ערך זה נכתב או הורחב משמעותית בקורס "עקרונות הטיפול והשיקום בריפוי בעיסוק פסיכוסוציאלי א" במסגרת מיזם עבודות ויקידמיות באוניברסיטת חיפה - החוג לריפוי בעיסוק
כאשר אדם מתמודד עם הפרעה נפשית, מצבו והתמודדותו משפיעים רבות על משפחתו ועל האנשים הקרובים אליו. עצם גילוי העובדה שבן המשפחה מאובחן באבחנה פסיכיאטרית יכולה ליצור תחושה של משבר. בני המשפחה והקרובים צריכים לעבור תהליך של קבלת המצב החדש, הבנה והשלמה עם כך שהאדם לא בהכרח ישוב להיות זהה למה שהיה בעבר וכך גם המארג המשפחתי והקשרים הבין אישיים בינו לבינם[1][2][3].
יחס המשפחה והאנשים הקרובים אל האדם המתמודד עם הפרעה נפשית הוא גורם חשוב בתהליך ההתמודדות וההחלמה שלו. היחס מהקרובים יכול להיטיב עימו ולסייע לו בהתמודדות, בתהליך השיקום ובחזרה לתפקוד, ומנגד היחס מהמשפחה והסביבה עלול גם להקשות עליו ולהוסיף קשיים ומצוקה נוסף על אלו שהוא חווה בעצמו.
נושא חשוב מאוד ביחס הסביבה הקרובה אל האדם המתמודד הוא ההתייחסות לאדם כאל אדם ולא כאל אבחנה, כלומר לא לתת להפרעה שבה הוא מאובחן למחוק כל מרכיב אחר בזהותו ולהפוך לדבר האחד והיחיד שמכיב את היחס אליו. ההתייחסות המיטיבה למתמודד היא ההתייחסות לאנושיות שלו, גם כאשר הוא אבוד או שקוע בייאוש ובייסורים.[4] במילים אחרות, מצד סביבתו הקרובה, מה שייטיב עם האדם המתמודד ויעזור לו לעבור את המשבר ולהשתקם הוא שימשיכו להתייחס אליו כאל אדם אנושי, בעל ערכים, אמונות, תחביבים ושאיפות. שיאמינו ביכולתו לעבור תהליך ולהגיע למצב של תפקוד, שיאמינו שיש לו עתיד בעל משמעות, שיאמינו שיש לו יכולת לחיות חיים מלאי משמעות ומימוש יעדים. הדגשת החוזקות של האדם היא שתסייע לו לצאת מהמשבר אל עבר תהליך ההחלמה.[5]
פטרישיה דיגן, ד"ר לפסיכולוגיה קלינית בעלת ידע מניסיון אישי, שבעצמה אושפזה במחלקות פסיכיאטריות בגיל צעיר וקיבלה אבחנה של סכיזופרניה, כתבה רבות על האופן שבו משפחות יכולות לתמוך בתהליכי ההחלמה של יקיריהן, והאופן שבו סבתה תמכה בתהליך ההחלמה האישי שלה: "אני ישבתי בכורסא יום אחרי יום. וכל יום, סבתא שלי הייתה נכנסת לסלון שבו ישבתי ועישנתי סיגריות, והייתה אומרת: פטרישיה, את רוצה לצאת לקנות מצרכים? ואני הייתי אומרת לא. והיא היתה הולכת. אישה חכמה מאוד. היא הלכה. היא לא נדנדה לי. אם היא היתה מנדנדת לי הייתי נסוגה מיד אל תוך עצמי ונעשית קשה כמו אבן. פעם ביום, אבל כל יום. יום אחד, מסיבה כלשהי שאותה אני לא יכולה להסביר, אמרתי: "כן, אלך איתך לקנות מצרכים". [...] אני חושבת שהדבר המשמעותי יותר היה הרעיון שסבתא שלי היתה מגיעה פעם ביום, כל יום, וקוטעת את השיכחון אפוף-העשן שלי. היא הייתה מזכירה לי מדי יום שקיים עולם שלם בחוץ. עולם טוב. עולם שיכול להיות בשבילי. אבל היא בעצם אמרה לי גם: פטרישיה, אני לא יכולה להוציא אותך מהבית בעצמי. את מוכרחה לבחור לצאת".[6] בתיאור המפנה בו התחילה ההחלמה שלה, מתארת ד"ר דיגן את התרומה של הסביבה הקרובה ליכולתה להשתקם, לבחור מחדש להתמודד ולהחלים.
פעמים רבות נפגעי נפש מתמודדים עם רתיעה או פחד מגורמים מקצועיים וממערכת התמיכה המקצועית העוסקים בתחום בריאות הנפש ונותנים שירות למתמודדי נפש, ולכן נמנעים מלפנות אליהם לקבלת תמיכה ועזרה. חשש זה עשוי להיגרם כתוצאה מחוויה שלילית שחוו בעצמם בעבר מצד המערכת המקצועית, או מכך ששמעו על אנשים אחרים שנפגעו מהמערכת. בעקבות החשש הם נמנעים מפנייה לעזרה ואינם מודעים לכך שפנייה כזאת יכולה להוביל למפנה חיובי בחייהם ולעזור להם להתמודד עם המצב שלהם[7]. לסביבה הקרובה של אדם פגוע נפש, יכולה להיות השפעה חשובה על המוכנות שלו לפנות לגורמים מקצועיים. מחד, האנשים הקרובים יכולים לסייע לאדם למצוא את הדרך הנכונה עבורו לקבל עזרה ותמיכה, על ידי שכנוע ביכולתם של גורמי המקצוע לעזור ועל ידי מציאת איש המקצוע שיתאים לרוחו ולרצונותיו של האדם. מאידך, הסביבה הקרובה יכולה גם להזיק לאדם, בכך שתגרום לו להתבצר בהתנגדותו ולמנוע את קבלת העזרה[2].
לכן, ישנה חשיבות רבה לכך שהקרובים לאדם המתמודד יהיו מודעים להשפעתם וליכולתם להיטיב עימו. כדי לעזור לאדם, על הסביבה להיות תומכת, מקבלת ולא שיפוטית. כדאי לפנות לאדם הסובל מההפרעה ולנהל עימו שיח כנה ופתוח לגבי המצב שלו, להציע לו פתרונות אפשריים וכדי להרגיע את חששו - להדגיש שכל עוד הוא לא מהווה סכנה לעצמו ו/או לאחרים, לא ניתן לכפות עליו קבלת עזרה חיצונית (כפייה זו גורמת חשש לרבים מפגועי הנפש). אפשרות נוספת היא להציע לאדם המתמודד לחפש יחד איתו איש מקצוע מוסמך וללוות אותו בפנייה אליו, כדי שהאדם לא ירגיש לבדו בתהליך [8]. קשיים עלולים להיווצר במקרים בהם המשפחה לא מקבלת ולא מבינה מה עובר על המתמודד, ובמקרים בהם המשפחה ומסגרות שיקום וטיפול שונות מטילות אחריות זו על זו ללא התחשבות ברצונו של המתמודד. הדבר עלול להוביל את המתמודד לאבד אמון, במשפחה ובגורמי המקצוע. השבת האמון אפשרית באמצעות הפגנת חמלה, סבלנות ותקווה[9][1].
מבחינה רגשית, המשפחה היא הגורם הקרוב ביותר לחולה, והגורם היחיד היציב והקבוע בחייו, כאשר גורמים אחרים יכולים להתחלף. לכן, משפחה שמקבלת כלים בעזרת הדרכה מקצועית יכולה לתרום רבות לשיקומו של בן המשפחה. בשנת 2003 ארגון הבריאות העולמי הכיר במקומה, בתרומתה ובעמדה של המשפחה של אדם פגוע נפש - כמרכיב חיוני באיכות שירותי בריאות הנפש[10]. לשם כך הוקמו בישראל מרכזי ייעוץ ותמיכה למשפחות של נפגעי נפש בפריסה ארצית, הן בקהילה והן בבתי-חולים פסיכיאטריים[11].
קיימים מודלים וגישות המעודדים את מעורבות המשפחה בטיפול שמקבל האדם המתמודד, מתוך הנחה כי למעורבותם תפקיד מכריע בתהליך ההחלמה שלו.
מודל ה-FCC) family centred care) מקדם את מעורבות המשפחה בטיפול בלקוח. מטרת המודל הינה להעצים את הלקוח ומשפחתו, ואת הקשרים הבין אישיים, התקשורת ושיתוף הפעולה שלהם. זאת מתוך הנחה כי הלקוח ומשפחתו חווים את ההפרעה יחד. גישה זו רואה את הלקוח ומשפחתו כמומחים, כלומר כבעלי ידע על מצבם מתוך חוויתם וניסיונם האישיים. [12]
הגישה ההקשרית מעודדת גם היא את מעורבות המשפחה בטיפול, גישה זו שמה דגש על ההקשר המערכתי של המתמודד ולכן מטרת הטיפול בה היא קידום ההבנה והאמון בין בני המשפחה באמצעות חשיפה וגיוס משאבים שקיימים במשפחה, לדוגמא, אכפתיות ואמון. הגישה רואה במשפחה שותפה מלאה לתהליך ההחלמה של המתמודד ולכן מתמקדת בטיפול המקנה רווחה גם למשפחת המתמודד וגם למתמודד עצמו[1].
בעבר רווחו גישות ותיאוריות אשר הטילו את האשמה בפרוץ ההפרעה הנפשית על בני המשפחה, ובמיוחד על האמהות[13] - אך בימינו אנשי המקצוע אינם מחזיקים יותר בגישות והסברים אלו[2].
בתוך קשר זוגי, להופעת הפרעה נפשית או להתפרצות חוזרת שלה, יש השפעה רבה. שני בני הזוג - המתמודד עם המחלה ובן/בת זוגו - עומדים בפני התמודדות לא פשוטה. כמו בהתמודדות עם מחלה פיזית, האדם נדרש להתמודד עם המחלה עצמה, ועם השלכותיה על הקשר הזוגי. הוא מתמודד מול קושי, בדרך כלל עסוק בעצמו ובסבלו, ולעיתים נזקק לטיפול תרופתי ואף לאשפוז. פעמים רבות, בן זוגו חש שחל שינוי באדם שהכיר, והוא צריך לגייס מאמצים כדי לזכור עם מי הוא נמצא בזוגיות, ולהאמין שזהו אותו אדם שהוא אוהב[14][15][16].
הזוגיות עצמה יכולה להוות כלי חשוב להתמודדות ולהחלמה למתמודדי נפש. התחושה שיש מישהו שאוהב ללא תנאי, שמהווה משענת ושותף למסע - גם אם לא בהכרח מבין אותו עד נבכי הנפש - יכולה לשפר את הדימוי העצמי, לשפר את מצב הרוח ולתרום רבות למתמודד. הדבר החשוב ביותר בזוגיות בכלל ובצל הפרעות נפשיות בפרט הוא היכולת לדבר ולשתף פעולה. ככל שבני הזוג יצליחו יותר לשתף זה את זה בקשייהם, כך גובר הסיכוי שיוכלו לעזור זה לזה ולתת למחלה להיות ברקע ולא בקדמת חייהם. בנוסף, חשוב מאוד שבן הזוג של המתמודד יהיה שותף בתהליך שעובר המתמודד - יכיר את מטפליו ואת הסימנים שכדאי לשים אליהם לב.
גם רשת תמיכה רחבה יותר לשני בני הזוג חשובה מאוד. חברים ומשפחה שתומכים, גופים מטפלים. ככל שרשת התמיכה של בני הזוג תהיה רחבה ויעילה יותר, כך עולה הסיכוי שיצליחו לשמור על זוגיות תומכת וטובה.[17]
הסטיגמה הקיימת בחברות רבות כלפי אנשים בעלי הפרעה נפשית אינה משפיעה רק על האדם המתמודד עם הפרעה זו, אלא גם על בני משפחתו. מרבית בני המשפחה של המתמודדים עם הפרעות נפשיות חשים שלא רק המתמודד עצמו סובל מהסטיגמה אלא המשפחה כולה[18][19].
ישנם מחקרים המראים את השפעת הסטיגמה על בני המשפחה. לדוגמא, מחקר שנערך על ידי וואהל והרמן מצא שמעל ל-50% מבני המשפחות של מתמודדי נפש מעידים על כך שהסטיגמה היא בעלת השפעה שלילית על חייהם בתור בני משפחה של מתמודדים עם מחלות נפש. רק חלק קטן מהם ידע להצביע על דרכים ספציפיות שבהן הסטיגמה משפיעה על חייהם. החוקרים הסיקו שבני המשפחה חווים תחושת סטיגמה באופן מפושט, אך לא יודעים להסביר במילים את ההשלכות הספציפיות של הסטיגמה. בני המשפחה שידעו לזהות דרכים ספציפיות שבהן הסטיגמה משפיעה עליהם לרעה הצביעו על מספר השפעות שליליות. רובם העידו על כך שהסטיגמה פוגעת ביחסים בתוך המשפחה הקרובה לאדם המתמודד, חלקם הצביעו על השפעה שלילית על היחסים עם בני משפחה אחרים וחלקם הצביעו על השפעה שלילית על היחסים עם המתמודד עצמו. בנוסף, נמצא שבני משפחה של מתמודדים עם מחלות נפש מרגישים שהערכתם העצמית נפגעה כתוצאה מהסטיגמה.[20]
^ 123ענת שליו ונעמי הדס לידור, "המטופל, המשפחה, והמערכת השיקומית בראי הגישה ההקשרית", מאי נראות לשותפות: נתיבי התמודדות והחלמה עם מחלה פסיכיאטרית במשפחה, כרך א', אחוה, 2017, עמ' 179-186
^Cook, J. A., Pickett, S. A., & Cohler, B. J, Families of adults with severe mental illness--The next generation of research: Introduction., American Journal of Orthopsychiatry 67(2), 1997, עמ' 172-176
^Corrigan, P. W., & Miller, F. E., Shame, blame, and contamination: A review of the impact of mental illness stigma on family members, Journal of Mental Health 13(6), 2004, עמ' 537-548
