפורה לבנון
מידותיו: הרבי מפלויישט היה עניו גדול. הרבי התאפיין בקדושה פנימית בסתר המדרגה. מתוך המקום הזה נבע השפעתו לאחרים, שראו את מאור פניו ואהבת הבריות שלו, וכך שם שמיים היה מתאהב על ידו.
זיקה לארץ-ישראל: על זיקתו של הרב פרידמן סיפר אחיו, הרבי מבהוש, כי בשיחה איתו זמן קצר לפני מותו, גילה לו שהחליט לעלות לארץ ישראל. הרבי אף דיבר על הצדדים המעשים לכך, עם יהודי שבא מארץ ישראל. כששאל אותו אחיו כיצד הוא מתכנן לבצע זאת, כאשר התנאים בארץ קשים, וקהל חסידיו לא נמצא שם. ענה לו הרבי שהדבר גמור בדעתו, והוא אף מוכן לכל קשיי הקליטה בארץ. הרבי הוסיף ואמר שהוא מרגיש בכל הסכנות האורבות להם ולכל בית ישראל, ועליהם למהר.[1]
בשנות מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם התחלת ימי האימים של השואה באירופה ברחו פליטים רבים לרומניה ועברו בעיר פלויישט ששוכנת כאמור בצומת דרכים חשובה שעוברות בה מסילות ברזל. רבים מהפליטים מצאו אכסניה בביתו של האדמו"ר, ביניהם היו חיילים יהודים שהתעכבו בדרך ולא יכלו להמשיך בדרכם, ושם מצאו בית חם ומקרב.
בתחילת חודש מרחשוון תש"א (1940) נכנסו לבית הכנסת חיילים לגיונרים, בין תפילת מנחה לערבית, ובאו לאסור את הרב דוד באשמה כוזבת של בגידה ותמיכה בשילטון הקומוניסטי הסובייטי (הרוסי). בתו, ציפורה, מספרת מזיכרונותיה:
בקשנו והתחננו : "אם אתם רוצים לראיין אותו – תראיינו אותו בבית!" אבל הם לקחו אותו. רגע הפרידה היה קשה "הוא נישק לי את היד והסתכל לי בעיניים וכך הוא יצא מהבית. ". 23 יום עינו אותו עינויים קשים, אבל רוחו לא נשברה. אמא שלי הייתה שולחת איתי לבית הסוהר אוכל בשבילו. ותמיד הייתי מסתכלת אולי אני אראה את אבא שלי מאחורי איזה חלון או משהו... וגם קיוויתי שאולי הוא רואה אותי. יום אחד הוא ביקש את התפילין, כי לא היה לו תפילין להתפלל. הרי לקחו אותו בערב בין מנחה לערבית.
— מתוך ראיון עם ציפורה לבנון
עשרים ושלושה יום עינו אותו עינויים קשים, אך רוחו לא נשברה, ועוד הוא אזר כוח לעודד את אחיו לצרה בכלא. יהודים שהיו עימו תארו, כי הוא היה נוהג להתפלל ערבית כמה שיותר מאוחר, כי אמר : "אולי אשתחרר ואז אוכל להתפלל בבית, בכוונה יתרה ומתוך הודיה לבורא עולם" - כל כך היה חדור אמונה שאסור להתייאש מן הרחמים. אבל כשראה שסופו קרב ברך את היהודים שהיו עמו ואמר להם שהוא יהיה כפרתם ועודד אותם לא להתייאש כי הם עתידים להשתחרר מהכלא וסיים "הריני כפרת כל ישראל". וכך מסר עצמו למיתה על קידוש השם.
הרבנית בת שבע ע"ה כל אותו הזמן פעלה על מנת לנסות ולשחרר את בעלה- הרב פרידמן. היא שמה פעמיה לעיר הבירה בוקרשט אל גיסה הרבי מבוהוש, כדי לפעול ביחד אצל השלטונות למען שחרורו של הרבי. המחשבה הייתה לתת שוחד לשלטונות ובדרך זו להביא לשחרורו. היא העבירה סכום גדול של שוחד ואכן הבטיחו לה שהרבי ישוחרר. באותו זמן נשארה בתה היחידה, ציפורה, שהייתה אז כבת שש עשרה לבדה בבית. בעדותה על הפוגרום שהתרחש בבית בעת היעדר אימה:
היא השאירה אותי בבית לבד. בינתיים הם (הלגיונרים) הגיעו הביתה והוציאו את ספרי התורה והסידורים ושרפו אותם בחצר. ואני הייתי לבד. ישבתי בצד ובכיתי. היה רק ספר תורה אחד קטן שהצלחתי לקחת ולהחביא מתחת למיטה. חוץ ממנו את כל ספרי התורה הם שרפו... פלא איך לא נפגעתי, עד היום אני לא יודעת איך זה יכול להיות שהאנשים הרעים האלה לא עשו לי כלום. אמא שלי הגיעה בלילה ומצאה את כל החורבן הזה. את כל ספרי התורה שרופים ואת כל התכשיטים לקחו. את המראות היפות ואת רהיטי הבית הלגיונרים שברו וכל דבר בעל ערך נשדד.
— מתוך ראיון עם ציפורה לבנון
החורבן היה קשה, אך הרבנית בת שבע חשבה כי סכום הכסף שנתנו הועיל, וכי הרב דוד ישוחרר ביום שלמחרת. זמן קצר לאחר מכן, במקום שחרור הרב, המשפחה התבשרה בבשורה הקשה כי הרב הוצא להורג. המרצחים הרומנים ושותפיהם הנאצים ידעו, כי לשם שבירת רוחם של המוני בית ישראל עליהם לחסל את רועי ישראל ומנהיגיו. הרבי היה הקורבן הראשון של מזימה זו ברומניה. מותו הטרגי בשנת הארבעים ואחת לחייו זעזע את יהודי רומניה והיה אות מבשר רעות למה שעומד להתרחש בארץ זו. ואכן- מספר חודשים לאחר הרצחו של הרה"ק האדמו"ר מפלויישט הרב דוד פרדמן היה פוגרום בבוקרשט, בו נשרפו בתי-כנסת ונרצחו באכזריות נוראה אנשים נשים וטף.
הרבי הוצא להורג ביער, והובא לקבר ישראל על ידי שוחט הקהילה. חסידיו הקימו אהל על קיברו בפלויישט. בשנת תשכ"ט העלו את גופתו לארץ ישראל ונקבר בשנית בבית הקברות נחלת יצחק. בסמוך לאשתו שנפטרה בי"ז בחשוון תשכ"ד.[2]
ביתו של הרבי, ציפורה פייגא נישאה לישראל לבנון בכג' בסיוון תש"ד - 1944, בהיותה בת 19. היא נערכה בביתו של האד"מור מבוהוש (דודה ואחי אביה –הרב יצחק פרידמן) שבבוקרשט, וזו הייתה החתונה ראשונה במקום מתחילת המלחמה.
- ^ הרב דוד דוב לבנון, ניר לדוד, חוברת זיכרון לאדמו"ר פלויישט, נכתב על ידי נכדו
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים לבנון ישראל, ', עם שרידי חרב, פרקים בתולדות הציונות הדתית ברומניה, הוצאת אריאל, 1998