משתמש:גיאגיאגיא/ארגז חול/נפאל/היסטוריה

היסטוריה

עמק קטמנדו היווה איזור מפתח לאורך ההיסטוריה עוד בטרם הייתה נפאל ישות מדינית והרבה לפני קביעת הגבולות המודרניים (בעבר השם נפאל התייחס לעמק בלבד‏‏). חקר ההיסטוריה של האיזור מורכב והרבה מההיסטוריה לוט בערפל, בין השאר משום שמרבית האוכלוסיה אינה יודעת קרוא וכתוב, ומסורות רבות הועברו בעל פה במשך הדורות. הודו הייתה הגורם המשפיע העיקרי, ובמקרים רבים השלטון והתרבות באיזור התפתחו בעקבות התפתחויות דומות בהודו. עם זאת, מסורות שיובאו מהודו השתנו בנפאל באופן עצמאי וקיבלו צביון מקומי. תהליך זה התחזק בעיקר בתקופת השלטון המוסלמי בהודו (שהחל במאה השלוש-עשרה) שלא הגיע לנפאל, כך שבמקרים מסוימים מסורות אמנותיות וארכיטקטוניות שמקורן בהודו נשתמרו טוב יותר בנפאל.

מיתוסים רווחים מספרים כי בעבר היה העמק אגם גדול, מקום מרבצם של נחשי נאגה (נחש קדוש דמוי קוברה ענקית במיתולוגיה ההודית), עד שנוקזו המים דרך הערוץ שהיום הוא נהר הבאגמטי. גרסה בודהיסטית של המיתוס מתוארת בסווַ‏יאמבהוּ פּוּראנה, טקסט בודהיסטי מהמאה ה-16, המתאר ככל הנראה מיתוס עתיק בהרבה. על פיה הגיבור הבודהיסטי הבודיסאטווא מנג'ושרי פתח פתח בדרום העמק בעזרת חרבו בעקבות הופעתו של פרח לוטוס על מי האגם (במקום הידוע כיום כסוואימבונאת). מיתוסים הינדים דומים מיחסים את ייבוש האגם לוישנו, לאל קרישנה או לבנו פראדיומנה. ממצאים גיאולוגיים מעידים כי אכן היה בעמק אגם בתקופת הפלייסטוקן, עובדה שתרמה רבות לפוריות הקרקע.

תיארוכם של ממצאים בעמק, מראה כי העמק היה מיושב כבר במאות הראשונות לפני הספירה. על ממצאים אלו נמנות ארבע סטופות בעיר פטאן לגביהן נטען כי נבנו על ידי אשוקה הגדול, קיסר מאורי ששלט במאה השלישית לפני הספירה. המסורת מיחסת לו את ייסודה של פטן, בניית הסטופות והבאתו של הבודהיזם לעמק. למרות שלסיפור זה לא קיימות עדויות, בירת האמפריה המאורית שכנה במרחק של כמאתיים ק"מ בלבד מהעמק (בעיר שכיום שמה פַּאטנה), ובהחלט יתכן שהעמק הושפע משלטונו של אשוקה.

שליטיו הידועים הראשונים של העמק הם הקיראטים, אוסף קבוצות אתניות ממוצא צפון אסיאתי שהתיישבו בשטחים נרחבים ברכס ההימלאיה (בין השאר במזרח נפאל), ויתכן שהנווארים הינם צאצאיהם. שרידי ארמון המלוכה שלהם עודם נמצאים בעיר פטאן.

מלכי הליקצ'אבי ותקופת טקורי

היסטוריה כתובה קיימת בעמק רק החל מהמאה החמישית לספירה. בתקופה זו שלטה שושלת ליקצ'אבי, שליטים שהגיעו מצפון-מזרח הודו והביסו את הקיראטים במאה הרביעית או החמישית. שלטונם נמשך עד אמצע המאה השמינית. בראש הממלכה עמד מהראג'ה, ומרכזה היה ככל הנראה באיזור הערים קטמנדו או פטאן של ימינו. כלכלת הממלכה התבססה על חקלאות (בעיקר אורז) עם מערכת מיסוי מסודרת. כמו כן התקיים סחר עם טיבט ועם הודו תוך ניצול מיקומו של העמק על נתיב הסחר ביניהן. המבנה החברתי התבסס על אצולה, וראשי כפרים שהיו אחראיים על מנהל מקומי.

מלכי הליקצ'אבי בנו מקדשים במקומות קדושים ברחבי העמק. כך נבנה מקדש שיוה בפשופטינאת, וכן סטופות בבודנאת ובסוויאמבונאת, שני אתרים בהן הסטופות החשובות בעמק גם כיום. מבנים אלו לא שרדו (המבנים העומדים במקומות אלו כיום הם מתקופה מאוחרת יותר), אולם פסלי אבן רבים שעודם במצב טוב נותרו ברחבי העמק. מקדש חשוב אחר שנבנה הוא מקדש וישנו בצ'אנגו נראיאן, מהעתיקים במקדשי העמק, הכולל כיום אומנות דתית מהתקופות השונות. כבר בימים אלו היו הבודהיזם וההינדוהיזם שתי הדתות העיקריות, שהתקיימו בדרך כלל בסובלנות דתית, ומקומות מסויימים אף שמשו לפולחן שתי הדתות.

כתובות בודדות שרדו מתקופת טקורי, הנחשבת כשנים 879 עד 1200 לספירה. חלק ממלכי תקופה זו היו ממשיכי הליקצ'אבי, ואחרים היו אצילים אחרים. בתקופה זו התחזקה ההשפעה התרבותית של אסכולת הוג'ריאנה בבודהיזם ושיטות טנטרה, בעקבות קשרים עם בנגל ועם ביהאר שבהודו. פטן נהפכה למרכז לימודים בתחום, והסטופה בסווימבונאת התפתחה. התורה הטנטרית המתרכזת בטכניקת תרגול רוחני שמטרתו הגעה להארה, קסמה גם למאמינים הינדים שפנו אליה באופן שחיזק את השילוב הבודהיסטי-הינדי.

שלטון שושלת מאלה

ארמון האנומן דהוקה שנבנה במאה השבע עשרה בכיכר דורבר בקטמנדו.

בין המאות ה-12 וה-18 נשלט העמק בידי מלכים ממוצא נווארי הידועים כשושלות מאלה. החל מהמאה ה-15 התפצל העמק לשלוש ממלכות: קטמנדו, פטאן ובהדגאון (כיום בהקטפור). בתקופה זו נבנו רוב הארמונות והמקדשים הידועים שניתן לראות כיום בכיכרות דורבאר של שלושת הערים. מלכי המאלה הנהיגו מבנה חברתי פיאודלי, והתקינו את שיטת הקאסטות בקרב הנווארים.

במאות ה-12 וה-13 היה שלטון שושלת מאלה חלש. חלק גדול מהכוח היה נתון בידי אצילים מקומיים, והעמק עבר גם התקפות הרסניות על ידי שליטים מאיזור טירהוט שבהודו ומבנגל.

שלטון הממלכה התחזק בימי שלטונו של סְטהִיטִי מאלה שהחלו בשנת 1370. סטיהיטי מאלה נחשב לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של נפאל. הוא חיזק את הממלכה, הפך את השלטון לריכוזי יותר ובנה ותיקן ברחבי העמק. בתקופה זו גם גדלה חשיבותה של תרבות הנווארים ושפתם, דבר שבא לידי ביטוי בשירה ובדרמה‏‏. הבירה בתקופה זו הייתה בהקטפור.

החל מסוף המאה החמש עשרה, מאבקי ירושה בין בני השושלת גרמו לפיצול הממלכה לשלוש ערי-מדינה נפרדות, שבראשה של כל אחת מהן עמד שליט מהשושלת: בהקטפור, קטמנדו ולליטפור (פטאן). גבולותיהן של שלוש הממלכות השתנו בהתמדה עקב מאבקים פוליטיים ומזויינים.לעומת זאת, התחרות בין שלושת הממלכות יצרה את המקדשים והארמונות בהם נודע העמק.

בימי שושלת מאלה התפתחו גם צורות אמנות ייחודיות: העמק נודע בחרשות המתכת שהשפעתה הגיעה עד סין וטיבט, והתפתח סגנון ציור נווארי שמצא מקומו בעיקר על קירות ארמונות התקופה.

שושלת שאה ותקופת ראנה

פריטוי נראיאן שאה, ציור מארמון האנומן דהוקה בקטמנדו.

פיצולו של העמק לשלוש ממלכות נפרדות הוא זה שהביא לבסוף לנפילתו של שלטון שושלת מאלה. החל מסוף המאה ה-17 היו ממלכות העמק נתונות להתקפות מצד שושלת שאה, ששלטה על נסיכות זעירה באיזור גורקה כשישים קילומטרים ממערב לעמק. בשנים 1744 עד 1764, פריטוי נראיאן שאה, שליט גורקה השתלט בהדרגה על השטחים הסובבים את העמק ובשנת 1768 נכנס לקטמנדו בעיצומו של חג האינדרה-ג'טרה וקיבל את ברכת הקומארי לשלטונו. תוך כשנה נפל כל העמק תחת שלטונו, ובמהלך השנים הבאות נמשכו כיבושיו מזרחה עד ששלט על שטח של כשליש מנפאל המודרנית. מסיבה זו, נחשב נראיאן שאה למאחד נפאל, ויום הולדתו הוא יום חג בה. שלטון שושלת שאה נמשך עד שנת 1846.

תרבות הגורקה, שמוצאם מהגבעות, הייתה שונה מתרבות העמק העירונית יותר, ונראיאן שאה אף תיאר את ערי העמק בתוך "אבן קרה" ‏‏. למרות זאת, פרשו מלכי השושלת את חסותם על התרבות הנווארית שקדמה להם, לקחו חלק בחגיהם ושימרו את המבנים, גם אם כמעט ולא תרמו להם. השפעתם העיקרית של שליטי השושלת הייתה הרחבת גבולות ממלכת נפאל. תבוסתם לבריטים ב-1816 הסתיימה בוויתור על שטחים בדרום ומזרח נפאל, תמורת הבטחת עצמאות הממלכה שמרכזה בעמק.

ב-1846 נרצחו למעלה מחמישים בני אצולה בארמון האנומן דהוקה בקטמנדו באירוע הידוע כטבח קוֹט על ידי כמה אצילים ממשפחת ראנה. כוחו של המלך נפגע אנושות, ואת השלטון תפס ג'אנג בהאדוּר קוּנוָואר, פוליטיקאי למשפחת ראנה שהעביר מרבי חייו כאיש צבא. שושלת שאה המשיכו למלוך באופן רשמי אך ללא סמכויות, והשלטון נותר עד שנת 1951 בידי משפחת ראנא. בתקופה זו נכרתו בריתות עם השלטון הבריטי בהודו, והשפעה חזקה של תרבות אירופה החלה לתת אותותיה באדריכלות ובאומנות. פסלי ברונזה של המנהיגים הוצבו במקומות ראשיים ונבנו ארמונות בסגנון אירופאי.

נפאל המודרנית

ב-1951 הפיכה נוספת סיימה את שלטון ראנה ועיקר הכוח חזר לבית המלוכה. שנה זו נחשבת לשנת יסודה של נפאל המודרנית. השנים הבאות התאפיינו בנסיונות לגבש מבנה שלטוני המשלב דמוקרטיה עם מלוכה (להרחבה ראו בערך המורחב על ההיסטוריה של נפאל). עד שנת 1990 עברה נפאל שינויים דרמטיים שנתנו את אותותיהם על פני העמק: מערכת כבישים נסללה וקישרה את העמק לחלקים שונים של נפאל ולהודו. מערכת חינוך חדשה העלתה את אחוז יודעי הקרוא וכתוב מ-2% בשנות ה-50 ל-40%‏‏. בנוסף, התיירות לנפאל מהודו ומהמערב התפתחה, וגם ארגוני סיוע בין לאומיים החלו לפעול בה. השפעת המערב ביחד עם גידול האוכלוסיה שינו באופן דרמטי את אופיו של עמק קטמנדו. מבני בטון נבנו באופן נרחב, והשימוש ברכבים ממונעים גדל במהירות, יוצר מערכת תחבורה עמוסה, מזהמת ורועשת.