משתמש:אודי רז/ארגז חול קונרפונקט
קונטרפונקט מתרחש כאשר כאשר יותר מקו מלודי או מנגינה אחת נשמעים בה בעת. במוזיקה המערבית
הוא טכניקה מוזיקלית המערבית הקלאסית, במקורה דתית-נוצרית, שהומצאה בשלהי הרנסאנס ופותחה בין השאר על-ידי ג'ובאני פיירלואיג'י די פלסטרינה (1525-1594) והכנסייה הנוצרית ברומא.
צורה זו התבססה על צורה מוקדמת יותר שנקראה קנטוס גרגוריאני, והומצאה עוד בימי הביניים.
הצורה נשארה פופולרית עד ימינו, אך הגיעה לשיאה בתקופת הבארוק, בעיקר ביצירתו של יוהאן סבסטיאן באך, שפיתח את הקונטרפונקט באופן נרחב.
מבחינה מוזיקלית, קונטרפונקט הוא שני קולות (מנגינות, לחנים) או יותר המנוגנים או מושרים בו-זמנית, כאשר לכל אחד מהם עצמאות ריתמית (קצב) ומלודית (מלודיה). במילים אחרות, המנגינות שונות זו מזו בלחן עצמו ובאורך הצלילים. דוגמה טובה לכך היא דואט, שבו לכל כלי יש תפקיד משלו, ומתקיים ביניהם "דו-שיח".
היות והמנגינות השונות מנוגנות בו-זמנית, נוצרים ביניהן יחסים הרמוניים (הרמוניה) מעניינים ומורכבים, ובכך יופיה של צורה הלחנתית זו. המילה קונטרפונקט היא קיצור המונח הלטיני "פונקטום קונטרה פונקטום" (נקודה כנגד נקודה), הנובע משיטת רישום התווים בימי הביניים, כאשר כל צליל צוין על ידי נקודה, ולפיכך התבטא צירוף מנגינה למנגינה, ברישום "נקודה כנגד נקודה".
לרוב המלחין יוצר קודם את המנגינה הראשונה (שנקראת קנטוס פירמוס) ע"פ חוקים מלודיים מסוימים, ועל גביה "מלביש" מנגינות נוספות, השונות ממנה, אך מתאימות לה מבחינה הרמונית.
התאמה הרמונית זו מתבססת על מערכת של חוקים אסתטיים המדברים על ההרמוניה הנוצרת בהשתלבות הקול החדש עם הקנטוס פירמוס. החוקים, שהומצאו בתקופת פלסטרינה, והיו בעלי אוריינטציה דתית, השתנו לאורך התקופות והמקומות, אך גם כיום יש להם ערך מוזיקלי רב, בתחום יצירת מתח, פיתרון ועניין, דבר שהופך את הקונטרפונקט למושג חשוב מאין כמוהו במוזיקה ובהלחנה, גם במוזיקה בה אין שימוש ישיר בקונטרפונקט.
יצירה קונטרפונקטית דורשת ריכוז רב בעת ההאזנה, שכן על המאזין לשים לב לתנועתן של מנגינות אחדות בעת ובעונה אחת בקולות השונים, אך דווקא מאמץ זה מביא הנאה מוזיקלית רבה למאזין המצליח להבין את דרך ארגונה של היצירה ואת היופי שבשילוב המנגינות השונות זו בזו.
להלחין קונטרפונקט זה דבר לא פשוט, ומי שהשתמש בשיטה זו הוא יוהן סבסטיאן באך, וגם בני תקופתו. ניתן לראות זאת בכּורלים שלו, שבהם לכל קול תפקיד עצמאי משלו. שיטת הלחנה זו נפוצה למקהלה, לרביעיית מיתרים, ובעיקר בהרכבים בעלי ארבעה קולות.