משתמשת:Daryag/תרגיל עריכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש



היומן והכחשת שואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יומנה של אנה פרנק זכה לפופולריות עצומה, והפך במובנים מסויימים לסמלה של השואה[1]. כיוון שכך רבים ממכחישי השואה יצאו כנגדו. לות'ר שטילאו מורה גרמני, שטען כי היומן היה זיוף, היה הראשון בסדרה של תביעות, שאוטו פראנק ניהל במהלך השנים, כדי להגן על שמו הטוב של היומן. רובר פוריסון, וזיגפריד ורבקה פרסמו ספר התוקף את דמותה של אנה ומאשים אותה בפרובוקטיביות. כמו כן הם טענו כי היוצר של היומן הוא אוטו פראנק, ולא בתו. הגדיל מהם לעשות מכחיש השואה דילטב פלדרר אשר פרסם ספר שלם בו הוא מכנה את היומן, כרומן פדופילי פורנוגרפי הראשון מסוגו.

תרגיל בעריכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלונות ארדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Ardon88.jpg
חזון ישעיהו
מרדכי ארדון, 1984
חלונות ויטראז'
ממדים: 17X6.5 מטר
הספרייה הלאומית

יצירתו של מרדכי ארדום 'חזון ישעיהו', המוכרת יותר כ'חלונות ארדון', היא יצירה מונומנטלית הכוללת חלונות זכוכית צבעוניים (ויטראז') אדירי ממדים (17X6.5 מטר), המעטרים את קיר המבואה בספרייה הלאומית בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים. החלונות עשויים להיחשב כשיא יצירתו של האמן. ארדון החל בהכנה לביצועה לקראת סוף 1980, והעבודה נמשכה ארבע שנים. ביצוע העבודה, בפיקוחו של האמן, נעשה ב"אטלייה סימון" בריימס (Reims) שבצרפת, על ידי שארל מארק בין השנים 1982-84.

הוויטראז' מחולק לשלושה חלקים (טריפטיך), משמאל לימין, שכל אחד מהם מוקדש לתיאור חלק אחר מנבואת ישעיהו:

החלון השמאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלון הראשון, השמאלי, עוסק בכוח המשיכה האוניברסלי של ירושלים, ומתייחס לפסוק : "והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב', 3).

ארדון לא צייר את העמים העולים לירושלים, אלא סדרת שבילים שעל כל אחד מהם רשום הפסוק: "לכו ונעלה אל הר ה'..." בלשונו של אחד העמים ובאותיות שונות: לטיניות, יווניות, ערביות ועוד. השבילים מסמלים את הדרכים המוארות בהן עתידים עמים רבים להעפיל לירושלים שתהפוך לעיר השלום האוניברסלי.

מעל השבילים פרושים שמיים אוטופיים הצבועים בגווני סגול וכחול עמוקים ומרהיבים, המלאים בגרמי שמים האמורים ללוות את העולים להר-האלוהים.


החלון המרכזי הופך דרמטי הרבה יותר. השמיים הסגולים-כחולים שמשמאל, מתחלפים בשמים אדומים כדם, מהם מהדהדת ביקורתו של ישעיהו: "ידיכם דמים מלאו" (ישעיהו, א', 15). כמעין הפוגה למתח של השמיים ספוגי הדם, מרחף בלבם הפסוק: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", עליו נשען אחד מהמוטיבים רבי ההבעה של ארדון "אילן ההמספירות" הקבלי בגוון כחול, ולצדו סמלים נוספים.

אל ציורי הספירות השונים התוודע ארדון ב-1949, כשהופיע הספר "משנת הזוהר" בתרגומו של ישעיה תשבי שכלל ציורים גראפיים. הייצוג הגראפי של הספירות הפתיע והלהיב את דמיונו של ארדון והיה בעיניו ציורי ורב-דמיון. נראה, ששיקוליו של ארדון בבחירת הסמלים היו אסתטיים בעיקרם.

מתחת לשמים האדומים מופיעה ירושלים, שהחומה שלה היא בעצם מגילת קלף. ארדון העתיק בדייקנות את מגילת ישעיהו שנתגלתה במערות קומראן ויצר לה צורה של חומה. על חומה זו אמר האמן: "חומת ירושלים כאן, או נבואה הנצחית כחומה? זו מטמורפוזה של שתיהן, של אות ואבן. כאן חזון השלום ועיר השלום מתקוממים נגד פלגי הדם שמעליהם.

החלון הימני[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלון הימני והאחרון מייצג את התגשמות הנבואה: בשני השלישים העליונים שמיים זוהרים בצבעי כחול ירוק וסגול ועליהם אתי חפירה לבנים שנוצרו על-פי הנבואה, מן החרבות. השליש התחתון של החלון צבוע בצבעים "ארציים' ועליו שברים, לא שברי חרבות, אלא שברי כלי המלחמה המודרניים, פגזי תותחים, חלקי טנקים ומטוסים, שננטשו בעידן השלום.