משתמשת:Daryag/מגע בהורות

ווילאם סירס מציע לאמהות לשאת את התינוק שלהן על גופן כמה שיותר.

מגע בהורות (Attachment parenting) היא תפיסה בהורות, שגורסת שעל מנת לקדם את הקרבה בין ההורה לתינוק יש צורך, לא רק באמפתיה והענות לכל צורך שלו, אלא גם בקיום של מגע גופני תכוף. את המונח תבע ווילאם סירס, רופא ילדים אמריקאי. התפיסה היא חלק מתוך מארג רחב של תפיסות חדשות בסוציולוגיה על הורות, כמו תאוריית ההיקשרות ויש כאלה המתנגדים לה.

היסטוריה

רקע

מגע בהורות היא תפיסה אחת מני רבות שנפוצו אחרי מלחמת העולם השנייה. בנג'מין ספוק, שכתב את הספר רב המכר "טיפול בתינוק ובילד", המליץ לאמהות לפעול לפי ההגיון הבריא שלהן, ולהרבות במגע פיסי, זאת בניגוד מוחלט לתפיסות שהיו נהוגות עד אז. ב1975 ג'ין לידלוף טענה שתינוקות נולדים עם צורך בקרבה. אמהות צריכות להניק את ילדיהן, להחזיק אותם כמה שיותר, ולשון איתם באותה המיטה. סירס תבע את המונח מגע בהורות אחרי שקרא את ג'ין לידלוף.

מגע בהורות בפועל

קריאת התינוק

סירס טוען כי התפתחות תקינה של הקשר בין האם לתינוק תלויה ביכולת שלה "לקרוא את התינוק". סירס מתבסס על תאוריית ההיקשרות של ג'ון בולבי ומרי איינסוורת, וטוען כי האם צריכה להבין את הצרכים של התינוק שלה ולפעול בהתאם.

שבעה העקרונות

סירס מגדיר שבעה עקרונות (באנגלית כל העקרונות מתחילים באות B ולכן העקרונות נקראים the seven Bs) בגידול תינוקות. אותם עקרונות מבוססים על הצרכים הביולוגיים של התינוק, ויוצרים את החיבור האידאלי בינו לבין אמו.

• הקשרות בלידה
• הנקה
• נשיאת התינוק במנשא
• שינה משותפת של התינוק עם ההורה
• התייחסות לבכי של התינוק כעל אמצעי תקשורת
• יש להזהר מ"מאמני תינוקות"
• איזון

עד שנת 1999 סירס מנה רק את חמשת העקרונות הראשונים. השניים הנוספים נוספו ב2001 לאחר הפרסום של הספר "Attachment parenting book". ג'ודי ארנל, נשיאת עמותת מגע בהורות בקנדה, מסבירה כי עקרונות אלה הם רק עקרונות מנחים, ולא כללים נוקשים. לכל משפחה מתאימים סידורים אחרים וזה בסדר גמור. מה שחשוב הוא ההיענות לתינוק, ולא התעלמות מהבכי שלו.

ההיקשרות בלידה

האם עם היילוד

מחקרים רבים התעסקו ביתרונות של מגע עור לעור, ומדיניות של אפס הפרדה, ככלים להרגעת התינוק, יצירה של סביבה תומכת ואוהבת והגברת ההתקשרות בין ההורים לתינוק. סירס טוען כי ישנו חלון הזדמנויות קצר אחרי הלידה, בו הילד נמצא במצב בשל להיקשרות. הוא ביסס את טענתו על מחקרם של קלאוס ושל קנדל מ1976. סירס טען כי יש להימנע משימוש במשככי כאבים במהלך הלידה, כיוון שהם עוברים לתינוק ופוגעים ביכולתו להקשר בשלב זה. קלאוס וקנדל עצמם חזרו בהם ממחקרם הראשוני, כולל החלק שעליו התבסס סירס.

הנקה

סירס טוען כי הנקה תורמת רבות לחיזוק הקשר של התינוק עם אמו. זאת משום שהנקה משחררת את ההורמון אוקסיטוצין אצל האם, במיוחד בימים הראשונים אחרי הלידה. הנקה (בניגוד להאכלה בבקבוק) מתרחשת בתדירות גבוהה יותר, ומאפשרת לאם לעקוב במדויק אחר הצרכים, ומצבי הרוח של התינוק. בספרו סירס טוען כי השעות הכי טובות להנקה הן בין אחת לשש בבוקר, וכי יש להניק בלעדית עד גיל חצי שנה, כיוון שילדים לא יכולים לאכול שום דבר אחר. הוא ממליץ להניק לפחות לשנה, ועד ארבע שנים. הנקה היא דרך לגיטימית הוא טוען לעודד את הקשר בין אם לילד, ולהרגיע אותו. טענותיו נתמכות בארגון הבריאות העולמי שתומך בהנקה למשך שנתיים, בכל העולם.

למחקרו של סירס יש גם מתנגדים. המתנגדים מצביעים על כשל חמור במתודולוגיה של המחקר, כיוון שיש בעיה אתית עם יצירת קבוצת ביקורת לנושא. המתנגדים טוענים כי למצב סוציואקונומי, אתניות, וחינוך יש השפעה גם כן על התפתחות התינוק, וכי כל מחקר שלא מתייחס לגורמים אלה לוקה בחסר. סינת'יה קולן (אוניברסיטת מדינת אוהיו) השוותה בין אחים, חלקם ינקו, חלקם לא (ובכך ביטלה את השונות על בסיס סוציואקונומי) והראתה שאין הבדל משמעותי בין ילדים שינקו לבין ילדים שלא ינקו. ג'ון בריטון וצוותו עשו מחקר ב2006, וגילו שאמהות רגישות נוטות להניק יותר, מאשר אמהות לא רגישות, ולתקופות זמן ארוכות יותר. אך הם לא מצאו כי יש שוני בין ילדים שינקו לבין כאלה שלא ינקו בהקשר של קשר בין אם לתינוק

נשיאת התינוק במנשא

ילד במנשא

סירס מציע לסחוב את התינוק במנשא כמה שיותר. נשיאת התינוק על הגוף מאפשרת לתינוק להיות מעורב בחייה של האם תוך כדי השגחתה המתמדת. הוא מציע להורים שעובדים, לשאת את התינוק במשך ארבע חמש שעות ביום בערב, כדי לפצות על העדרותם במהלך היום. במחקר ב1990 שנעשה על משפחות קשות יום, נמצא כי הקשר ההורי היה חזק יותר עם הורים שהשתמשו במנשא, מאשר הורים שהשתמשו בכיסא לתינוק. לא בוצע מחקר דומה במשפחות מהמעמדות האחרים. סירס גם טוען כי נשיאת תינוק במנשא תורם לאיזונו הרגשי, ולרכישת השפה שלו, למרות שאין מחקרים שמגבים אותו.

ישנה הסכמה כללית בנוגע לכך שנשיאת התינוק במנשא מרגיעה את התינוק. מחקר שנערך ב1986 באונברסיטת מקגיל הרבה כי תינוקות שנישאו במנשא לשעות ארוכות בכו פחות מאשר כשלא נשאו אותם. סירס טוען כי מומלץ לשאת תינוקות עד גיל 3, כיוון שהנשיאה יכולה להרגיע ילדים קטנים גם כן. לעומתו רופאי ילדים אחרים טוענים כי גיל הנשיאה צריך להיות עד תשעה חודשים וכי מעבר לך, הדבר פוגע בהתפתחות תחושת העצמאות של התינוקות.

שינה משותפת

כריסטיאן Krohg: אמא וילד, 1883

סירס טוען כי משפחה יכולה לדאוג לכל סידור שינה שירצו, במידה והסידור עובד. כמו כן, הוא ממליץ לאם לשון סמוך לתינוק. שינה משותפת עדיפה בעיניו, וזו המקבילה לנשיאת התינוק במנשא במהלך השינה. סירס מציין כי שינה משותפת משפרת את איכות השינה עבור האם והתינוק גם יחד, מקלה על ההנקה ומחזקת את הקשר בין אם לתינוק. קייטי אליסון גרנג'ו מוסיפה כי שינה משותפת ממחישה לתינוק בצורה מוחשית את הרעיון מאחורי שנת לילה. הרעיון מאחורי שינה משותפת אינו חדש. מחקר שנעשה באוניברסיטת נוטרדאם על ידי ג'יימס מקנה, גילה שתינוקות ואמהות שחולקים מיטה מתחילים לנשום באותו הקצב. העובדה הזאת גרמה לו לשער כי שינה משותפת עוזרת להימנע ממקרים של מוות בעריסה. עם זאת המחקר מראה כי שינה משותפת, לא רק שלא עוזרת במניעה של מוות בעריסה אלא אף מגדילה את הסיכון, במיוחד אם ההורה עייף מדי, שתוי, או מסומם. ההמלצות של ארגוני רופאי הילדים ממליצים על שינה בנפרד, אך באותו החדר.

התייחסות לבכי של התינוק כעל אמצעי תקשורת

תינוק בוכה

סירס טוען כי הבכי משמש את התינוק לביטוי עצמי. הורים צריכים "לקרוא" את הבכי של התינוק ולהגיב. תוך כדי שימוש בהנקה, נשיאה במנשא, ושינה משותפת, יש לצמצם עד כמה שניתן את הבכי של התינוק. יש להגיב לסימנים המקדימים עוד לפני שהבכי פורץ. סירס טוען כי ילד שבוכה, ולא נענים לו, ניזוק. לעומתו יש מחקרים עוד משנת 1962, של ט. בארי ברזלטון, שמעידים על כך שבכי מסויים של תינוקות הוא טבעי לגמרי ולא מעיד על בעיה.

יש להזהר מ"מאמני תינוקות"

סירס, גרנג'ו ופריסל טוענים כי אימון שינה עבור תינוקות הוא טראומטי. סירס טוען כי האימון גורם לאם לפתח קשיחות מסויימת. התינוק אינו ישן טוב יותר, אלא נהיה אדיש. הוא יוצא כנגד מאמני השינה, ואומר כי אין שום הוכחה לכך שהם עוזרים לתינוקות.

איזון

עבור ההורים ובמיוחד האמהות, הורות במגע מאמצת במיוחד. היא מטילה עליהן אחריות גבוהה, ללא היכולת להעזר בחברים או משפחה. סירס מסביר שלמרות הקשיים כדאי לאמץ את המגע בהורות עד כמה שניתן. הוא מציע לדחות מטלות פחות חשובות, או לתת אותן למשהו אחר. הוא ממליץ אפילו ללכת לטיפול פסיכולוגי, אך להתמיד עם השיטה. סירס תוקף חזרה את מתנגדי השיטה וטוען כי ההתנגדויות שלהם נובעות מסקסיזם. מגע בהורות היא אופציה פמיניסטית, כי היא מנוגדת לממסד הרפואי הגברי. לעומת זאת כיוון שהשיטה מקשה מאוד על אמהות שמנסות לפתח את הקריירה שלהן, היא עוררה מחלוקות לא מועטות בתחום הזה.

ביקורת

למרות שיש מחקרים שמגבים את טענותיו של סירס, הוא מסביר כי לא הסתמך על מחקר כזה או אחר, אלא בעיקר על ניסיונו ותצפיות שערך על הורים אחרים. יחסו למחקר אמביוולנטי. כשהמחקר תאם את טענותיו, היה זה מחקר טוב. כאשר המחקר הפריך את טענותיו היה זה מחקר רע. המחקר מראה על סוגים שונים של בעיות התקשרות (חלקם קיימים גם בחברות בהן התאוריה של מגע בהורות מתקיימת במלואה). סירס לא מבחין בין הסוגים השונים של הבעיות. הוא מתייחס לכולן באותו האופן. ביקורת נוספת על סירס הוא השימוש שלו במונחים מקצועיים. סירס בוחר להשתמש במונחים כמו רגישות הורית, או צורך. את מושג רגישות הורית טבעה איינסוורת בתאוריה שלה, כאשר היא מתכוונת להתייחסות הורית רגשית ולא רק פיזית. סירס משתמש במונח בצורה שלא תואמת את השימוש המקורי שלה. סירס מדבר גם על להענות לצרכים של התינוק, כאשר הוא לא מבחין בין צורך אמיתי, לרצון (כמו לדוגמה ההבדל בין תינוק בן חודשיים שבוכה כי הוא צריך לינוק, לבין ילד בין שלוש וחצי, שרוצה לינוק). 

יש הקושרים את המודל עם מתנגדי חיסונים ועם הורים שמלמדים את הילדים שלהם בבית.

הערות

[[קטגוריה:הורות]]